איך מתגברים על "הגברתן הפסיכופט"?
ביהמ"ש העליון פירסם ביום חמישי פסק דין חשוב, ששב ומתמודד עם אחת הסוגיות המשפטיות הסבוכות ביותר והכאובות ביותר – הסכמתה החופשית של האישה לקיים יחסי מין, והשאלה האם הגבר היה מודע לכך שהאישה לא נתנה הסכמה שכזו.
הפעם, במקום בעובדות – נתחיל בדין. זה קצת סבוך, אז תהיו איתי.
כמו שכולכם יודעים, במרכז ההליך הפלילי ניצבת השאלה האם הנאשם ביצע את העבירות שבגינן הועמד לדין. כדי שבית המשפט ירשיע נאשם בעבירה כלשהי, השופט צריך להשתכנע שהתקיימו כל רכיבי העבירה.
ומה זה לעזאזל "רכיבי העבירה"?
כל עבירה פלילית שאתם מכירים (או שאתם לא מכירים) מורכבת ממה שמכונה "יסוד עובדתי" ו-"יסוד נפשי".
היסוד העובדתי הוא המעשה, או מה צריך להתרחש במציאות כדי שיהיה מדובר בעבירה פלילית. אם נתמקד בעבירת האונס "הקלאסי", אזי המעשה שמשכלל את העבירה הוא בעילת אישה ללא הסכמתה החופשית.
אבל, כאשר מדובר בעבירות חמורות, אלה שיכולות להביא נאשם למאסר ממושך (כגון: רצח, שוד, עבירות מין, עבירות שחיתות, עבירות אלימות וכו') – אין די בכך שהמעשה יתרחש. אם נתמקד שוב באונס, אין די בכך שבעולם יתרחש מעשה שבו גבר בעל אישה ללא הסכמתה.
למה? כי כזכור יש גם "יסוד נפשי".
מבלי להיכנס הפעם למורכבויות שאינן נדרשות, כדי להרשיע גבר שבעל אישה ללא הסכמתה – צריך להוכיח, מעבר למעשה עצמו, שהגבר היה *מודע* לכך שהוא עושה זאת מבלי שהאישה הסכימה באופן חופשי (וגם שהיה מודע לכך שהוא מבצע אקט של בעילה, אבל זה רכיב שלא מעורר בעיות משפטיות מיוחדות).
השאלה מתי נוכל לקבוע, מעבר לספק סביר, שהגבר היה *מודע* לכך שהאישה אינה מסכימה לקיים איתו יחסי מין – העסיקה מאז ומעולם את בתי המשפט בישראל ובעולם. השאלה הזו היא כמובן בעלת משמעות קריטית, משום שלעיתים היא הקו המפריד בין אקט לגיטימי לחלוטין לבין עבירה חמורה שמובילה לבית הכלא.
בעשורים הראשונים לקיום המדינה, גם החוק וגם בתי המשפט "דרשו" מהאישה להראות לגבר אי-הסכמה אקטיבית, כגון התנגדות פיזית, צעקות, אמירות וכו'.
באופן כללי, אם האישה למשל "קפאה", או פשוט לא הביעה התנגדות כלשהי – הנטייה המשפטית היתה לקבל את טענת הגבר שלא היה מודע לאי-ההסכמה.
קו פרשת המים בעניין זה הוא פסק הדין המונומנטלי – וללא ספק אחד החשובים ביותר בתולדות ישראל, אם לא החשוב שבהם – בפרשת "האונס בשמרת".
על פסק הדין הזה נכתב בעבר בלי סוף, אבל נחזור על הדברים בתמצית:
פרשת "האונס בשמרת" היתה למעשה סדרה של ששה מעשים שהתרחשו בשנת 1988 בזירות שונות.
בתום החקירה, הועמדו לדין שבעה נאשמים, נערים בגיל 17-18 לערך – אשר הואשמו בסדרה ארוכה של עבירות מין שביצעו במתלוננת, שהיתה נערה כבת 14.5.
