לאחרונה, אנו שומעים שוב ושוב את הביטוי ״מרמה והפרת אמונים״ – עבירה שקבועה בסעיף 284 לחוק העונשין (לשון הסעיף כאן 👇), ויש לי תחושה שהביטוי יעסיק אותנו גם בעתיד.
אז מה לעזאזל אומר הסעיף הזה, ואיפה עובר הגבול בין ״סתם״ מעשה לא תקין לבין מעשה פלילי?
אקדים ואזהיר, שעל עבירה כמו הפרת אמונים כותבים ספרים, לא ציוצים בטוויטר. לכן, כל האמור להלן הוא פשטני וסכמטי, ובד בבד גם מייגע.
כמו כן, לפני שנתמקד בניתוח העבירה הספציפית, צריך לדבר תחילה על האופן שבו מנתחים משפטית עבירה פלילית בכלל – שמחולקת *תמיד* ליסוד עובדתי ויסוד נפשי.
היסוד העובדתי של עבירה הוא ההתרחשות בעולם המציאותי. למשל, כדי שתתגבש עבירת אונס ״רגילה״ צריך שתתקיים בעילת אישה וכן צריך שהבעילה הזו תתבצע בלי הסכמה חופשית. לצד היסוד העובדתי, יש גם יסוד נפשי – מה המבצע חשב *באופן סובייקטיבי*. לענייננו, החשוב הוא מודעות של המבצע לכל מעשיו.
אם נחזור לדוגמת האונס, גם אם בעולם המציאותי האישה לא הסכימה – זה לא מספיק כדי להרשיע את המבצע. רק אם הוא היה *מודע* לכך שהאישה לא מסכימה, רק אז השתכלל גם היסוד הנפשי הנדרש (להרחבה ראו פרשת האונס בשמרת).
ומה לגבי מודעות לעבירה עצמה, כלומר מודעות של העושה לכך שהוא עובר על החוק?
כמו שכולנו יודעים לדקלם, ״אי מודעות לחוק אינה פוטרת מעונש״, כלומר *לא צריך* שהעבריין יהיה מודע לכך שהוא מבצע עבירה. מה שנדרש הוא מודעות לכל רכיבי היסוד העובדתי, ולא למשמעות המשפטית שלהם. בדוגמה שלנו, גם אם פלוני חושב שמותר לבעול נשים ללא הסכמתן – זה לא ממש מעניין את בית המשפט.
אז הבנו איך מנתחים עבירה פלילית – וזה הזמן לחזור לעבירה של הפרת אמונים.
תחילה, ננקה מהשולחן את המילה ״מרמה״ שמוצמדת ל-״הפרת אמונים״, שכן העבירה היא בעצם מרמה *או* הפרת אמונים – ואותנו מעניינת רק החלופה השנייה.
שנית, עבירה של הפרת אמונים רלבנטית בעיקרון רק למי שהוא עובד ציבור.
שלישית, להפרת אמונים יש כל מיני אפשרויות, שרובן לא חשובות לענייננו. למשל, אם עובד ציבור מנצל מידע שהגיע אליו מתוקף תפקידו כדי לגרוף תועלת אישית, זו עשויה להיות הפרת אמונים. אותנו מעניין רק ״המצב הקלאסי״ של הפרת אמונים, שהוא פעולה של עובד ציבור כשהוא נמצא במצב של ניגוד עניינים.
רביעית, אותה סיטואציה קלאסית של הפרת אמונים היא בעצם האחות הקטנה של עבירת השוחד. ההבדל המרכזי בין העבירות הוא שבשוחד צריך להוכיח שעובד הציבור גם קיבל טובת הנאה כלשהי, וכן צריך להוכיח שעובד הציבור פעל בתמורה, או ״בעד״, לאותה טובת ההנאה. בהפרת אמונים שני היסודות הללו לא נדרשים.
ועכשיו לתכל׳ס.
לא צריך להיות משפטן גדול כדי להיווכח שעבירת הפרת האמונים מנוסחת באופן עמום, אם לא עמום מאוד. הבעייתיות הזו הובילה לפסיקות סותרות ובלתי ברורות במקרים שונים, עד שבית המשפט העליון נדרש להכריע בעניינו של שמעון שבס, מנכ״ל משרד רה״מ בתקופת ממשלת רבין ז״ל.
