בשרשור מאתמול, שעסק במה שמכונה "מתווה סולברג", טענתי שבסופו של דבר, אם שופט ירצה להגיע לתוצאה מסוימת – הוא יגיע אליה. עם או בלי עילת הסבירות.
אז על מה המהומה הגדולה? האם אפשר לקפל את הדגלים, להחזיר את הקלשונים לארון ולנוח?
התשובה הקצרה: לא.
ולמי שיש סבלנות לקרוא את התשובה הארוכה, אז הנה היא לפניכם.
"הרפורמה המשפטית" התרגשה עלינו בראשית ינואר 2023, ולפי דבריו של השר לוין – היא היתה אמורה להיות רק *החלק הראשון* של הרפורמה הכוללת. נכון לעת הזו, איננו יודעים מה הם שאר חלקי הרפורמה, אם כי את חלקם ניתן לשער.
מאז ההכרזה, ישראל נמצאת בסחרור ביטחוני, כלכלי, מדיני ובעיקר חברתי. קולות רבים, וביניהם קולי שלי, טוענים שמעולם ישראל לא עמדה בפני שסע פנימי כל כך עמוק.
את המציאות הזו, רואים כולם. ובכל זאת, הרפורמה עדיין כאן, ונדמה שהקואליציה נחושה לקדם אותה. מה שמעלה את השאלה המתבקשת: למה?
למה הקואליציה והממשלה מתעקשות לממש מהלך, שגובה מחירים עצומים בכל החזיתות? מה התכלית של המהלך הזה?
התשובה הרשמית היא כמובן "המשילות":
לטענת תומכי הרפורמה, היא תאזן מחדש את מערך הכוחות בין הרשויות, ותשיב לממשלה את "המשילות" (וגם תחזק את הכנסת, אבל בשרשור הזה נתמקד בממשלה).
כלומר, חסידי הרפורמה טוענים שמערכת המשפט – בג"ץ, היועמ"ש וכו' – מפריעה לממשלה "למשול". מערכת המשפט תוקעת מקלות בגלגלים, מונעת מהשרים לממש את המדיניות שלהם, ומגבילה את יכולתה של הממשלה לספק לנו ביטחון, רווחה כלכלית, חינוך, בריאות וכו'. הצרה בטענה הזו, שהיא מופרכת לחלוטין.
הבה נתבונן על הממשלה הנוכחית, שמכהנת פה כששה חודשים וחצי. כיצד בדיוק מנעה מערכת המשפט מהממשלה למשול:
האם נמנעה תקיפה בעזה? מבצע בג'נין? מלחמה בטרור ובפשיעה המשתוללים? סיפוח ההתיישבות באיו"ש? הורדת האינפלציה? פיתרון משבר הדרכונים? הוספת מיטות אשפוז? "הלבנת" הישיבה בחומש?
התשובה לשאלות הללו היא כמובן שלילית. שום דבר לא מונע מהממשלה למשול. היא פשוט מעדיפה לא למשול, מן הסתם כי לעבוד זה יותר קשה מאשר להתבכיין, וגם כי מי שלא עושה – גם לא טועה, וגם יכול לבוא בטענות לאחרים שמונעים ממנו לעשות. מערכת המשפט לא מנעה, לא מונעת ולא תמנע את משילות הממשלה.
אם נבחן את פרק הזמן שבו מכהנת הממשלה הנוכחית, שהוא כבר מספיק ארוך כדי לקבל פרספקטיבה ממשית, נראה שמאז הקמתה היה *מקרה אחד* שבו מערכת המשפט התערבה בהחלטה שהיא או אחד משריה קיבלו בשל חוסר סבירותה. לא, אני לא מדבר על מינוי ח"כ אריה דרעי לשר, לאחר שנחקק עבורו חוק יסוד פרסונלי.
