שלושה עשר חיילי צה"ל נפלו מאז אתמול. חמישים חיילים נפלו בחודש אוקטובר, שהחל בפיגוע המוני ומתקפת טילים מאיראן – מה שגורם לרבים לתהות, ובצדק, לאן אנחנו הולכים.
במקביל, ובצירוף מקרים מופלא, פצחו השופרות בקמפיין הלעגה שבמרכזו השאלה "אבל מה האסטרטגיה?".
אני לא אסטרטג, לא מומחה לביטחון ומעולם לא כיהנתי כראש הממשלה. יחד עם זאת, ספק האם צריך להיות כל אחד מאלה על מנת להכיר כמה מושכלות יסוד לגבי האופן שבו מתנהלים החיים בפלנטה המכונה ארץ.
אחת ממושכלות היסוד הללו היא שאם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע – אין סיכוי שתגיע לשם.
תושבי המדינה הזו קברו השנה את אחיהם ואחיותיהם, גויסו למילואים, ומשלמים מיסים כבדים עבור שירותים עלובים.
כאשר השופרות לועגים למי שרוצים להבין לאן כל העסק הזה הולך – הם בעצם מחפים על כך שהם ברגים בקמפיין שבמרכזו הגנה בכל מחיר על קברניט שאפילו לא החליט לאן לנווט את הספינה.
בפועל, מדינת ישראל נמצאת כבר למעלה משנה במצב שבו היא הגדירה מטרות למלחמה – מיטוט שלטון חמאס, השבת החטופים, הסרת איום הטרור מרצועת עזה וחזרת תושבי הצפון לבתיהם; וגם מבצעת שורה ארוכה ומתמשכת של פעולות טקטיות – תמרון ברצועת עזה, תקיפות בתימן, כניסה קרקעית לדרום לבנון וכו'.
ומה חסר?
בין הסיסמאות שהן מטרות הלחימה, לבין הפעולות הטקטיות שמבצע הצבא – חסר הרובד האסטרטגי. מה היעד שאנו רוצים להשיג, אשר יאפשר את השבת החטופים וחזרת תושבי הצפון, או שימנע מחמאס להחזיק במנגנוני שליטה ברצועת עזה?
עד כה, ולפחות ככל הידוע לנו, אף אחד לא הגדיר את היעדים הללו.
ניקח לדוגמה את שני היעדים הכרוכים זה בזה, של השבת החטופים ומיטוט שלטון חמאס.
נניח שצה"ל ממשיך לכתוש את הרצועה עד בלי די, ובעוד איקס חודשים מהיום לוחמנו מחסלים את אחרון מחבלי החמאס.
ומה עכשיו?
מה עושים עם 2 מיליון הפלסטינים ברצועה? איך מונעים מהרעיון המכונה "חמאס" לחזור?
עד עצם היום הזה, ממשלת ישראל מסרבת אפילו לדון במה שמכונה "היום שאחרי", כלומר מי יקבל את השליטה ברצועת עזה ויתחיל לשקם אותה.
אנחנו מתכוונים להקים ממשל צבאי והתנחלויות סטייל 1967-2005? לעודד שלטון פלסטיני חלופי? לרתום את המדינות הסוניות המתונות?
בלי להחליט, זה בטח לא יקרה.
אחרי שחיסלנו את כל מחבלי החמאס עד האחרון שבהם – מי בדיוק ישיב לנו את החטופים?
בעיסקה בנובמבר 2023 חזרו 80 חטופים חיים, ועוד 24 שוחררו שלא כחלק מהעיסקה עצמה. לעומת זאת, ב-13 חודשי לחימה – הצלחנו להשיב באמצעים צבאיים רק שמונה חטופים חיים, ועוד 37 גופות.
ומה לגבי מי שעדיין שם?
זה אולי לא נעים לקריאה, אבל די ברור שככל שהזמן חולף – מספר החטופים שנותרו בחיים הולך ופוחת.
אם סינוואר הסתובב בלי "שומרי ראש" בדמות חטופים חיים, ואם הזרוע הצבאית של חמאס פורקה כמעט לחלוטין – קשה מאוד להאמין שיש עדיין מנגנון מסודר כלשהו שמחזיק במידע ושליטה לגבי החטופים.
נעבור לחזית הצפונית.
בחזית הזו, המטרה היחידה שהגדיר הקבינט היא חזרת תושבי הצפון לבתיהם. אבל זו סיסמה.