בתמצית, שבס הואשם בעבירות שונות, לרבות שוחד. הוא זוכה מחלקן בבימ״ש המחוזי, והורשע בחלק אחר. שבס ערער לעליון – וזוכה מכל העבירות. המדינה ביקשה דיון נוסף ביחס לזיכוי מעבירות הפרת האמונים, וחשין ז״ל נעתר לבקשה – וזאת, לדבריו, כדי לקבוע סוף סוף את גבולותיה של העבירה העמומה הזו.
את פסק הדין המרכזי של דעת הרוב – כלומר את ההלכה הנוהגת עד עצם היום הזה – כתב ברק.
תחילה, ברק נדרש לבעייתיות שבעמימות העבירה, אך קבע שהיא חיונית למאבק בשחיתות הציבורית. לכן, ברק מחדד שהפיתרון הוא לא לרוקן את העבירה מתוכן ממשי, אלא לנסות לגדר אותה בגבולות ברורים ככל הניתן.
לאחר מכן, ברק עובר לניתוח היסוד העובדתי של העבירה, ומתחיל מהמילים ״הפוגע בציבור״, כלומר שמעשה הפרת האמונים צריך ״לפגוע בציבור״.
ברק קובע, בניגוד לפסיקה שלו עצמו מן העבר, שלא צריך להוכיח שהמעשה באמת פגע בציבור במבחן התוצאה (למשל מבחינה כספית), אלא שהמעשה *לפי טיבו* יהיה כזה.
עתה נדרש ברק לשאלה המרכזית – מהו ״מעשה הפרת אמונים״ ( בסיטואציה הקלאסית של ניגוד עניינים).
לב ליבה של הלכת שבס הוא בקביעה שאין די בכך שעובד הציבור פעל בניגוד עניינים, כלומר הפעיל את סמכותו הציבורית בעניין שבו יש לו גם אינטרס אישי. לא כל פעולה כזו עולה כדי עבירה פלילית.
כדי שהמעשה יהיה הפרת אמונים *פלילית* נדרש ״פן מחמיר נוסף״, שהופך את המעשה לכזה שפוגע ״פגיעה מהותית״ באמון הציבור בעובדי הציבור, בטוהר המידות של עובדי הציבור או בתקינות המינהל הציבורי. עד כאן, זה בעצם נשמע כאילו לקחנו טקסט עמום אחד והחלפנו אותו בטקסט עמום אחר – ולכן ברק מפרט.
לפי ברק, יש מספר קריטריונים שיכולים להצביע על כך שמדובר ב-״פגיעה מהותית״ שהופכת את המעשה לפלילי – אך לא מדובר ב-״רשימה סגורה״, כלומר אפשר לחשוב על קריטריונים דומים נוספים שיגבשו פגיעה מהותית. ומהם הקריטריונים המרכזיים?
א. עוצמת ניגוד העניינים, כלומר כמה חזק היה האינטרס האישי.
למשל, אם עובד ציבור מקבל החלטה לגבי הבן שלו, זה שונה מאשר החלטה לגבי ידיד רחוק שלמד איתו ביסודי.
ב. מידת הסטייה מהשורה, כלומר האם פעולת עובד הציבור היתה מנוגדת לאינטרס הציבורי ופגעה בציבור במבחן התוצאה. אבל, וכאמור לעיל, זה לא תנאי לעבירה, אלא רק אחד המבחנים ל-״פגיעה מהותית״.
למשל, אם עובד הציבור מחליט להתקשר עם חברה שבה עובד אדם קרוב אליו, ולא עם חברה אחרת שהציעה הצעה טובה יותר – אז אותו עובד ציבור ״סטה מהשורה״, כי לא זו בלבד שהוא פעל בניגוד עניינים, אלא הוא פגע בפועל בציבור. אם החברה שבה עובד המקורב הציעה הצעה טובה יותר – זה ניגוד עניינים ״רגיל״.
ג. מעמדו של עובד הציבור – וזהו הקריטריון המעניין ביותר בהקשר האקטואלי. ברק מייחד כעמוד וחצי לקריטריון הזה, וקובע באופן מפורש שככל שמעמדו של עובד הציבור הוא בכיר יותר, כך עולה עוצמת הפגיעה הנורמטיבית שנגרמה מהפעולה בניגוד עניינים. כשמדובר באדם בכיר, גם מעשה ״קטן״ עשוי להספיק.
