האזעקות שנשמעו ברחבי ישראל בבוקר יום שבת, חג שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023 – היו גם צפירת הזיכרון של מדינת ישראל כפי שהכרנו אותה.
אין טעם לחזור פעם נוספת על מימדי האסון, שמן הסתם הדעת האנושית עדיין לא מסוגלת לעכלו – וכל סופרלטיב שנשתמש בו לא יהיה בגדר הפרזה.
מדינת ישראל חוותה ארמגדון. אירוע בקנה מידה תנ"כי. שבר מוחלט.
אירוע בסדר גודל כזה – וכאמור מדובר באירוע שכאומה לא ידענו מעולם – משנה הכל. שום דבר ממה שהיה לא יהיה יותר. תפיסות עולם יתהפכו, סדר עדיפויות יטולטל, מה שהיה עד לפני רגע העיקר הופך לטפל.
עולם ישן עד היסוד נחרב.
כאשר עולם ישן חרב, ומוקם עולם חדש – אין עוד משמעות למה ששלט בסדר שהכתיב העולם הישן. הוא לא קיים יותר. במדינת ישראל שהלכה לעולמה ביום שבת היתה חשיבות לשיח על "רפורמה משפטית", התווכחנו על תקציבים ועל שיוויון בנטל – ובעיקר התמכרנו לפסיכוזה הלאומית של "רק נתניהו / רק לא נתניהו".
מדינת ישראל הזו לא קיימת עוד. היא עלתה השמיימה באש ובתמרות עשן, בדמם של כאלף נרצחים ומאות חטופים, נעדרים ושבויים.
אזרח ישראלי שממשיך להתנהל לפי סדר היום של שבוע שעבר, משול לחייל היפני שהתחבא בג'ונגלים עשרות שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה ומסרב להיכנע לאמריקאים.
אין יותר משמעות לויכוחים שאליהם השתעבדנו בשנים האחרונות בכלל, ובעשרת החודשים האחרונים בפרט. ובעיקר, אין יותר תוחלת להתפלשות האינסופית בקורותיו, התנהלותו, מחשבותיו, משפחתו ומצבו המשפטי של בנימין נתניהו.
למי שעדיין לא התעורר לעולם החדש נבשר שבנימין נתניהו איננו רלבנטי יותר.
ברור לי, שעבור לא מעט מכם, זו בשורה קשה. התרגלנו לקום עם נתניהו בבוקר, לשאת אותו במחשבותינו, ולעיתים אף לחלום עליו. הרבה מאוד מאזרחי ישראל – חלקם אוהביו ("הביביסטים") וחלקם שונאיו ("הרל"ביסטים") – הפכו את בנימין נתניהו למרכז תודעתם.
עד בוקר יום שבת, זה איכשהו היה נסבל.
מי שעדיין עוסק היום – או בכל נקודת זמן בעתיד – בגורל בנימין נתניהו – הוא איש האתמול. הוא ממשיך להילחם בצבא ארצות הברית כאילו גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית ממשיכות להתקיים בשנת 1974.
בנימין נתניהו סיים את תפקידו ההיסטורי. טרגי או לא, הוא יירד מהבמה כשהוא חתום על מחדל אדיר.
כן, אני יודע שהתרגלנו שאחרי מחדל בעוצמה כזו או אחרת מתגייסת מכונת התעמולה המשומנת שמשרתת את נתניהו כדי לכסות על אחריותו, וכדי להסיט את דעת הקהל למקומות אחרים.
וכן, אני יודע היטב מה קורה פה בשנים האחרונות סביב "תיקי האלפים". אף אחד לא צריך ללמד אותי על העמידה מול המכונה הזו.
וכן, אני גם יודע שנתניהו עדיין מחזיק בטייטל של ראש ממשלת ישראל. אבל הוא ראש ממשלתה של מדינת ישראל שחדלה מלהתקיים. מהלך העניינים הרגיל, שחלקכם אולי מייחל לו וחלקכם חושש ממנו, שבו מה שהיה הוא שיהיה – שייך גם הוא לעולם הישן. הוא ממשיך להתקיים רק במוחם של אנשי האתמול.
הפעם הזו, שום ספין לא יעזור.
אפשר לנסות לחפש בוגדים מתוך צה"ל, אפשר להאשים טייסים בשמאלנות, אפשר להתגולל על המחאה שעודדה סרבנות. כל הדיבורים האלה הם פרפורי הגסיסה של השיח הבלתי רלבנטי של עולם האתמול, שמנהלים אנשי האתמול.
