קטגוריותבגץ והחלטות בנושאים ביטחוניים

אז מי באמת מקבל החלטות בנושאים ביטחוניים?

במסגרת קמפיין התעמולה נגד מערכת המשפט בכלל, ובג"ץ בפרט, חוזרת שוב ושוב הטענה לפיה שופטי בג"ץ מתערבים בהחלטות ביטחוניות, ופוגעים ב-"משילות".
אז רצה הגורל ואתמול פורסמו שני פסקי דין, שעוסקים שניהם באותה סוגיה – החזקת גופות מחבלים.

פסק הדין הראשון הכריע בשש עתירות שונות, שהדיון בהן אוחד, שהגישו בני משפחותיהם של מחבלים אזרחי ישראל, שביצעו פיגועים – לאו דווקא קטלניים, או אפילו כאלה שגרמו לפצועים – ואשר הממשלה החליטה שלא להעביר את גופותיהם לקבורה.
את פסק הדין כתב מינץ, בהסכמת שטיין וכנפי-שטייניץ.

מינץ ציין, שלפי תקנות ההגנה המנדטוריות – יש סמכות עקרונית למדינה להימנע מהעברת גופות מחבלים לידי משפחותיהם, לצורך קבורה. עם זאת, לצד הסמכות יש גם שאלה של שיקול דעת.
ומסתבר, שעד חודש ספטמבר 2024 – החלטת הקבינט היתה שככלל אין מחזיקים בגופות של מחבלים אזרחי ישראל.

במועד זה, קיבל הקבינט החלטה חדשה:
כל עוד ישנם חטופים ישראלים ברצועת עזה – המדינה תחזיק גם בגופות של מחבלים שהם אזרחי ישראל, מתוך תקווה שהגופות יהיו כמעין "מטבע" שיאפשר את השבת החללים שגופותיהם מוחזקות על ידי חמאס.
העותרים טענו ששינוי המדיניות עליו החליט הקבינט – אינו חוקי.

מינץ דחה את הטענה, וקבע כי "כפי שנקבע לא אחת, מידת ההתערבות של בי משפט זה בהחלטות מדיניות המתקבלות על ידי הקבינט בנושאים בעלי אופי ביטחוני מובהק היא מצומצמת ביותר, ושמורה למקרים חריגים וקיצוניים בלבד בהם נפל פגם חמור בהחלטה".
כן כן. מה ששמעתם. זו ההלכה וזה הדין מאז ומעולם.

בנוסף, מינץ קבע שלא זו בלבד שאין פגם בכך שהקבינט החליט לשנות את המדיניות של ישראל – אלא שכאשר הנסיבות משתנות יש לשוב ולבחון החלטות שהתקבלו בעבר, בנסיבות שכבר אינן קיימות עוד.
אומנם, במקרה זה השינוי הביא להרחבת המדיניות לגבי החזקת גופות ומניעת קבורתן, אך אין בכך כל דופי.

וכאן חשוב להדגיש: אומנם, מדובר במחבלים, אבל החזקת גופותיהם פוגעת בכבודם, ובעיקר פוגעת במשפחתם. ונזכור, שבני המשפחה הם אזרחי מדינת ישראל, שלא חטאו בדבר, ואשר מבקשים להביא את בנם לקבורה.
אבל, משהחליט הקבינט על מדיניות ביטחונית, כמובן על רקע החטופים בעזה – בג"ץ לא יתערב בכך.

ועד כאן פסק הדין הראשון והמרכזי.
פסק הדין השני עסק בהחזקת גופתו של מחבל פלסטיני, שנורה למוות במהלך אירוע שבו הושלכו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר שוטרים. הירי לעבר המחבל בוצע משום שהוא זוהה כמחזיק בבקבוק תבערה.
הפעם מי שכתב את פסק הדין היה שטיין, ואילו מינץ וכנפי-שטייניץ הסכימו.