זה נכון שמינויו של דרעי לשר נפסל *גם* בשל חוסר הסבירות שבמינוי עבריין שהורשע שלוש פעמים לשר בממשלה, אבל ממילא המינוי היה נפסל בעילה של "השתק שיפוטי" – שהיא גם העילה המרכזית שבה השתמשו השופטים "השמרנים" שישבו בהרכב. המקרה היחיד הזה עסק בטקס הזיכרון ״האלטנטיבי״ הישראלי-פלסטיני.
למי שהספיק לשכוח, באפריל השנה קיבל בג"ץ (עמית, שטיין, וילנר) עתירה נגד החלטת שר הביטחון שלא לאפשר לפלסטינים, תושבי איו"ש, להיכנס לישראל ולהשתתף בטקס. בג"ץ קבע, שההחלטה לא התבססה על נתונים כלשהם, כגון סכנה ביטחונית, ונומקה רק בכך שהטקס פוגע ברגשות הציבור בישראל – וככזו בטלה.
חשוב להדגיש, שבג"ץ קבע גם בשנים קודמות שאי אפשר למנוע כניסת פלסטינים מטעמים פוליטיים, כלומר משום שהטקס שהם מבקשים להשתתף בו "לא בא בטוב" לשר הביטחון. אם נותנים היתרי כניסה לפלסטינים על סמך קריטריונים מסוימים, ואם משתתפי הטקס עומדים בקריטריונים – אי אפשר לסרב לכניסתם.
במילים אחרות, כל "השחקנים" בעתירה ידעו מה התוצאה שתתקבל. שר הביטחון אפילו לא טרח להתייצב ולהציג עמדה נגד קבלת העתירה. בנוסף, גם אם מחר בבוקר תבוטל עילת הסבירות – העתירה שתוגש בשנה הבאה תתקבל אף היא, משום שההחלטה גם פוגעת באופן לא מידתי בזכויות היסוד של משתתפי הטקס.
ופסק הדין הזה, שהתוצאה שלו היתה כאמור ידועה מראש, הוא המקרה היחיד מאז הקמת הממשלה הנוכחית, שבו מערכת המשפט הגבילה את שיקול הדעת שלה או של שריה. בלי ספק, הגבלה משמעותית של "המשילות", שמחייבת שינוי ביסודות המשטר החוקתי בישראל. ויש דוגמה מאלפת אפילו יותר להמחשת ה-"משילות".
זוכרים את "חאן אל אחמר"?
מדובר ביישוב, שהמבנים הארעיים שבו בלתי חוקיים, ושהממשלה – זו שרוממות ה-"משילות" בגרונה – החליטה לפנות. הררי מילים נשפכו מפי מי שיושבים כיום סביב שולחן הממשלה, על החשיבות שבפינוי המתחם.
לפני יותר מחמש שנים, בג"ץ דחה את כל העתירות נגד פינוי המתחם.
אבל מאז, כלום. המדינה אפילו הכשירה מתחם חלופי עבור התושבים (שמתגוררים במקום באופן בלתי חוקי, כן?), על חשבון משלם המיסים – אבל שום דבר לא קרה. הדברים הגיעו עד כדי כך שהממשלה הגיבורה שלנו נאלצה להתפתל מול בג"ץ, ולהיעזר בחומר חסוי כדי להסביר למה היא מבקשת *שלא* לפנות את המקום.
פתאום מסתבר שכאשר בג"ץ אומר לממשלה "קדימה, תמשלי" – היא לא כל כך ממהרת למשול. קשה לה. במקום למשול, צצים לפתע הסברים על שיקולים מורכבים, יחסי חוץ, רגישות ביטחונית ומה לא.
אלא שהפעם, אי אפשר לגלגל את האחריות על בג"ץ. אז פשוט שותקים, ומטאטאים את אובדן המשילות מתחת לשטיח.
כסיכום ביניים, עיניכם הרואות שהסיסמה הדמגוגית בדבר הרצון "להחזיר את המשילות" לממשלה, ולגדוע את "שלטון המשפטנים" – אינה אלא סיסמה חלולה. אין שום דבר שהממשלה רצתה לעשות כעת, אך הוגבלה על ידי מערכת המשפט – ותוכל לבצע ביום שלאחר "הרפורמה". אם כך, עלינו לחזור לשאלת הפתיחה: למה?
