בג"ץ פירסם היום את פסק הדין בו נדחתה, כצפוי, עתירתו של שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, ח"כ יצחק וסרלאוף, שבמרכזו שלל טענות הנוגעות באכיפת הסדר והדין כלפי המשתתפים במחאה נגד "הרפורמה המשפטית".
אף שהתוצאה היתה ידועה מראש, יש בפסק הדין כמה נקודות מעניינות.
תחילה, נזכיר כי עתירתו של וסרלאוף הוגשה באוגוסט 2023, זמן קצר לאחר שנחקק "צמצום עילת הסבירות", וכחודש לאחר ישיבת ממשלה, בה השתתפה היועמ"ש, אשר עסקה במדיניות האכיפה ביחס למחאה נגד "הרפורמה".
הדיון התקיים באפריל השנה, והיום פורסם פסק הדין. את חוות הדעת המובילה כתב עמית.
בראש פסק הדין, עמית העיר שאחד הסעדים שוסרלאוף ביקש הוא שהיועמ"ש "תצהיר שמדיניות ההעמדה לדין בגין חסימת כבישים שהיתה נהוגה בעבר היתה שגויה ומחמירה יתר על המידה".
עמית קבע, שמדובר בסעד שאינו אופרטיבי, אלא כזה שנועד לצרכים של "הטמעת נרטיב" – ושלמעשה לכך נועדה העתירה כולה.
עמית המשיך בכך שלמעשה היה נכון לדחות את העתירה על הסף, ולא להעבירה לדיון בפני הרכב שופטים. לפי עמית, וסרלאוף טען בעלמא לאכיפה בררנית, ולא הצליח להביא ולו דוגמה אחת למקרה שבו לשיטתו היה צריך להגיש כתב אישום, אך כזה לא הוגש.
במיוחד אמורים הדברים כאשר מדבר במחאה נגד השלטון.
לפי עמית, למעשה אפשר להעמיד תמונת מראה מול הטענות של וסרלאוף, משום שבמקרים רבים בתי המשפט ביקרו את המשטרה על מעצרים שלא לצורך.
בנוסף, עמית ציין כי לפי הנתונים שהציגה המדינה, במסגרת המחאה נגד "הרפורמה" נפתחו למעלה מ-400 תיקי חקירה, התבצעו למעלה מ-90 מעצרים והוגשו 4 כתבי אישום.
עמית אף הדגיש שלא כל הפרת סדר מצדיקה הגשת כתב אישום, הן מטעמים ראייתיים והן בשל מדיניות האכיפה שגובשה בפרקליטות המדינה לפני וללא קשר למחאה נגד "הרפורמה".
כלומר, הפרקליטות התוותה את שיקול הדעת של רשויות האכיפה, באופן שיאזן בין הזכות להפגין לבין הצורך בשמירה על הסדר הציבורי.
בהמשך, עמית ציין את מה שאמור להיות מובן מאליו, אבל נשכח: "לא כל ההפגנות נושאות אותו אופי, ואין שיוויון 'אוטומטי' ביניהן".
למשל, צריך לבחון את היקף המשתתפים, מידת האלימות בהפגנה, האם יש תופעות של ונדליזם והשחתת רכוש, הסכנה לפגיעה בנפש, וכו'.
כשאין אלימות, האכיפה "רכה" בהרבה.
בהתאם לנתונים שהפרקליטות והמשטרה הציגו, עמית מצא כי וסרלאוף "יצא מהנחה מחוסרת בסיס ושגויה, לפיה רשויות אכיפת החוק קבעו מדיניות אכיפה חדשה ביחס למחאות נגד הרפורמה המשפטית".
או, במילים אחרות, לא ניתנה שום "הנחה" למוחים נגד "הרפורמה", וכל הטענות במישור הזה – חסרות כל בסיס.
והנה הגענו לטענות על "חוסר שיוויון" באופן שבו טופלה המחאה נגד הרפורמה, לעומת תקופת ההתנתקות.
עמית קבע שאין מקום "להיגרר ולהשוות את הנעשה בימים אלה במקומותינו לפעולות האכיפה שנעשו לפני למעלה מ-30 שנה בקשר למחאות וההפגנות נגד הסכמי אוסלו או לפני 19 שנה בתקופת ההתנתקות".
