סיום חקירתו הראשית של אילן ישועה הוא הזדמנות טובה לנסות ולתאר איך בעצם נראה הליך פלילי – על קצה המזלג, כמובן. אני מניח שלרבים זה לא יחדש כלום. בנוסף, וכדי לא לטרחן יותר מידי, השרשור הזה יהיה רק מלל – בלי סעיפי חוק, בלי פסקי דין.
נתחיל.
לפני שנצלול פנימה, מתבקשת הערה מקדימה:
כשמדברים על הליך פלילי, צריך להבדיל בין ההליך העיקרי, שבו מתבררת אשמת הנאשם, לבין אינספור הליכים צדדיים, שעוסקים בחומרי חקירה, הסרת חיסיון, ועוד.
ההליך הצדדי "הקלאסי" הוא הליך מעצר, שמתנהל במקביל להליך עיקרי, אבל לא דן בכלל בשאלת האשמה.
הליך פלילי עיקרי נפתח בהגשת כתב אישום ע"י תובע, שבו מפורטות עובדות, שלטענת התובע מגבשות עבירה שביצע הנאשם. רוב רובו של ההליך הפלילי עוסק בניסיון התביעה להוכיח העובדות הנטענות בכתב האישום.
התביעה עושה זאת, כמובן, על ידי הגשת ראיות לבית המשפט, כשהראיות מוגשות באמצעות עדים.
הרבה פעמים, הצדדים להליך – התביעה וההגנה – מסכימות על חלק מעובדות כתב האישום, וכך מתייתר הצורך להוכיחן. העובדות שאינן מוסכמות, הן יריעת המחלוקת, וסביבן מתנהל ההליך.
כדי להבין מה רוחב יריעת המחלוקת, טרם תחילת ההוכחות – הנאשם מוסר את תשובתו לאישום, ומבהיר במה הוא מודה ובמה לאת, ואז מתחיל העדויות.
רשימת עדי התביעה היא חלק מכתב האישום, כאשר לתביעה יש זכות לבחור את סדר העדים. מנקודת מבטו של תובע, לכל עד יש חלק במארג הראייתי – כל עוד אמור להוכיח את אחת העובדות שבכתב האישום. לפעמים מדובר בעדים מהותיים (למשל, מתלוננת בעבירות מין), ולפעמים בעדים "טכניים".
כאשר עד תביעה עולה להעיד, עדותו תתחיל במה שמכונה "חקירה ראשית". במסגרת החקירה הראשית, התובע שואל את העד שאלות "פתוחות", וכמו מזמין את העד לספר את סיפורו מנקודת מבטו. והכל, כזכור, כשהמטרה של התובע היא שהעד יעיד על העובדות שלשמן זומן לבית המשפט.
אבל התובע הוא לא ניצב בהצגה.
אם העד "לא מספק את הסחורה", התובע יכול לרענן את זיכרונו, להכווין אותו – ובמקרה שהעד מתכחש לדברים שמסר במשטרה, גם להכריז עליו כ-"עד עוין".
אבל, לכל הצעדים האלה יש מחיר, והוא *המשקל* הראייתי שבית המשפט יתן לעדות. ככל שהעד מספר את הדברים באופן קולח יותר, כך יגדל המשקל של דבריו.
"משקל" של עדות (או של ראיה באופן כללי) הוא מונח משפטי, שמהותו היא כמה ״ערך״ ינתן לה בסופו של דבר.
בענייננו, אם עד עולה על הדוכן ומגולל את הסיפור מ-א' ועד ת', אז כמובן שהעדות שלו תהיה בעלת ערך רב יותר מאשר מצב שבו התובע ממש "שם בפיו" של העד את התשובה הרצויה מבחינתו.
לאחר תום החקירה הראשית, מגיעה המנה העיקרית – החקירה הנגדית של העד ע"י הסנגור.
בחקירה הנגדית, למעט חריגים, ובמגבלות של רלבנטיות להליך, מותר לסנגור לשאול מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. הרבה מהשאלות הן שאלות "סגורות", של כן או לא, ורובן ככולן מיועדות להביא את העד לנקודה מסוימת.
אותה נקודה יכולה להיות המחשת סתירה בגרסת העד, חוסרים, פרטים בלתי הגיוניים וכו'.
בניגוד למה שרואים לפעמים בסרטים ובסדרות, במציאות עדים לא "נשברים" על הדוכן, ופתאום פורצים בבכי ומחליטים להתוודות שהכל היה עלילה. מה שכן קורה, הוא שסנגור מצליח לערער את *המהימנות* של העד.
והנה עוד מונח – "מהימנות": ככל ששופט מתרשם שעד הוא מהימן יותר, כלומר שהוא מאמין לו יותר, כך עולה האפשרות שהשופט יסתמך על דבריו של העד לצורך קביעת עובדות.
חזון נפרץ נוסף בחקירות נגדיות הוא קיבוע עובדות נגדיות על ידי סנגור. למשל, סנגור מבקש מעד לאשר שבכלל לא ראה התרחשות מסוימת.