אם המטרה היתה להשיב את "המשילות", הרי שהמטרה הזו כבר הושגה, כי לממשלה יש כבר עתה משילות מכאן ועד טהרן. אז מה בכל זאת הממשלה לא יכולה לעשות עתה, אבל תוכל לעשות ביום שלאחר "הרפורמה"?
ומאחר שצמצום עילת הסבירות על הפרק – מה הצמצום המתוכנן יאפשר לממשלה לעשות ביום שאחריי?
לדעתי, התשובה לשאלת מיליון הדולר הזו – למה לעזאזל הממשלה "מתאבדת" על "רפורמה משפטית" בלתי נחוצה מבחינת "המשילות" – היא מורכבת. להבנתי, ישנן כמה מטרות מאקרו שרכיבים שונים בקואליציה שואפים להן, שאינן בנות השגה לפי המצב המשפטי כיום, אך עשויות להיות כאלה ביום שלאחר "הרפורמה".
לא נפרט הפעם את כל מטרות המאקרו האלה. אבל, ככל שהדברים נוגעים בצמצום עילת הסבירות, הרי שדי ברור שתכליתה היא בעיקר להקשות את הביקורת השיפוטית על מינויים שמבצעת הממשלה.
הביקורת הזו לא תיעלם, כפי שהראיתי אתמול בדוגמה של פסילת מינויו של מני מזוז, אבל תהיה קשה ומוגבלת יותר.
ואיזה מינוי יכול לשרת מטרת מאקרו של הממשלה, שהיא אינה יכולה להשיג כיום, אך תוכל להשיג ביום שלאחר הרפורמה?
כידוע לכל, לאדם החזק ביותר בממשלה – זה שעומד בראשה – יש בעיה משפטית לא פשוטה. הצד השני של הבעיה המשפטית הזו הוא מי שעומד (כיום עומדת) בראש התביעה הכללית – היועמ"ש.
החשש הגדול הוא שצמצום עילת הסבירות יאפשר לממשלה למנות תובע כללי חדש, בין אם בדרך של פיצול תפקיד היועמ"ש, ובין אם בדרך של מינוי יועמ"ש חדש – ובכל מקרה מינוי של אדם שבאמצעותו יהיה קל יותר לפתור את הבעיה המשפטית של ראש הממשלה. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים.
בראשית 1997, חשפה העיתונאית דאז – ותועמלנית האסלות כיום – אילה חסון, את "פרשת בר-און חברון", שבבסיסה רצון של קואליציה בראשות נתניהו, ושאריה דרעי היה חבר בכיר בה – למנות אדם ״נוח״ יותר לתפקיד ראש התביעה הכללית. תכלית המינוי היתה, לכאורה, פתרון לבעיה המשפטית שהיתה אז לדרעי.
וזה, לדעתי, הסיפור האמיתי שמאחורי צמצום עילת הסבירות:
השיווק להמונים הוא שהמהלך הזה נועד לייצר "משילות", ולמנוע את התערבות "המשפטנים" בהחלטות של הממשלה ושל שריה, שרק מבקשים – משרתי ציבור שכמותם – לממש את המדיניות שלשמה נבחרו.
בפועל, הממשלה והשרים יכולים לעשות זאת כבר עתה.
מה שהממשלה לא יכולה לעשות עתה, כאשר בהרב-מיארה היא היועמ"ש, וככזו גם ראש התביעה הכללית, זה למצוא מוצא נוח לבעיה המשפטית הקשה שיש לראש הממשלה.
אם ימונה אדם אחר לתפקיד, יתכן שהוא "ישתכנע" שהתיקים אכן קרסו, ושניתן לפתור את הבעיה באופן שיהפוך את הייאוש להרבה יותר נוח.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא בעניין טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני:
https://t.co/7sAbnQSGQy
קישור לפסק הדין המלא בעניין חאן אל אחמר:
https://t.co/POFyuy9tGT