באופן כללי, הנאשמים לא כפרו באקטים המיניים הקבוצתיים שיוחסו להם, אלא טענו שהם בוצעו בהסכמת המתלוננת, ושאם לא הסכימה – הם לא היו מודעים לכך.
בית המשפט המחוזי זיכה את כל הנאשמים, וקבע כי לא הוכח שהמתלוננת לא הסכימה למעשים המיניים שבוצעו בה. המדינה לא ויתרה, וערערה לבית המשפט העליון ביחס לארבעה מתוך שבעת הנאשמים.
שלושת השופטים הגברים (שמגר, גולדברג וחשין) – קיבלו את הערעור פה אחד, והרשיעו את ארבעת הנאשמים.
במוקד פסק הדין עמדה הקביעה לפיה הגבר אינו יכול לפרש שתיקה של אישה כהסכמה, שאי אפשר להניח שאישה שהסכימה לקיים אקט מיני מסוים תסכים לקיים גם אקט מיני אחר, ושבמקום לדרוש מהאישה לגלות אי-הסכמה – הדרישה היא מהגבר לקבל את ההסכמה.
לא רק ש-"לא" זה "לא!", אלא שרק "כן" הוא הסכמה.
לפסק הדין בפרשת "האונס בשמרת" היתה – ועודנה יש – חשיבות אדירה, שחרגה הרבה מעבר לתחום המשפט.
במובן המשפטי הצר, עיקר חשיבותו של פסק הדין היא בכך ששלל מנאשם בעבירות מין את היכולת לטעון טענה שהיתה מאוד מקובלת עד אז, והיא שהאישה לא התנגדה – ולכן הוא הניח שהיא הסכימה למגע המיני.
אבל, עמוק עמוק בין המלל הרב של פסק הדין, הסתתר לו "הגברתן הפסיכופט", כלשונו של שמגר, ואיתו בעיה משפטית לא פתורה:
נניח שהנאשם הוא אדם, שאינו סובל ממחלת נפש, אשר "מאמין בכנות שהנאנסת מסכימה למגע המיני, יתכן על יסוד אמונתו שנשים לעולם אינן מסרבות לו או שאינן רשאיות לסרב לו".
בניסוח פשוט יותר, נניח שמי שעומד בפני בית המשפט הוא גבר מאצ'ואיסט פרימיטיבי, שבאמת מאמין בכל ליבו בכך שאין אישה שיכולה לעמוד בפניו. שכולן נשבות בקסמיו, כולן חושקות בו, ושאין מי שתתנגד למגע מיני איתו.
הבעיה עם גבר כזה אינה באי-ההסכמה של האישה. הבעיה היא במודעות שלו לאי-ההסכמה.
כאמור, כדי להרשיע נאשם באונס – אין די בהוכחה שהוא בעל אישה ללא הסכמתה. את אי-ההסכמה אפשר להוכיח, כמובן, באמצעות עדותה של האישה, שתספר על כך.
אבל אם הנאשם הוא גבר בעל מחשבה מעוותת לפיה הוא דון ז'ואן אולטימטיבי שנשים נופלות לרגליו – איך נוכל להוכיח שהוא ידע שהאישה לא מסכימה?
ובכן, תאמינו או לא, אבל מבחינה משפטית-אקדמית גרידא, הגברתן הפסיכופט שלנו ייצא זכאי מכל הליך משפטי נגדו. אם הוא *באמת* מאמין שכל אישה תסכים לכל מגע מיני איתו, אזי המסקנה המתבקשת היא שהוא לא היה מודע לאי-ההסכמה של האישה – ואם אין מודעות לרכיב הזה, אז אי אפשר להרשיע באונס.
כן כן. מה ששמעתם. אם נאשם באונס יעמוד בפני בית המשפט ויצליח לעורר לפחות ספק סביר בכך שהוא האמין באמת ובתמים שהאישה הסכימה למגע המיני, אף שהוא לא קיבל שום סימן ממשי של הסכמה – אי אפשר להרשיע אותו, והוא יזוכה בדין.
מצד אחד, זו בשורה קשה לעיכול. אבל מצד שני, יש צפירת הרגעה.
