העימות הנוכחי בין ישראל לארגוני הטרור בעזה, שלשמחתנו לא גבה עד כה קורבנות בעורף הישראלי, העלה שוב לדיון את ההגנה מפני הרקטות המשוגרות מהרצועה. שלא במפתיע, גם הסוגיה הזו התגלגלה מעת לעת לפתחו של בג"ץ, והכרעותיו מעניינות במיוחד על רקע ה-"רפורמה".
פסק הדין המוכר מכולם ניתן בשנת 2007, בעתירה שהוגשה לאחר שביוני 2006 נפלה רקטת קסאם בשטח בית ספר בעיר שדרות. מציאות זו כפתה על המדינה לתת מענה לסוגיית מיגון מבני החינוך בעיר, כמו גם במועצה האזורית שער הנגב.
עמדת המדינה עברה כמה גלגולים, אך בסופו של דבר התגבשה כדלקמן:
המדינה החליטה על מיגון מלא של גני הילדים וכיתות א'-ג'. אבל, בכיתות ד'-י"ב המדינה החליטה להסתפק בשיטה של "מרחבים מוגנים", כך שרק חלק משטח בית הספר יהיה ממוגן, תוך ציפייה שכלל התלמידים יספיקו להגיע אליו תוך 15 שניות מרגע הישמע "צבע אדום".
כדי לבחון את המדיניות, נערכו תרגילים.
בתרגילים הסתבר ששיעור של כ-43% (+-) מהתלמידים לא הספיק להגיע למרחבים המוגנים בתוך פרק הזמן הנדרש. המדינה טענה שהסיבה לנתון הנמוך היתה "חוסר שיתוף פעולה וזלזול מופגן של התלמידים בעת ביצוע התרגילים". טענה נוספת שטענה המדינה נגעה לעלות התקציבים של מיגון מלא – כ-200 מיליון ש"ח.
העותרים – ועד ההורים של שדרות, ותושב קיבוץ כפר עזה – לא השתכנעו, וכך הגענו להכרעת בג"ץ, כאשר את פסק הדין המוביל כתבה ביניש. ביניש פתחה ואמרה כי כידוע – ואולי לא כמו שנדמה לכם – בג"ץ *ממעט מאוד* להתערב בשיקול דעת של הרשות המינהלית, במקרה זה לגבי אופן מיגון בתי הספר.
אלא שבמקרה הנוכחי, תוצאות הניסוי מלמדות כי שיטת "המרחבים המוגנים" אינה נותנת מענה מספק מפני איום הרקטות, כאשר גם הזמן של 15 שניות מבוסס על כך שתמיד תשמע התרעת "צבא אדום" – כאשר הוכח שבמקצת מן המקרים לא נשמעת התרעה כזו.
מכאן, שהחלטה להסתפק בשיטה זו היא בלתי מספקת.
אבל, יש כזכור שיקול נוסף – והוא השיקול התקציבי, משום שברור שהקצאת כספים לצורך אחד, תביא לגריעתו מצרכים אחרים. ביניש לא התעלמה מהקושי הזה, וקבעה כי "לא בנקל יורה בג"ץ למדינה כי עליה להקצות סכום בסדר גודל זה למטרה מסוימת, כאשר קודם לכן החליטה המדינה שלא להקצותו לאותה מטרה".
ביניש קבעה, שבמקרה של שדרות מדובר באיום "יומיומי, ממשי וקונקרטי, המרחף מעל ראשיהם של קטינים, שנתונים תקופה ארוכה בסיכון לחייהם ובמתח בלתי פוסק", ואשר דה-פקטו *חייבים* להגיע לשטח בית הספר.
לכן, ההחלטה למנוע מיגון מלא בעלות של 200 מיליון ש"ח – היא בלתי סבירה, ומצדיקה התערבות.
אל ביניש הצטרפו ברלינר וג'ובראן, והעתירה התקבלה פה אחד במובן זה שהמדינה חוייבה למגן את כל הכיתות בשדרות ובבית הספר שער הנגב במיגון מלא.
המדינה לא השלימה עם פסק הדין, והגישה בקשה לדיון נוסף, בטענה שמדובר ב-"עליית מדרגה" בנכונותו של בג"ץ להתערב בהחלטות בנושאי מדיניות ביטחון.
