אור כרמי

ביממה האחרונה, פיד הטוויטר שלכם סוער מדיונים סביב השאלה האם קטאר נחשבת כ-"מדינת אויב".
השאלה הזו היא קודם כל שאלה ציבורית-מדינית, אבל ביחס לכך שכל אחד יחליט לעצמו. בואו ננסה לענות על השאלה הזו מבחינה משפטית – וזה הרבה פחות פשוט ממה שנדמה לכם.

לפני שנתחיל, ובהתקשר לכך, אציין שאת הדברים שיכתבו להלן – אני כותב בזהירות ובהסתייגות, משום שלא מצאתי תימוכין יציבים מספיק על מנת להתבטא בביטחון. בהתאם, ככל שמי מהקוראים מוצא מידע שאני לא מצאתי – אשמח מאוד לתיקונים.
ומכאן לגוף העניין – כיצד הדין בישראל מגדיר מי הוא "אויב"?

ככל שהצלחתי לבדוק, אין הגדרה אחת למונח הזה, שממנה אפשר גם לגזור מי הן המדינות אשר נחשבות כ-"מדינות אויב".
במילים אחרות, אם אתם מחפשים פירסום מוסמך מטעם הממשלה או הכנסת שקובע רשימת מדינות שהן "מדינות אויב" – אני חושש שאתם עומדים להתאכזב.
אז איזה הגדרות בכל זאת קיימות?

ביממה האחרונה, מיטב ליצני המשפט החלו להריץ ספין לפיו אף על פי שהוועדה לבחירת שופטים בחרה ביצחק עמית לתפקיד נשיא בית המשפט העליון – ניתן בכל זאת למנוע את כניסת המינוי אל הפועל, באמצעות הימנעות ממתן "חתימת קיום".
וזו הזדמנות לעשות היכרות בסיסית עם המונח הזה.

שיטת המשטר בישראל, כידוע, היא דמוקרטיה פרלמנטרית, ולא נשיאותית.
תפקיד נשיא מדינת ישראל הוא לפיכך טקסי בעיקרו, ודומה הרבה יותר למעמדו של מלך בעידן המודרני מאשר – למשל – לנשיא ארה"ב.
עם זאת, יש לנשיא המדינה גם כמה "תפקידים וסמכויות", הקבועים בסעיף 11 לחוק יסוד: נשיא המדינה.

בשבוע שעבר הסתבר שיאיר אטלמן, "כתב המשפט" של ערוץ 14, שידר אייטם שכלל סילוף של פרוטוקול דיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ב-"תיקי האלפים" – וניסה ליצור רושם שיקרי כאילו באותו דיון התבררה האפשרות שהמשטרה ביצעה תרגיל חקירה שכלל "חיפוש פולשני" בפילבר.

למי שלא קרא את השרשור (👇) נספר שאלטמן לקח קטע מתוך הפרוטוקול שבו סנגורו של נתניהו שאל את תנ"צ יואב תלם שאלות לגבי טענת פילבר לפיה בוצע בו "חיפוש פולשני" שכזה – ו-"הלחים" אותו לקטע אחר, שבו הסנגור שאל את תלם לגבי תרגיל חקירה כביכול, שבמסגרתו פילבר הועבר בין שני מתקני מעצר

שתי נשים התלוננו שגבר אנס אותן, בלא הסכמתן ותוך ניצול מצבן. הגבר נחקר במשטרה, הכחיש שקייה מגע מיני כלשהו עם השתיים – ולאחר שמסתבר שמדובר בשקר, הוא שינה את גרסתו וטען לקיום יחסי מין בהסכמה.
ובסופה של הדרך, הגבר זוכה מחמת הספק. איך זה יתכן? הצטרפו אלינו.

סיפורנו מתחיל ביום 21.2.2019, בעיר אילת. טל אלמלח, הוא הנאשם, היה אז בן 19, ועבד במועדון בעיר. שתי המתלוננות, בנות 22, שנכנה אותן אנה ובקי (על משקל א' ו-ב') נפשו בעיר, שכרו חדר במלון, ויצאו לבלות במועדון יחד עם מכריהן.
דמות חשובה נוספת בסיפור היא ״עמיר״, אחד מחבורת המכרים.

האלכוהול נשפך כמים, והכרתן של אנה ובקי הפכה למעורפלת.
בשעה 03:00 לערך, החבורה החליטה לסיים את הערב. אלמלח ועמיר הג'נטלמנים ליוו את המתלוננות למלון, כמובן מתוך דאגה כנה בלבד.
במשך כשעה, כל הארבעה היו יחד בחדר, המתלוננות המטושטשות התקלחו וניסו להתאושש – ואז עמיר עזב.

