"אלו עדיי"

ושוב, "תיקי האלפים".
מבקשה שהגישה אתמול הפרקליטות לבית המשפט המחוזי עולה כי פרשת התביעה נמצאת ממש על סף סיום, וכי נותרו "עדים ספורים" בלבד.
בהתאם, הפרקליטות ביקשה מבית המשפט לקבוע מועדים לצורך שמיעת פרשת ההגנה.
וזו הזדמנות טובה לעשות סדר לגבי הדין הרלבנטי.

כידוע, במסגרת משפט פלילי התביעה – בענייננו הפרקליטות – נדרשת להביא ראיות מטעמה כדי להוכיח את העובדות שבכתב האישום. לחלק הזה במשפט, שבו התביעה מעידה עדים שהיא מזמנת, קוראים "פרשת התביעה".
לאחר שעד התביעה האחרון מעיד, התביעה מכריזה: "אלו עדיי", ובכך מסתיימת פרשת התביעה.

בשלב הזה יש אפשרות דיונית מעניינת, שנחזור אליה בהמשך.
לאחר תום פרשת התביעה, מתחילה פרשת ההגנה – כלומר עדים שהנאשמים מזמנים שיעידו מטעמם. וכאן צריך להאיר על כמה סוגיות חשובות:
ראשית, נאשם הוא האדם היחיד במשפט פלילי שיש לו מעין "זכות שתיקה", והוא רשאי לבחור האם להעיד או לא.

עם זאת, לפי הדין בישראל – להימנעות נאשם מלהעיד יש מחיר ראייתי כבד מאוד, ולכן כמעט כל הנאשמים בכל התיקים בוחרים להעיד להגנתם.
אומנם, היו בהיסטוריה גם מקרים של זיכוי נאשם שלא העיד להגנתו (זיכוי מוכר יחסית בסיטואציה כזו הוא פרשת אלישע חייבטוב), אבל זה לא יקרה ב-"תיקי האלפים".

כלומר, ובהנחה שהמשפט לא יסתיים בהסדר טיעון או באופן אחר – כמעט בוודאות אנו נראה את הנאשמים, ובראשם בנימין נתניהו, כשהם עולים להעיד להגנתם.
שנית, חשוב לדעת שאם הנאשם בוחר להעיד, וכאמור הנאשמים ב-"תיקי האלפים" צפויים להעיד, הוא יהיה עד ההגנה הראשון (אגב, בהרבה תיקים גם האחרון).

שלישית, בניגוד לתביעה שמשחקת ב-"קלפים פתוחים", וחייבת להודיע כבר בכתב האישום מי יהיו העדים מטעמה – ההגנה לא חייבת לעדכן איזה עדים היא תזמן, ויכולה להפתיע את התביעה.
בדומה, התביעה חייבת להעביר לנאשם את כל חומר החקירה – בעוד ההגנה יכולה להפתיע ולהגיש חומרים שלא מוכרים לתביעה.

הנקודה האחרונה שעליה נעמוד בשרשורון הזה היא אותו "תפר" שבין סוף פרשת התביעה (כלומר סיום עדותו של עד התביעה האחרון והכרזת "אלו עדיי"), לבין תחילת פרשת ההגנה (כלומר תחילת עדותו של בנימין נתניהו).
בתפר הזה הנאשמים יכולים לטעון "אין להשיב לאשמה", ולבקש כי בית המשפט יזכה אותם.

טענת "אין להשיב לאשמה" קבועה בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, שקובע כי אם "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם".
ומתי יקבע בית המשפט ש-"לא הוכחה האשמה אף לכאורה"?
בפסיקת בית המשפט העליון נקבעו שני מצבים חלופיים שבהם הטענה עשויה להתקבל:

א. כאשר התביעה לא הביאה ראיה להוכחת "יסוד חיוני ומרכזי של האשמה". למשל, אם נאשם מואשם בגניבה, והתביעה לא הביאה שום ראיה לכך שמשהו נגנב.
ב. "כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על ידי התביעה הן כה בלתי אמינות עד שאף ערכאה שיפוטית בת דעת לא היתה מסתמכת עליהן".

במילים אחרות, בשלב של סוף פרשת התביעה, ולצורך הכרעה בטענת "אין להשיב לאשמה" – בית המשפט לא אמור לקבוע את משקל העדויות (למשל, להכריע האם עד מסוים היה מהימן).
בית המשפט רק צריך לבדוק האם התביעה הניחה בפניו ראיות, ולו בסיסיות, שיכולות להוכיח את כל יסודות העבירות שבכתב האישום.

החריג לכך היא אותה חלופה ב':
גם אם התביעה הציגה ראיות לכל מה שטענה בכתב האישום, אבל בית המשפט רואה שמדובר, באופן מובהק, בראיות שאי אפשר להסתמך עליהן – גם אז הוא אמור לקבל טענה של "אין להשיב לאשמה" ולזכות את הנאשם מבלי להידרש לפרשת ההגנה.
ולמה כל זה מעניין לגבי "תיקי האלפים"?

ובכן, אם אתם צורכים מעת לעת את עולם התקשורת הביביסטי, אתם ודאי יודעים שמבחינת ערוץ 14, גלי ישראל, מועצת חכמי "האולפן הפתוח" וכו' – התיקים התפורים קרסו מזמן, כל העדים של התביעה הוכחו כשקרנים או הפכו לעדי הגנה, השופטים מזמן איבדו כל אמון בפרקליטות, והזיכוי הצפוי הוא עובדה מוגמרת.

בהתאם, נראה שהתעמולה הביביסטית הזו תעמוד בקרוב למבחן:
אם המצב של הפרקליטות ב-"תיקי האלפים" הוא כל כך קטסטרופלי, וכל הראיות וכל העדים וכל התיקים התרסקו – אז מן הסתם בית המשפט יקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" שיעלו הסנגורים, ויזכה את הנאשמים (או, לפחות, את בנימין נתניהו).

לעומת זאת, אם הסנגורים לא יעלו את הטענה הזו, או אם היא תידחה – המשמעות היא שהשמועות על מותם של התיקים היו מעט מוקדמות מידי.
אני מעריך, בזהירות הראויה, שהטענה תידחה (למעט, אולי, לגבי האישום בשוחד ב-"תיק 4000").
שאלה מעניינת היא האם זה יפסיק את הטנטרום הצווחני על "קריסת התיקים".

קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/oQ0q47yhKY