בסוף השבוע החולף, הקדיש קלמן ליבסקינד טור שלם להכרעה בערעור שהגישה המדינה נגד זיכויו של רפ"ק משה אוחיון מאישום בתקיפת צעיר ערבי.
הנרטיב (המוצהר) שהטור הדהד: אוחיון נרדף, נזרק לכלבים, והורשע שלא בצדק. בואו ננסה לספר את הסיפור מזווית שונה.
למי שלא קרא את הטור, זה סיפור המסגרת:
במהלך מבצע "שומר חומות", בסמוך לשער שכם, התרחשה הפרת סדר. בשלב מסוים, אוחיון סטר בפניו של הצעיר הערבי, ללא הצדקה. הוא הועמד לדין פלילי באשמת תקיפה.
בימ"ש השלום זיכה את אוחיון בשל הגנה מן הצדק. המדינה ערערה, הערעור התקבל, ואוחיון הורשע.
קבלת הערעור, והרשעתו של אוחיון, מאוד לא מצאו חן בעיניי קלמן. אז בואו נבדוק מה כל כך הכעיס אותו.
קודם כל, קלמן טען שהשופטים לא נתנו לסנגורו של אוחיון להשלים משפט, נראו מנותקים, והשופט שחם, ראש ההרכב, אפילו העיר הערות מוזרות כאילו האווירה בימי "שומר חומות" לא היתה חריגה.
בפסק הדין המרשיע, קלמן ציין שהשופטים קבעו כי "עיתות כאלה אינן דבר נדיר או חריג בעבודת המשטרה בכלל, ובמזרח ירושלים בפרט".
וכאן מתחילות הבעיות.
קודם כל, בפרוטוקול הדיון, אין אפילו זכר לכל האמירות "המוזרות" שקלמן ייחס לשחם 👇. האם זה אומר שהאמירות הללו כלל לא נאמרו? לאו דווקא.
בפרוטוקול נכתב במפורש שבשלהי הדיון, השופטים העירו הערות שונות לסנגורו של אוחיון. מאחר שקלמן היה באולם, ואני לא – אני לא יכול לדעת האם ציטט את הדברים במדויק.
אבל לנו, הקוראים, אין שום ראיה ממשית לכך שהדברים אכן נאמרו, או שלא נפלו אי-דיוקים כאלה ואחרים בציטוטים של קלמן את שחם.
שנית, הציטוט של פסק הדין הוא סלקטיבי.
השופטים קבעו שמדובר באירוע ש-"כלל התפרעות של עשרות צעירים, חלקם רעולי פנים, שעמדו על הגגות ויידו אבנים, והחזיקו כלי תקיפה. ההתפרעות היתה חלק משורה ארוכה של אירועים חמורים שהתרחשו באותה תקופה בארץ, והסלימו במיוחד בעיר העתיקה של ירושלים".
ויש עוד: "המשטרה נאלצה להתמודד עם הפרות סדר נרחבות שכללו אלימות קשה ושימוש בתחמושת וזיקוקים, לעיתים במספר זירות במקביל". השופטים הסכימו שיש להתחשב באווירה הסוערת, וגם בהתנהגות פרובוקטיבית מצידו של הצעיר שהותקף ע"י אוחיון.
אבל על החלקים האלה בפסק הדין, קלמן לא סיפר לכם.
קלמן גם לא סיפר לכם שבאותו אירוע ממש היתה הפעלת כוח מצד שוטרים, "לרבות שימוש באלות, גז פלפל, טייזר ושוקר". אף אחד מהם כמובן לא הועמד לדין.
אז למה אוחיון כן? השופטים מציינים, ברחל בתך הקטנה, שקצין בדרגת רפ"ק, שהיה מפקד הכוח – נדרש לסטנדרט התנהלות מחמיר יותר – גם ב-"עתות כאלה".