בשבועות האחרונים, חיל האוויר תוקף בלבנון בעוצמה רבה, והכוחות הקרקעיים מבצעים תימרון קרקעי מוגבל.
אבל לאן אנחנו רוצים להגיע? מה התרחיש שיאפשר את מימוש מטרת המלחמה שהוגדרה?
היעד הוא הדיפת מחבלי חיזבאללה מעבר לליטני? פירוז לבנון מנשק? הקמת רצועת ביטחון מהדורת 2024? לאן הדרג המדיני רוצה שנגיע, כך שהשרים יוכלו להתרווח על כורסאות עור הצבי ולהכריז שכעת תושבי הצפון יכולים לחזור לבתיהם (כלומר, אלא שבתיהם נשארו לעמוד)?
הצרה היא, שכרגע לאף אחד אין תשובה.
זוכרים מאיפה התחלנו? שאם לא נדע לאן אנחנו רוצים להגיע – אז אין שום סיכוי שנגיע לשם?
ובכן, זה בדיוק המצב. נכון, בשטח צה"ל משיג הישגים טקטיים מרשימים – פירוק גדודי החמאס ברצועת עזה, השמדת עמדות חיזבאללה שאיימו על הגליל, חיסול צמרת הארגונים כולל ראשיהם, ועוד.
אבל כל זה טקטיקה.
בלי יעד אסטרטגי, אין ערך להישגים הטקטיים. צה"ל יכול להמשיך ולהילחם, ובכל פעם נכסח את הדשא יותר ויותר נמוך – אבל בסוף צריך איזשהו יעד שאליו מכוונים.
גם אם היעד הוא כניעה מוחלטת ללא תנאי – היום שאחרי הכניעה יגיע. מישהו יצטרך לנהל את הרצועה, וגם למנוע זליגה של חיזבאללה דרומה.
ויותר מזה:
בין אם זה נוח לביביסטים ובין אם לאו, את ההישגים הצבאיים מספק – ובכן – הצבא.
הדרג המדיני, בדגש על ראש הממשלה, אמור לספק – כמה מפתיע – הישגים מדיניים.
אם תחשבו על זה רגע, התעמולה האינסופית סביב ההישגים הצבאיים, כמו ראשיהם של נסראללה וסינוואר – היא אינפנטילית.
נתניהו לא שיגר את הפצצה שחדרה את הבונקר של נסראללה, ולא ירה את פגז הטנק שפצע את סינוואר. מי שביצע את כל הפעולות הצבאיות הוא – תחזיקו חזק – הצבא.
המקום שבו נתניהו היה אמור להפגין את הגאונות העצומה שלו – הוא הזירה המדינית.
אז למה השופרות כל הזמן מפמפמים לנו הישגים צבאיים?
איסוף המודיעין שמאפשר חיסולים כמו אלה של נסראללה, מוחמד דף או איסמעיל הנייה (לפי פירסומים זרים) – הוא אירוע טקטי לחלוטין. כך גם פיתוח אמצעי הלחימה שיאפשרו מימוש של המודיעין הזה לצורך פגיעה, אימונים מקדימים של שימוש באמצעי הלחימה הללו, וכו'.
איך כל זה קשור לדרג המדיני?
מה שכן, הדרג המדיני הוא בהחלט זה שקובע שצה"ל "יעלה מדרגה" בלחימה, יפציץ בביירות ויחפש את ראשיהם של בכירי החיזבאללה. הוא גם זה שקובע שצה"ל יתחיל בכניסה קרקעית. וכן, הדרג המדיני, בראשות נתניהו, הוא גם זה שקבע שצה"ל יתמרן ברפיח.
אז האם נתניהו אחראי להישגים שסיפק הצבא? בהחלט כן.
אלא שלמטבע הזה יש גם צד שני.
כן, רה"מ נתניהו הוא זה שמקבל את ההחלטות, והוא נושא באחריות. אם צה"ל חיסל את נסראללה, אז זה הקצה של ההחלטה המדינית שנתניהו קיבל להעלות את גובה הלהבות בעימות מול חיזבאללה.
ואם גופת סינוואר הובאה מרפיח, זו חוליה בשרשרת שראשיתה בהחלטה לכבוש את העיר.
אבל להחלטות הללו יש גם מחיר כבד.