כלומר, יתכן שפעולה בניגוד עניינים מסוים, למשל ביחס לחבר, לא תפליל את מעשיו של שוטר זוטר – אך כן תפליל את מעשיו של קצין משטרה בכיר. במאמר מוסגר, זה היה הטעם המרכזי להפיכת פסק הדין במסגרת הדיון הנוסף, ולהרשעתו של שבס – העובדה שברק ראה בו אדם בכיר *מאוד*, בהיותו מנכ״ל משרד רה״מ.
זוהי, כאמור, ליבת פסק הדין – קביעה לפיה נדרשת ״פגיעה מהותית״ כדי שפעולה בניגוד עניינים תהווה הפרת אמונים פלילית, תוך הדגמת קריטריונים שהתקיימותם מלמדת שאכן התרחשה פגיעה כזו. כל זה נוגע ליסוד העובדתי, כלומר להתרחשויות בעולם הפיזי.
כדי להשלים את התמונה, נדבר קצת על היסוד הנפשי.
ברק מדגיש שני דברים:
א. בניגוד למה שנקבע בפסיקות קודמות, אין צורך במניע מסוים מצד עובד הציבור, ולא חשוב *למה* המעשה נעשה.
ב. עובד הציבור צריך רק להיות מודע למעשיו, אך אין צורך שיהיה מודע למשמעות המשפטית שלהם. למשל, אם עובד הציבור לא חושב שהוא פגע בציבור – זה לא מעלה ולא מוריד.
וזוהי בעצם הלכת שבס המפורסמת, שבה ניסה בימ״ש העליון – גם אם בהצלחה חלקית – לתחם את גבולות עבירת הפרת האמונים, הן ביסוד העובדתי והן ביסוד הנפשי. במישור הקונקרטי, שבס הורשע בשתי עבירות של הפרת אמונים, ובעקבותיו הורשעו בעבירה זו עובדי ציבור בכירים נוספים, כולל אחד בשם אהוד אולמרט.
ואם לא נרדמתם עד כאן, אז כמה הערות:
א. גם אחרי הלכת שבס – סעיף הפרת האמונים נותר עמום ובעל ״רקמה פתוחה״. ובכל זאת, ההלכה בהחלט תרמה לוודאות המשפטית ומקלה על ניתוח משפטי של פעולה בניגוד עניינים.
ב. חשוב לזכור, שלא מדובר בשוחד – אין צורך להוכיח שעובד הציבור קיבל טובת הנאה.
מצד שני, ברור שאם הפעולה בניגוד עניינים ״הונעה״ גם באמצעות מתן טובת הנאה – מדובר בנתון שעשוי לגבש את ״הפגיעה המהותית״ הנדרשת. כלומר, גם אם פעולה בניגוד עניינים אינה פלילית כשלעצמה, היא עלולה להפוך לכזו אם ברקע שלה יש גם קבלת טובת הנאה, ולא ״רק״ פעולה הנוגעת באינטרס של מקורב.
ג. בעבר הוכן תזכיר הצעת חוק ממשלתית, שעניינו החלפת סעיף הפרת האמונים הנוכחי בסעיף מפורט ומודרני יותר, שמפרט את סוגי המעשים המופללים 👇. ההצעה לא קודמה, ועד שלא יעשה תיקון חקיקה – אנחנו ״תקועים״ עם הסעיף העמום הקיים. בכל מקרה, בהקשרים אקטואלים כדאי לשים לב לחלופות (1) ו-(2).
לינק לפסק הדין בדיון הנוסף בעניין שבס:
https://t.co/0yDZ8nwbSv
תזכיר הצעת החוק להחלפת סעיף הפרת האמונים הנוכחי:
https://t.co/EKd49WHekX
שנה טובה.
ועוד משהו מעניין:
שימו לב היטב לדברים שקבע בימ״ש העליון (ג׳ובראן, כחלק מהרכב של חמישה שופטים) בנוגע למצב של קבלת טובות הנאה על ידי עובד ציבור, במסגרת ההכרעה בערעורו של אולמרט נגד הרשעתו בהפרת אמונים ב-״פרשת טלנסקי״.
יתכן שיש יסוד לטענה שיש דימיון מסוים למצב הלכאורי בתיק 1000.