עמית הוסיף והדגיש, ש-"אכיפה בררנית מתקיימת כאשר מקרים דומים זוכים ליחס אכיפתי שונה – באותה תקופת זמן – וללא הצדקה, כלומר מבלי שניתן טעם טוב להבחנה ביניהם".
לכן, אפשר להרגיע כבר עם ההשוואה הדמגוגית בין שתי המחאות, מה גם שמדיניות האכיפה הנוהגת כיום נקבעה שנים לאחר ההתנתקות.
לפני סיום, עמית העיר שמדובר ב-"מצב א-נומלי" שבו שר מגיש עתירה נגד היועמ"ש, שהוא מצב דומה לעתירה של שר נגד שר אחר (כמו בעניינו של דוד אמסלם).
לפיכך, לא נותר לעמית אלא לדחות את העתירה, תוך חיוב וסרלאוף (ומפלגתו) בהוצאות בסך 5000 ש"ח (שוסרלאוף היה חוסך אם היה מושך את העתירה).
כבוב הסכים עם עמית, והשופט האחרון היה מינץ.
לפי מינץ, חרף ההרחבה של זכות העמידה לאורך השנים – "אין מקום להרחיבה עד כדי מצב שבו שרים בממשלה יביאו סוגיות כלליות של מדיניות ציבורית לפתחו של בית משפט זה". לשיטתו, אי אפשר לסבול מצב שבו שר עותר לבג"ץ נגד מדיניות שמתווה השלטון.
מינץ הצטרף לעמית בקביעה שאי אפשר להשוות מדיניות עבר למדיניות כיום, והשוואה כזו לא יכולה לבסס טענה לאכיפה בררנית, מה גם שאם היתה אכיפת ייתר בעבר – מן הסתם נכון לתקן את הדברים בהווה.
מינץ התייחס גם לטענות לאכיפת יתר ביחס ל-"מחאות הרכבת הקלה" בירושלים, וקבע שהן לא הוכחו.
בשורה התחתונה, העתירה נדחתה פה-אחד. וכעת, כמה הערות.
א. מפסק הדין הקצר של בג"ץ עולה שמדובר בעתירה שביקשה לקדם נרטיב.
כלומר, זו לא באמת עתירה שנועדה לקבל סעד ממשי מבג״ץ, אלא עתירה שהיתה קרדום פוליטי (הן לתועלת וסרלאוף והן כדי לנגח את היועמ"ש).
במונחי טוויטר, מדובר בהטרלה.
ב. באקלים הפוליטי הנוכחי, מן הסתם פסק הדין לא ישכנע את וסרלאוף ולא את שאר סוכני "המשילות" ומנאצי בית המשפט.
מבחינתם, דחיית העתירה רק מוכיחה שיש אכיפה בררנית (וכמובן, שגם קבלת העתירה היתה מוכיחה זאת).
אבל, אני מקווה שעדיין נותר מרכז שפוי שיבין שהצווחות בנושא הן חסרות בסיס.
ג. באופן דומה, ברור לי שמשפחת סגל והליבסקינדים ימשיכו לערוג לאקסית המיתולוגית משנת 2005, ולהתבכיין עד קץ הדורות על "אכיפת הייתר" שהיתה אז. כתבתי על כך בלי סוף, וזה לא המקום לשוב ולעשות כן.
מכל מקום, כל שלושת השופטים קבעו שמבחינה משפטית – זו השוואה חסרת תוחלת, וטענת סרק.
ד. הנקודה האחרונה שכדאי לחדד, שגם היא עלתה מפסקי הדין של שלושת השופטים, היא שנראה שלבג״ץ נמאס מהמצב האבסורדי שבו שרים בממשלה מנסים להתנער מאחריות, משחקים אותה אופוזיציה – ועותרים נגד גורמים ברשות המבצעת בזמן שהם חברים בה.
אתם רוצים "למשול"? אז תמשלו. אל תתבכיינו.
ערב טוב.
פסק הדין המלא:
https://t.co/eDBOzvNUzd