וגם כאן, שטיין קבע כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת של הקבינט, אשר החליט כי גם כאשר מדובר בגופת מחבל שאין לו שיוך ארגוני, כלומר הוא אינו שייך לחמאס, לג'יהאד האיסאלמי או לארגון טרור אחר שמחזיק בגופות חטופים בעזה – הגופה "עשויה להביא תועלת כלשהי במאמצי שחרורם" של החטופים.

כך שכל העתירות נדחו.
פסקי הדין הללו מצטרפים לשורה ארוכה של פסקי דין קודמים, שבכולם בג"ץ נמנע מלהתערב בהחלטות הקבינט לגבי מדיניות ההחזקה בגופות מחבלים, חרף הפגיעה בכבוד המת ובבני משפחתו.
ובדומה לפרשת וליד דקה, בג"ץ נמנע מלהתערב גם כאשר מדובר באזרחי ישראל.
אבל זה רק הפרט.

החשוב יותר הוא הכלל, והוא שבג"ץ נמנע באופן עקבי וגורף מלהתערב בהחלטות ביטחוניות, גם כאשר ההחלטות פוגעות באופן קשה בזכויות אדם. המקרים שבהם בג"ץ כן התערב הם נדירים מאוד ומצומצמים מאוד – ובעיקר לא רלבנטיים לימינו.
מה שמחזיר אותנו אל קמפיין התעמולה, שאינו אלא שקר גמור לכל אורכו.

עיניכם הרואות, שהלכה מושרשת היא שבג"ץ לא מתערב בנושאים ביטחוניים. זו הסיבה שכאשר סוכני ה-"משילות" מנסים לשכנע אתכם שבג"ץ בעצם כן מתערב – הם לא מציגים עובדות, אלא תיאוריות קונספירציה.
למשל, ודאי שמעתם על הטענה שבג"ץ "התערב" בהוראות הפתיחה באש בגבול עזה בפסק דין משנת 2018.

במציאות, בג"ץ לא התערב, אלא דחה את העתירות. ובטח לא תופתעו לגלות שבפסק הדין חזרו השופטים על ההלכה לפיה "מתחם התערבותו של בית המשפט בהחלטות המבוססות על שיקולים מבצעיים הוא מצומצם וצר ביותר".
אבל, חייבים להמשיך ולהאשים את בג"ץ, וכך נולדה האגדה על "התערבות מאחורי הקלעים".

לפי האגדה הזו, מעל פני השטח שופטי בג"ץ אומנם דחו את העתירות, אבל היה מעין "משא ומתן" או "לחץ" שהתבצע בחדרים נסתרים, אשר הביא לריכוך של הוראות הפתיחה באש.
לאגדה הזו אין כמובן שום תימוכין, אף גורם צבאי לא טען אותה מעולם, והיא הוכחשה שוב ושוב על ידי כל הגורמים הרלבנטיים.

באופן דומה לעניין הוראות הפתיחה באש בגבול עזה (מה שידוע כ-"בג"ץ הפרימטר") – כך במקרים נוספים.
במציאות, בג"ץ פשוט דוחה את העתירות, ושב וקובע שהוא לא מתערב בהחלטות מבצעיות ובשיקולים ביטחוניים. גם בפרימטר, גם בהחזקת גופות מחבלים וגם בכל נושא אחר – הממשלה היא שמקבלת את ההחלטות.

ומה שהכי מוזר הוא שכאשר מדובר בהצלחה מבצעית – התועמלנים מיד זוקפים לזכות הממשלה את האחריות לקבלת ההחלטות.
אבל כאשר הסתבר שההחלטות הביאו לתוצאות כמו טבח ה-7.10 – אז למה לחשוב שהממשלה אחראית, כשאפשר להאשים את היהודים (סליחה, את המשפטנים) ולא לשלם שום מחיר אלקטורלי?
בוקר טוב.

קישורים לפסקי הדין המלאים:
https://t.co/QDTiJloUH2
https://t.co/DmSpxhDRWh
https://t.co/IV0BbNju3M