כלומר, קלמן לקח משפט אחד מתוך שלוש פיסקאות, הבליט רק אותו – והעלים לחלוטין את שאר הטקסט, וכפועל יוצא מכך גם את הקונטקסט. האם הדבר נעשה כדי לתמוך את טענתו כאילו השופטים הם "מנותקים" וכלל לא חיים בתוך עמם? תחליטו בעצמכם.
נמשיך הלאה – אל ליבת ההכרעה בעניינו של אוחיון.
גם כאן, קורא הטור עלול לסבור שאוחיון הוא קדוש מעונה. ולא היא.
גם בימ"ש השלום, שכאמור זיכה את אוחיון, קבע מפורשות כי "אין כל ספק כי מעשה האלימות של אוחיון כלפי המתלונן היה אסור ומיותר". בתרגום לעברית, מח"ש הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, שלא היתה שום הצדקה לסטירה שהנחית אוחיון.
הסיבה שאוחיון זוכה בבימ"ש השלום לא היתה משום שהוא צדיק גדול, אלא משום שהשופטת השתכנעה שמספיק להעמיד אותו לדין משמעתי.
זה נכון שקלמן הזכיר – מספר פעמים – את עניין הדין המשמעתי. אבל, לפחות לדעתי, המיסגור הכולל של הטור מוליך את הקורא למסקנה שאוחיון זוכה בתחילה משום שכלל לא חטא.
וזו גם בדיוק הסיבה שהערעור התקבל: לא משום שאוחיון "נרדף", וגם לא משום שהשופטים מנותקים או משום שהתעלמו מחומרת אירועי "שומר חומות".
השאלה שביהמ"ש המחוזי בחן גם לא היתה האם אוחיון הוא צדיק או רשע, אלא האם בלתי סביר להחליט להעמיד את אוחיון לדין פלילי, ולא להסתפק בדין משמעתי.
השופטים קבעו, שההחלטה להעמיד את אוחיון לדין פלילי היתה סבירה. כאמור, לאוחיון היה אסור לסטור לצעיר הערבי, וההחלטה באיזה אפיק לצעוד – הפלילי או המשמעתי – מסורה למדינה.
זאת ועוד: ברירת המחדל במקרה של הפעלת כוח במקום בו לא היתה סמכות (ולא חריגה מכוח סביר), היא העמדה לדין פלילי.
כלומר, השאלה היא האם במקרה הקונקרטי יש מספיק נסיבות מקלות, עד כדי כך שבית המשפט יתערב בשיקול הדעת של המדינה, ויקבע שההחלטה שלה *שלא* לסטות מברירת המחדל – היא בלתי סבירה.
בימ"ש השלום חשב שכן, וביהמ"ש המחוזי חשב שלא. זה כל הסיפור המטלטל, והמיסגור הרגשני של קלמן פשוט לא רלבנטי.
וזו איפוא השורה התחתונה של פסק הדין המרשיע:
אף אחד לא התעלם מחומרת ההתפרעויות במהלך מבצע "שומר חומות", ואף אחד לא הקל ראש בקשיים שאיתם התמודדה המשטרה. אבל, הוכח שאוחיון סטר ללא הצדקה לצעיר ערבי, ונקבע שההחלטה לנתב את האירוע הזה להליך פלילי, ולא להסתפק בדין משמעתי, היתה סבירה.
כעת, נניח בצד את פסק הדין, ונתבונן על התמונה הרחבה יותר.
תחילה, מעניין שקלמן – תומך נלהב ברפורמה המשפטית – פספס את האירוניה הגלומה בכך שחלק ממנה מבקש לבטל את עילת הסבירות.
ואם למדינה היתה סמכות להעמיד את אוחיון לדין פלילי, כיצד הוא מבקש מבית המשפט לקבוע שההחלטה בלתי סבירה?
שנית – ובעניין הזה אני ממש לא בא לקלמן בטענות – בשנים האחרונות, כל פעולה של שוטר שהיה מעורב ב-"תיקי האלפים" נבחנת בזכוכית מגדלת, וכל שגגה, עם או בלי מרכאות, מקבלת הד מטורף בתקשורת וברשתות החברתיות.
