קטגוריותאחיי ואחיותי הלוחמים

אחיותיי הלוחמות, אחיי הלוחמים,

היה היה פעם, בארץ רחוקה, ראש ממשלה שביכר, כקודמיו, את טובת המדינה ולא את טובתו האישית.   כך פעל אף כאשר היה מסובך עד צוואר בחקירות, ואף כאשר היה חשש אמיתי, שלשמחתנו התבדה, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי שלו, ולא על פי האינטרס הלאומי.

אותו ראש ממשלה, כמה ימים לאחר שהממשלה בראשותו שלחה את בניה של הארץ למלחמה, נשא דברים ברוח זו לאומה:   "יש רגעים בחייו של אדם, שבהם הוא חייב להביט אל המציאות נכוחה ולומר 'עד כאן'. האדם נולד חופשי, ולא יהיה בן ערובה – לא של כוחות משיחיים, לא של תאבי שררה, ואף לא של ממשלתו שלו.

כזה הוא הרגע הזה!

כולנו – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים, עומדים עכשיו כאיש אחד, כעם אחד, חשופים יחד לרצון לשנות את פניה של מדינת ישראל – ונאבק למענה בהסכמה ובשותפות".  

וכזה הוא גם הרגע הזה.

לא בחרנו בו. עשינו ככל יכולתנו שלא להגיד שהיום יבוא, וגם לא להביאו.
מדינת ישראל, מכורתנו האהובה, זו שאת דגלה אנו נושאים ומתבוננים בו בגאון, נמצאת בשנים האחרונות תחת מתקפה.   מהרסיה ומחריביה ממנה יצאו. ככל שהתקדם ציר הזמן, ועמו התקדם הליך פלילי מסוים – כך מצאו עצמן יותר ויותר חלקות ממלכתיות נרמסות תחת גלגלי מכונת תעמולה ושנאה יעילה ומשומנת.

גוף אחר גוף כרע וקרס תחתיה.   תחילה, הם באו לקחו את המשטרה. ולא השמענו את קולנו, מפני שלא היינו שוטרים.   ואז הם באו ולקחו את הפרקליטות. ולא השמענו את קולנו, מפני שלא היינו פרקליטים.   ואז הם באו ולקחו את היועץ המשפטי לממשלה. ולא השמענו את קולנו, מפני שלא היינו יועצים.

ואז הם באו לקחת את מערכת המשפט. את הדמוקרטיה. אבל נותר מי שידבר בעדה – אנחנו!   במשך אלפיים שנות גלות, שמר העם הישראלי אמונים לארצו, ולא חדל מתקווה לשוב אליה ולממש בתוכה את חירותו המדינית. לפני 75 שנים נשאו התקוות פרי, מעמד הר סיני קרם עור וגידים, והנס נגלה אל כולנו.

לא ארץ נוכריה לקחנו. זו ארצנו. זו מולדתנו. אליה נשבענו אמונים, כשאנו אוחזים בספר הספרים ובנשק. דמה של הארץ ספוג בדמם של רעינו, אשר מסרו נפשם על תקומתה והגנתה, למעננו ולמען ילדנו ונכדנו.
ובתוך ביתנו, קמו עלינו לכלותנו – תוך ניצול ציני של חברת המופת שבנינו בדם, יזע ודמעות.

כוחות משיחיים, שקדושת רגבי האדמה של חבלי יהודה ושומרון עדיפה ביניהם על קדושת האדם; אשר מבדילים בין בני אדם לפי גזע, מין, נטייה מינית ופולחן; ואשר עבורם איננו אלא חמורו של משיח – המתינו בסבלנות אין קץ לשעת כושר.   בינם לבין ערכינו, הערכים הדמוקרטיים, כמעט שאין ולא כלום.

כוחות פונדמנטליסטים, אשר עבודת אלוהיהם היא עבורם הערך העליון, הנשגב על כל דבר אחר; אשר רואים ביהודים כעם הנבחר העליון על שאר בני האדם; שעבורם הציונות היא כגזירת שמד – המתינו וחברו למשיחיים.גם הם אינם רואים במדינת ישראל כגאולה. היא אינה אלא אמצעי להעברת הזמן עד אליה.

כוחות אלה, תמיד היו ביננו. ולמרות כל חילוקי הדעות הקשים והמרים, אחינו הם.
ידעו המשיחיים, וידעו הפונדמנטליסטים, שגם הם חלק מהממלכה. שעל כולנו למצוא את המאחד והמחבר, ולדחות את השונה והמפלג – למען שגשוגה של החברה כולה, וממנה אל שגשוגו של הפרט.   והם גם ידעו את מגבלות כוחם.

ועדיין, כאוכלוסיות מיעוט, הם ידעו לנצלו, בהתאם לכללי המשחק הדמוקרטי, על מנת להגן על חלקת האלוהים הקטנה שלהם ושלנו. ידעו להצביע על החשוב ביותר עבורם, ולהכיל את הויתור על החשוב פחות.
וכך התעצבה, לאט לאט, דמותה של ארצנו. מוסדות לימוד התורה הלכו והתפתחו. ההתיישבות הלכה והתרחבה.

מרבית חלקיו של הפסיפס האנושי בישראל, שהרחבתה של ההתנחלות איתמר או העמקת ההתפלפלות בתלמוד אינן בראש מעניהן – ידעה והשלימה. זהו המחיר של החיים המשותפים. זהו המחיר של תקומת העם היהודי בארצו. אלה כללי המשחק הדמוקרטיים שקיבלנו עלינו.   והארץ שקטה 75 שנה.

אז מה נשתנה הקיץ הזה?