ביומיים האחרונים, מכונת התעמולה עסוקה ב-"תביעת הענק" שהגיש עד המדינה לשעבר שלמה (מומו) פילבר.
אין לי, כמובן, כוונה לעסוק בתביעה עצמה. אבל, אתמול הטיל "כתב המשפט" של ערוץ 14, יאיר אלטמן, פצצה עיתונאית – "יש חשד שהחיפוש הפולשני היה חלק מתרגיל חקירה"!
מטורף.

היום פירסם חגי סגל, עיתונאי "מקור ראשון", ציוץ וטור בהם הוא מלין על "עוול נורא" לנעשה לאביעד פריג'ה, שמואשם בהמתתו של יובל קסטלמן ז"ל.
זו הזדמנות טובה לחזור לפרשה הזו, לפרק את הטענות המופרכות של סגל, ולהזכיר כמה מושכלות יסוד שאולי נשתכחו.

בואו נעזוב רגע את האקטואליה, ונדבר קצת על פסק דין ״קטן״ שפורסם בשבוע שעבר בבית המשפט העליון.
במרכז הסיפור: נאשם שהורשע בביצוע עבירות מין קשות בשתי אחיותיו הקטינות.
בערעור, הנאשם זוכה מחלק העבירות – אבל עונשו דווקא הוחמר.
איך זה יתכן?

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי, הנאשם הואשם בביצוע שלל עבירות מין בשתי אחיותיו.
אנחנו נתמקד במעשים שיוחסו לנאשם בנוגע לאחות שכונתה א', אשר בוצעו בשנים 2014-2020, בעת שהנאשם היה בגילאי 14-20 שנה, בעוד א' היתה כבת 6.5-10 שנים.
וכאן צריך לדבר רגע על עבירות מין באופן כללי.

בגדול, כאשר עוסקים בעבירות מין, צריך להבחין בין עבירות של אונס ומעשה סדום, שהן עבירות המין החמורות יותר, לבין עבירות שונות של מעשה מגונה, שנמצאות במדרג חומרה פחות.
ההבדל המרכזי בין העבירות הוא – וסליחה על התיאורים הגרפיים – האם המעשה כלל חדירה באופן המוגדר בחוק, אם לאו.

לא שזה מאוד חשוב, אבל מאחר שהספינים והשקרים בעניין עדיין מתרוצצים בפיד שלכם – הנה תקציר העלילה לגבי בחירתו הצפויה של השופט עמית לנשיא בית המשפט העליון.
מאחר שכתבתי על זה כבר אינספור פעמים, אז תסלחו לי – אבל הפעם זה יהיה רק טקסט, בלי תימוכין.
אז על מה בעצם המהומה הגדולה?

סיפורנו מתחיל – ואולי גם נגמר – באחד בשם יריב לוין, שמכהן כיום כשר המשפטים של מדינת ישראל.
לוין, מטעמים שלא ממש הצלחתי להבין, משרבט כבר כעשרים שנה תוכנית נקמה בבית המשפט העליון, והוא חיכה לשעת כושר פוליטית כדי לנסות ולהוציאה אל הפועל.
בינואר 2023, כל הכוכבים הסתדרו לו.

"גוש נתניהו" זכה בבחירות ב-64 מנדטים, ובחסות התסבוכת הפלילית של ראש הממשלה – לוין סוף סוף קיבל את המפתחות למשרד המשפטים, והשיק את "הרפורמה המשפטית".
גולת הכותרת של "הרפורמה" היתה כזכור השתלטות פוליטית על הוועדה לבחירת שופטים, כך שהקואליציה בכנסת תוכל למנות שופטים כרצונה.

בואו נדבר על תחקיר חשוב שפירסם העיתונאי נטעאל בנדל, כיום כתב "ידיעות אחרונות", בנוגע למועמד לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
לא, אני לא מתכוון לעסוק בסיפור שבנדל פירסם לגבי עמית – אלא בתחקיר אחר, שיכול ללמד אותנו לא מעט לגבי מה באמת קורה פה.

אולי אינכם מודעים לכך, אבל שר המשפטים לוין הצליח לשבור את "שיטת הסניוריטי", לפיה כל שופטי בית המשפט העליון מסכימים שכאשר נשיא פורש מתפקידו – רק השופט המכהן בעל הוותק הרב ביותר יציע את מועמדותו לתפקיד.
הפעם, ולקראת פרישתה של חיות – הודיע השופט אלרון שהוא מבקש להתמודד לתפקיד.

היות שכב׳ השופט עמית החליט שראוי להשיב לגוף העניין בנוגע לפירסום מאתמול של עמית סגל – אז גם אני הקטן אעשה זאת:
הצופה הממוצע שראה את האייטם הקצר קיבל בעצם את הרושם שהשופט עמית התערב בהחלטה לבטל את "נבחרת הדירקטורים", ובכך פעל בניגוד עניינים לטובת אחיו הדירקטור.
והעובדות?