במקרה כזה, המטרה של הסנגור היא לקבע נתון, בדרך של אישורו ע"י העד, על מנת לעשות בו שימוש בהמשך. קיבוע כזה הוא בדרך כלל "לא ראיתי", "לא שמעתי", "לא יודע" וכו' – וכך למנוע מן התביעה לטעון שעובדה מסוימת אכן הוכחה על ידי העד מטעמה.
בתום החקירה הנגדית, יש חקירה חוזרת – אבל נניח לזה.
אחרי שכל עדי התביעה העידו (בדרך כלל הצדדים מוותרים על עדים רבים, ומסכימים להגיש מסמכים מתיק החקירה), מכריז התובע "אלו עדיי", ובכך מסתיימת "פרשת התביעה". אם התובע עשה מלאכתו נאמנה, בנקודה הזו הוכחו כל העובדות שנטענו בכתב האישום.
ואז מתחילה "פרשת ההגנה", שבה מתהפכות היוצרות.
בפרשת ההגנה, העדים הם כאלה שההגנה מזמנת, ולכן הסנגור הוא שחוקר בחקירה ראשית, ואילו התובע חוקר בחקירה נגדית. להבדיל מהתביעה, ההגנה אינה חייבת להודיע מי יעיד מטעמה, ויכולה להפתיע את התביעה.
אם הנאשם בוחר להעיד – והנאשם הוא *היחיד* שיכול לבחור שלא להעיד, הוא יהיה עד ההגנה הראשון.
צריך להעיר, שנאשם שבוחר שלא להעיד – משלם בדרך כלל מחיר ראייתי כבד מאוד. למה?
כי עדותו של הנאשם היא במידה רבה רגע השיא של מרבית ההליכים הפליליים, משום שהנאשם הוא כמובן עד מרכזי ביותר, שאמור להיות מסוגל למסור גרסה לגבי כל העובדות הנטענות לגביו – משום שהן נטענות *לגביו*.
לכן, אם נאשם בוחר שלא להעיד להגנתו, הוא בעצם מוותר על עדותו של אדם שבכוחו לשפוך אור על העובדות שנטענות על ידי התביעה. ויתור על עדות כזו משדרת מסר לבית המשפט כאילו לנאשם אין תשובות טובות לטענות נגדו. ומטעם זה, כמעט כל הנאשמים בוחרים להעיד – אף פי שיש להם זכות שלא לעשות כן.
עם תום שמיעת עדי ההגנה (הרבה פעמים הנאשם הוא עד ההגנה היחיד), מגיע שלב הסיכומים.
בהכללה גסה, אפשר לומר שתובע וסנגור טובים מנהלים את ההליך כולו כשהם צופים כל העת אל שלב הסיכומים, שהוא השלב שבו כל צד פורס את התזה העובדתית *והמשפטית* בפני בית המשפט.
מי שמסכמת ראשונה היא התביעה.
זוכרים מה אמרנו לגבי עדי התביעה? כל עד נועד להוכיח עובדה כזו או אחרת שנטענה בכתב האישום.
בסיכומים, התובע אמור להראות לבית המשפט איך כל עובדה ועובדה הוכחה, ולהסביר מי העד שהוכיח אותה. לאחר מכן, ואיפה שהדבר נדרש, התובע גם אמור לשכנע מדוע העובדות הללו, בהנחה שהוכחו, מגבשות עבירה.
לאחר סיכומי התביעה, מגיעים סיכומי ההגנה. בניגוד לתביעה, הסנגור לא צריך להוכיח כלום – הוא רק צריך להקים ספק סביר בעובדות שהתביעה טוענת שהוכחו, או לחילופין להקים ספק סביר בכך שהעובדות שהוכחו מגבשות עבירה. אם הסנגור הצליח ליצור מספיק "חורים" עובדתיים או משפטיים, התוצאה תהיה זיכוי.
פרקטיקה מקובלת נוספת היא ששלב הסיכומים כולל גם התייחסות לטענות רחבות יותר, כמו הגנה מן הצדק (או "אכיפה בררנית" כמקרה פרטי), טענות למחדלי חקירה, טענות בנוגע להתנהלות בלתי הוגנת מצד רשויות האכיפה, טענות בנוגע לקבילות ראיות וכו'. כל אלה הן טענות משפטיות, שמתנקזות לשלב הסיכומים.
בתום הסיכומים, הכדור עובר אל בית המשפט, שכותב הכרעת דין.
על פי רוב, מבנה הכרעת הדין יהיה דומה לסקירה שלעיל: עובדות כתב האישום; הגדרת יריעת המחלוקת; תיאור העדויות; קביעת העובדות שהוכחו על סמך התרשמות בית המשפט מהעדויות; ניתוח משפטי של העובדות שהוכחו; והתייחסות לטענות "רוחביות".
ואחרי כל אלה, מתכנסים הצדדים הנרגשים כדי לשמוע את הכרעת הדין. אם התוצאה היא זיכוי מלא – ההליך הסתיים, והתביעה יכולה להגיש ערעור.
אם התוצאה היא הרשעה, ולו חלקית – מגיע חלקו השני של ההליך, ובו נשמעים הטיעונים לעונש וניתן גזר הדין. אבל על כך, אם לא נרדמתם עד כאן, בפעם אחרת.
קטגוריותאיך מתנהל הליך פלילי בישראל?