אל קבוצות המיעוט הללו, שמשתתפות במשחק הדמוקרטי אך אינן דמוקרטיות, חברה קבוצה גדולה מתוך לב ליבו של המיינסטרים הישראלי. מאות אלפי ישראלים, שוחרי דמוקרטיה בימים כתיקונם, שותפים מלאים ופעילים בבניין הארץ – שוכנעו לחבור למסע לעבר חורבנה. כי מכונת התעמולה שוסתה במערכת המשפט.

ערוצי ״תקשורת״ גויסו למטרה, ומשדרים 24/6 מסרי שנאה ועלילות דם בגנות מערכת המשפט. שופרות תעמולה בזויים, המחופשים לעיתונאים, נשזרו כמעשה אומן בכל כלי התקשורת המרכזיים כדי להדהד כיצד הממלכה קמה על המלך.   ושקר, אם חוזרים עליו שוב ושוב (ושוב), הופך בסוף לאמת. הדמוקרטיה הפכה לסכנה.

במסגרת הליך שטיפת המוח, שבו המוני ישראלים החלו להאמין בתיאוריית קונספירציה הזויה, שעד כה היתה נחלתם של מתי מעט – התלכדו לאחד שלושת הווקטורים:   הן לכוחות המשיחיים האנטי-דמוקרטיים, הן לכוחות הפונדמנטליסטים והן למי שמוכנים להציל את המלך גם במחיר חורבן הממלכה, נוצרה שעת כושר.

המשיחיים, שכל עולמם סובב סביב חבלי ארץ ישראל, זכו בהזדמנות בלתי חוזרת להסיר את המכשול שמונע מהם את סיפוח יהודה ושומרון מבלי לספח גם את תושביו הפלסטיניים. הפונדמנטליסטים, שציפור נפשם היא לימוד התורה, זכו אף הם בהזדמנות פז לסלק את הגוף שהעז לדרוש מהם שיוויון בנטל.

אלא שהפעם, במקום שכוחות אלה ירוסנו וישארו בעמדת מיעוט – חברה אליהם קבוצת רוב, ובגרונה רצון מוצהר בהרס מערכת המשפט, שתוצר הלוואי הבלתי נמנע שלו הוא הרס ציביונה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית.   התעמולה שאיפשרה זו היא "המשילות": הטענה ש-"המשפטנים" הרשעים מפריעים לממשלה "למשול".

אלא שלמרות כל הניסיונות הבלתי פוסקים, ולמרות מיטב המוחות המשפטיים שהתקבצו לתנועה "למשילות", לפורום קהלת ולרעשני "אם תרצו" – עד כה איש לא הצליח להסביר מה לעזאזל הממשלה כל כך רוצה לבצע, אך אינה מסוגלת, ולכן נדרשת "הרפורמה המשפטית".   נותרנו, אם כן, עם אותן שאיפות אנטי-דמוקרטיות.

וזו האמת העירומה:   אין שום בעיית "משילות". לרוב המוחלט של תומכי ה-"רפורמה" לא היתה כל בעיה עם מערכת המשפט עד שנת 2017. הם עסקו בגרעין האיראני, בטרור הפלסטיני, בשלטון חמאס בעזה, ביוקר המחייה, בפקקים בכבישים, בבריאות הוריהם ובחינוך ילדיהם.   בכל אלה, לא חל שום שינוי. כלום.

מה שהשתנה הוא מצבו המשפטי של אדם אחד, שחסידיו נקלעו לתוך סחרור, ושוכנעו להאמין שהיום הוא לילה. שהשקר הוא אמת. שהמלך חשוב מהממלכה. שמערכת המשפט, שהוא עצמו הפליג בשבחיה, היא הרע המוחלט. וכל השאר, פשוט לא מעניין.   רק נפתור את הבעיה היהודית – סליחה, את בעיית המשפטנים – והכל יסתדר.

ובנקודה הזו, נמתח הקו בחול. זהו קו פרשת המים.   אין שום דבר דמוקרטי בשימוש בפלטפורמה הדמוקרטית כדי לקדם מטרות אנטי-דמוקרטיות. מסך העשן הכוזב בדבר "משילות" התפוגג כבר מזמן. מטרותיה האמיתיות של "הרפורמה" נגלו לעיני כל.   והן אינן מטרות דמוקרטיות, ומותר לדמוקרטיה להתגונן מפניהן.

תם פרק ההידברות. הקיץ הקץ על כל הניסיונות להגיע לפשרה. אין עוד תוחלת במשא ומתן ובתקווה לפיתרון ולניצחון ההיגיון את רגש הנקמה.   עתה היא שעת המאבק. שעה קשה היא, אך נוכל לה. לעולם לא באלימות. לעולם לא להרים יד איש על רעהו. לעולם לא למלחמת אחים. כן למאבק בלתי מתפשר, עד לניצחון.

אחיותיי גיבורות התהילה, אחיי עטורי העוז,   אל ממשלת ישראל נישיר מבט – והיא תשפיל את עיניה. כל אחד כפי יכולתו, כל אחת כפי כוחה. צאו למאבק, כי הגיע יום. הזמן הוא עכשיו, והמקום הוא בכל מקום.
שום ממשלה אינה יכולה לגבור על עמה. אנו לוחמים, ואנחנו ננצח. הדמוקרטיה תנצח.

🇮🇱 ✊🇮🇱

אנשים כמו נדב ארגמן, שהקדישו את כל חייהם לביטחון הממלכה, לא מדברים להנאתם. הוא לא פוליטיקאי, הוא לא ״סמול״, ולא תצמח לו שום תועלת אישית מהשמעת הדברים.
זהו קו פרשת המים. מדובר בפירוק האמנה החברתית ביננו לבין עצמנו, המכונה ״מדינת ישראל״.
זה מה שעל הפרק, חברים. לא פחות.