בדיוק כפי שנתניהו אחראי להבאת הקרקפות של נסראללה וסינוואר, כך הוא אחראי לנפילתו של כל חייל וכל קצין. הוא אחראי לכל חטוף שנרצח. הוא אחראי לכך שעשרות אלפי ישראלים הם פליטים בארצם כבר למעלה משנה. הוא אחראי לכל נפגע חרדה שרץ לממ"ד. לכל פיגוע.
אבל זה רק חלק קטן מהעניין.
מעבר לכך שנתניהו אחראי להכל – גם להצלחות שאותן הוא ומלחכי פינכתו אוהבים להדהד, וגם לכשלונות ולמחיר הכבד שגובה הלחימה, שאז תא"ל הגרי מתייצב מול האומה – בסופו של דבר ההישגים הטקטיים-הצבאיים, מרשימים ככל שיהיו, אף פעם אינם המטרה. הם בסך הכל האמצעי.
כדי שנתניהו יצדיק את כל הסופרלטיבים שמוצמדים לו בערוץ 14 ובשאר כלי התקשורת הביביסטים – הוא צריך למנף את ההישגים הטקטיים להישגים מדיניים.
נכון לרגע הזה, ובמשך כמעט 13 חודשי לחימה, ההישג המדיני היחיד שהביאה הממשלה הוא אותה עיסקת חטופים בנובמבר. אה, והיא גם הביאה המון נזקים.
אם ב-7.10.2023 כל העולם המערבי התייצב מאחורינו, הרי שכיום ישראל היא מדינה מצורעת, נתניהו הסתכסך עם שלל מנהיגים, חברות התעופה הפסיקו לנחות פה, צווי המעצר הבינלאומיים הם כמעט עובדה מוגמרת, האנטישמיות גואה, יש סנקציות על אישים וארגונים, ועוד ועוד.
זה תפקידו של הדרג המדיני.
דרג מדיני לא יכול להיבחן בתוצאות שמספק הדרג הצבאי.
מה זה הועיל לנשיאי ארה"ב שהצבא שלהם תפס את סדאם חוסיין או חיסל את בן לאדן? בלי תוכנית מוצלחת לגבי "היום שאחרי", התוצאה היא שעירק היא מרחץ דמים אחד גדול, והטליבאן שוב שולט באפגניסטן. ועוד לא דיברנו על המלחמה ההיא בויטנאם.
בשנת 1982 צה"ל שעט צפונה, כיתר את ביירות, הכריח את ראשי אש"ף לעזוב לטוניס ואפילו המלכנו את בשיר ג'ומאייל לנשיא.
ואיך זה עזר לנו?
קיבלנו שלוש שנים שבהם צה"ל התבוסס בבוץ הלבנוני, 15 שנים נוספות של רצועת ביטחון מדממת, במקום אש"ף בא החיזבאללה, ובמקום מוסאווי זכינו בנסראללה.
כבר ערפנו בעבר את ראשיהם של צמרת חמאס (יאסין, רנטיסי, עיאש, ג'עברי, שאחדה ועוד ועוד). הבאנו לישראל בחיים את דיראני, שהחזיק פיזית ברון ארד.
כל זה לא מנע את טבח ה-7.10, ועקבותיו של רון ארד נעלמו.
חיסלנו את נסראללה וסינוואר, כבשנו את ג'באליה שלוש פעמים, ועדיין לוחמים נופלים.
אז שופרות נכבדים:
אנחנו נמשיך ונשאל "מה עם האסטרטגיה", כי הלחימה היא רק אמצעי, ולא מטרה.
מבלי להיכנס לשאלת האחריות לטבח ה-7.10 – מה שנדרש מנתניהו כיום זה למנף את ההישגים הטקטיים, שהושגו במחיר דמים כבד מנשוא, להישגים מדיניים.
עד אז, אתם מוזמנים למחוא כפיים להרצי הלוי. לא לו.
כמו לפי הזמנה, אתמול פצחו השופרות בעוד קמפיין בלתי מתואם לחלוטין, שבו יצאו מגדרם לגבי ההישגים הטקטיים-צבאיים בג׳באליה.
מה שקצת חסר בציוצים זה שמדובר בפעם השלישית שצה״ל כובש את המקום, ושבהיעדר יעד אסטרטגי – לא ברור מה ימנע את הסיבוב הרביעי.
אה, ושאתמול נפלו שם שלושה לוחמים.