אבל אותם אנשים שמצפים לאפס טעויות מהמשטרה בעניין אחד, פתאום הפכו לסלחנים.
שלישית, וכאן אני שוב חוזר לקלמן, שמתי לב לכך שהוא נוטה לסלחנות מופלגת כלפי שוטרים, דווקא כאשר הם באו במגע עם ערבים.
הנה, לדוגמה, האופן שבו מיסגר קלמן את התנהלות המשטרה באירוע אוקטובר 2000. אם שכחתם, המשטרה *ירתה אש חיה* כלפי אזרחים ערבים, והרגה 13 בני אדם. אבל הכל ממש בסדר.
לפני פחות מחצי שנה, קלמן הקדיש טור שלם נוסף ל-"רדיפה" של מח"ש אחרי שוטרים שפעלו מבצע "שומר חומות" – וכל המקרים, בלי יוצא מן הכלל, נגעו באלימות כלפי ערבים.
אגב, באותו טור התייחס קלמן לזיכוי של אוחיון, ובמקרה זה הוא דווקא טרח לציין את קביעות בית המשפט לגבי האווירה באותה עת 👇.
על רקע זה, מאוד מוזר שבטור האחרון, שבו התייחס קלמן לפסק הדין שהרשיע את אוחיון בערעור שהוגש נגדו, קלמן התעלם לחלוטין מכך שביהמ"ש המחוזי *הסכים לכל הקביעות של בימ"ש השלום לגבי האווירה באותם ימים וציטט אותן* – ובחר לתאר את השופטים כמנותקים והזויים.
למה? גם הפעם, תחליטו בעצמכם.
ומה שהכי בולט ביחס הכל כך סלחני של קלמן כלפי אכיפת חוק נגד ערבים, הוא היחס ההפוך לחלוטין שהוא גילה בנוגע לאכיפת חוק כלפי יהודים, ובמיוחד יהודים שפרעו חוק בתקופת המחאה נגד ההתנתקות.
זוכרים? 👇 במקרים האלה, מי שזכה למיסגור אוהד ומקל היו דווקא העבריינים. במקרה, הם היו יהודים.
נקודה נוספת שכדאי לציין היא שהניסיון של קלמן לכרוך בין העובדה שהשופט שחם עמד בראש ההרכב שהרשיע את אוחיון, לבין העובדה שהוא אחד משופטי ההרכב ב-"תיקי האלפים" – לא רק שהוא מאולץ, אלא שהוא מריח רע מאוד. אין שום קשר בין שני הדברים, וכאמור אין מחלוקת על האווירה הקשה באותם ימים.
הנקודה האחרונה היא שקלמן, מטעמים השמורים עמו, בחר לציין את שמו של הצעיר הערבי שהותקף.
קלמן עשה זאת, אף שבפסק הדין רשום במפורש שלא זו בלבד שמדובר בקורבן עבירה – אלא במי שהיה קטין בעת שהותקף על ידי אוחיון. למותר לציין, שהעובדה שמדובר בקטין, גם היא לא מצאה את דרכה אל הטור.
וזה מוביל אותנו לסיכום, ולשתי הנקודות החשובות:
א. אף פעם אל תסתפקו בדיווח עיתונאי על פסק דין, בטח לא לגבי על "דברים שנאמרו באולם".
לא כי העיתונאי מנסה לשקר לכם (ודאי לא קלמן), אלא משום שגם עיתונאים הם בני אדם, והם נוטים לספר סיפור כדי למכור לכם נרטיב. למשל, נרטיב פוליטי.
ב. אני מוכן להכיל (כמעט) כל דעה פוליטית, ולזכותו של קלמן יאמר שדעתו הפוליטית ידועה ומוצהרת, ואף על פי כן הוא מקפיד על ענייניות.
אבל, הדין הוא לעולם אותו דין – הן כלפי ערבים, והן כלפי יהודים. אי אפשר לצדד במשטרה רק כלפי אוכלוסיה מסוימת, ולתקוף אותה ביחס לאוכלוסיה אחרת.
ערב טוב.