צפירת ההרגעה היא שמאחר שאין לנו יכולת לקרוא מחשבות, השאלה האם הנאשם היה מודע או לא נגזרת מראיות שהן חיצוניות לתודעה שלו. כלומר, גם אם הגברתן הפסיכופט *באמת* לא היה מודע – אקדמית הוא זכאי, אבל בפועל זה כנראה לא יעזור לו. הרי אין לו דרך להגיש את פלט מחשבותיו לבית המשפט.
את שאלת מודעותו של הנאשם לאי-הסכמת האישה בית המשפט ילמד מראיות אחרות, ואם הראיות ילמדו על מודעות – התוצאה תהיה הרשעה.
ועדיין, הבעיה האקדמית נותרה בעינה לאורך השנים. מבחינה משפטית טהורה, אם יקום הנאשם שיצליח לשכנע שבתוך תוכו הוא באמת חשב שהאישה מסכימה למגע המיני, הוא יזוכה.
והנה הגענו, סוף סוף, אל פסק הדין מהשבוע שעבר.
את חוות הדעת המרכזית כתב שטיין, שבעצם ניסה להתמודד עם אותה בעיה של "גברתן פסיכופט" שניסח שמגר בפרשת האונס בשמרת. החידוש (המסוים) של שטיין הוא לגבי מצב שבו הגבר בכלל לא מתעניין בשאלת ההסכמה של האישה. זה כמו לא אכפת לו מההסכמה.
כלומר, אם לפנינו "גברתן פסיכופט" שסבור שאין אישה שתעמוד בפניו, אז במידה מסוימת אפשר לראות בו כמי שבכלל לא נותן דעתו לשאלת ההסכמה של אישה מסוימת באקט מסוים.
ולפי שטיין, מצב כזה הוא אונס: זה כבר לא גבר שמאמין שהאישה הסכימה, אלא גבר שבעצם לא אכפת לו אם האישה הסכימה.
החידוש הקטן המסוים הזה של שטיין אולי פותר חלק מהבעיה של "הגברתן הפסיכופט", אבל לא באמת פותר אותה:
שטיין אולי פתר את הסיטואציה שבה הגבר טוען שלא העלה בדעתו שאישה לא תסכים למגע מיני. לגבר הזה שטיין אומר – עליך להיות בטוח שהאישה מסכימה, והרושם הוא שבכלל לא היה אכפת לך.
אבל גם שטיין עדיין לא פתר את הבעיה של גבר אשר יצליח לשכנע את בית המשפט שהוא באמת ובתמים חשב שהאישה מסכימה למגע המיני. זה לא שלא היה לו אכפת – הוא טרח בטובו לברר את שאלת ההסכמה, אבל כל פעם שהוא מברר המסקנה במוחו היא שהאישה מסכימה.
החלק הזה בבעיית הגברתן הפסיכופט – נותר בעינו.
אבל כמו בדיון הכללי, כך בעניין הפרטני:
אם מתבוננים על הנסיבות הקונקרטיות של פסק הדין (שאמנע מלפרטן) – הראיות מלמדות היטב על כך שהמתלוננת לא הסכימה לאקט המיני של חדירה, ושהגבר היה מודע היטב לכך שהוא לא קיבל הסכמה שכזו.
ולכן הגבר הורשע בביהמ"ש המחוזי, והערעור שלו נדחה פה אחד.
ואולי זו הסיבה ששתי הנשים שישבו לצד שטיין בהרכב – וילנר וכנפי-שטייניץ – לא התייחסו לחידוש המשפטי ששטיין הציע, כי לא היה צורך באותו חידוש על מנת להגיע למסקנה המשפטית המתבקשת של דחיית הערעור.
והגברתן הפסיכופט? הוא ימשיך להעסיק את האקדמיה, וכנראה הרבה פחות את הפרקטיקה.
ערב טוב.
פסק הדין המלא בפרשת ״האונס בשמרת״:
https://t.co/QTW13BkC1h
פסק הדין המלא מהשבוע שעבר:
https://t.co/0j70s148uF