חברים, זה נגמר. התסריט שהורגלנו בו לא יחזור על עצמו.
ברור לי, שעדיין יש מי שמייחלים לכך שהקוסם שוב ישלוף שפן, דעת הקהל תוסח, ונחזור להתווכח פה על איך ראוי למנות שופטים. ואף ברור לי, שיש כאלה שזהו חלום הבלהות שלהם, והם חוששים שהשטן הכל יכול יקום שוב כעוף החול.
אלה וגם אלה הם אנשי האתמול. חלקם יתפכחו בעתיד, חלקם כנראה שלא.
תזהו את האנשים האלה לפי סימן היכר בולט מאוד: הם ימשיכו לנסות ולנהל את עולמם סביב נושא מסוים, שעמד במרכז חייהם עד כה.
זה יכול להיות להט כלפי ארץ ישראל, מאבק בחרדים, טיפוח השד העדתי, שנאת הפרקליטות – או, כמובן, נתניהו.
אנשי האתמול יבקשו להמשיך ולקיים את השיח שהם התרגלו לנהל.
אני מציע, מבקש – וכמעט מתחנן – שתחדלו מהויכוח איתם. כל אדם ותהליך ההתפכחות שלו, כל אחת ומנהגי האבלות שפיתחה, כל אחד והחרדות שפיתח.
הם מנהלים שיח שהתקיים בעבר, והעבר אינו מעניין. אפשר וצריך ללמוד מהעבר, חייבים לתחקר אותו בשש אחרי המלחמה, אבל הוא כבר היה ואיננו עוד.
מה שחשוב הוא כמובן ההווה והעתיד. עליהם, בניגוד לעבר, אנחנו יכולים להשפיע.
מאחר שאין לי כדור בדולח, אינני יודע כיצד ישראל החדשה שתקום כאן תיראה בעוד שנה, עשור או יובל. אבל אני כן יודע שמה שקורה *כרגע* הוא מלחמה קשה עם חמאס – בתקווה שתישאר "רק" מולו – שתימשך עוד זמן לא קצר.
במלחמה הקשה שהתרגשה עלינו בהפתעה גמורה אין ימין ושמאל, אין אשכנזים ומזרחיים, אין דתיים וחילוניים, אין יהודים ושאינם יהודים.
יש לנו צבא אחד, שכולנו חייבים – פשוט חייבים – להתלכד מאחוריו. הוא כל מה שיש לנו, והוא מה שמבדיל ביננו לבין סבינו וסבתותינו, שנלחמו על שרידותם בעצמם.
אני סומך על צה"ל במאה אחוז. יש לי אמון מלא בשב"כ, במוסד, במשטרה ובכל הגופים הממלכתיים. האנשים שעומדים בראש הארגונים הללו יודעים הרבה יותר טוב ממני את העובדות, הם מנוסים וקרי רוח – והם יודעים מה הם צריכים לעשות.
ובעיקר, הם הכי טוב שיש לנו כרגע. והם יובילו אותנו לניצחון.
ראשי זרועות הביטחון לא צריכים את העצות שלנו.
שום דבר ממה שנפיץ ברשתות החברתיות לא ישפיע על קבלת ההחלטות שלהם, וממילא הידע שלהם רב לאין שיעור משלנו. מי שצריך ללרלר את חוכמת החיים האינסופית שלו – שיהיה לו לבריאות. אבל זה לא יותר מאשר הוצאת קיטור.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
מה שאפשר לעשות הוא לתרום כל אחד כפי יכולתו, וכל אחת כפי כוחה:
ארגון תרומות, דיברור בעולם, לפתוח את ביתכם למשפחות שחרב עליהם עולמם, עזרה באמצעות הקשבה, שימוש בכישרון אומנותי שהתברכתם בו. כל דבר.
זה מה שאפשר לעשות. ואין כמו האנשים המופלאים של האומה הישראלית כדי לעשות זאת.
אז אנא מכם, כל אחת ואחד שקרא את הטקסט הזה ומסכים איתו:
אל תיגררו לויכוחים עם אנשי האתמול, ותנו להם את הזמן שלהם. חידלו מהשאת עצות לראשי הצבא, שמבינים היטב את תפקידם ההיסטורי, וגם אם הממשלה לא מתפקדת – אנחנו חייבים לשים בהם את מבטחנו.
קומו ועשו. כפי יכולתכם, עד לניצחון.
🇮🇱