ריבלין דחה את הבקשה וקבע כי פסק הדין איננה משנה כלל את גבולותיה של הביקורת השיפוטית, והוא ניתן על רקע הנסיבות העובדתיות המיוחדות של המקרה 👇.
ובחלוף שלוש שנים, הוגשה עתירה דומה – הפעם מצד המועצה האזורית אשכול. דרישת המועצה היתה לחייב את המדינה לספק אמצעי הגנה ליישובים בשטחה.
כך, המועצה טענה כי יש לפרוס סוללת "כיפת ברזל" להגנה על היישובים, או לממן מיגון של כל הבתים בהם.
העתירה הוכרעה בשנת 2011, וכאמור אחד הנתונים המרכזיים שהשתנו היה השלמת פיתוחה של מערכת "כיפת ברזל" – ששינתה באופן דרמטי את חומרת איום הרקטות. ולשינוי זה היה ביטוי בתוצאה.
את פסק הדין כתב פוגלמן, שחזר וקבע כי אופן ההגנה על יישובי המועצה הוא נושא המצוי בלב שיקול הדעת של הממשלה, ואופן פריסת סוללות "כיפת ברזל" הוא חלק ממדיניות צבאית וביטחונית, שאין מקום שבג"ץ יתערב בהם. וכך גם לגבי ההחלטה שלא לממן מיגון לכל הבתים בשטחי המועצה, שאינה "בקו הראשון".
פוגלמן מצא שהחלטת המדינה לממן מיגון דירתי רק ליישובים שבטווח של עד 4.5 ק"מ מגבול הרצועה – היא סבירה. פוגלמן אף התייחס לפסק הדין בעניין מיגון בתי הספר בשדרות ושער הנגב, והדגיש כי התוצאה החריגה של התערבות בג"ץ בשיקול הדעת של הממשלה נבע מהנסיבות המאוד מיוחדות של אותה פרשה.
בהתאם, פוגלמן החליט לדחות את העתירה – ואליו הצטרפו ביניש וג'ובראן, שכזכור היו חלק מההרכב בפרשת בתי הספר 👇. עתירה מעניינת נוספת הוגשה בשנת 2014, על רקע מבצע "צוק איתן" והירי המאסיבי על העורף הישראלי. העותרים הפעם היו תושבי הפזורה הבדואית, שדרשו הצבת מיגוניות ניידות.
העתירה הוכרעה רק בשנת 2017, כאשר בינתיים המדינה פעלה בעיקר במישור ההסברתי, ופחות במישור האופרטיבי. העותרים טענו לאפליה בינם לבין יישובים יהודיים, אך בג"ץ (רובינשטיין, דנציגר, זילברטל) דחה את העתירה פה אחד, וקבע כי לא הוכח שהפזורה הבדואית מופלית לרעה לעומת יישובים יהודיים.
ועד כאן סיפורן של העתירות. כעת, הערות ופרשנות:
א. מעניין לראות, כיצד בג"ץ "ההגמוני והשמאלני" בחר להעניק סעד דווקא לשדרות, הידועה כמעוז שמאל, אך דחה את עתירות המועצה האזורית אשכול ותושבי הפזורה הבדואית.
עוד הוכחה לכך שה-"תיאוריה" הגזענית של אב"ח כלפי בג"ץ היא קשקוש מוחלט.
ב. במיוחד אמורים הדברים על רקע העובדה שפסק הדין בעניין בתי הסםר בשדרות, שקבע שמדיניות הממשלה בלתי סבירה – כוון נגד החלטותיה של ממשלת אולמרט. לעומת זאת, העתירות נגד ממשלות נתניהו, אף שהיו כאמור דומות בנסיבותיה – נדחו כולן.
אבל אל תתנו לעובדות להפריכ לנרטיב שמטפטפים לכם למוח.
ג. פסקי הדין שוב מדגימים, בין אם תרצו ובין אם לאו, שבג"ץ ממעט *מאוד* להתערב בשיקול הדעת של הממשלה (לפרטים נוספים: חאן אל אחמר). בג"ץ עשה זאת בעניין בתי הספר בשדרות לאחר שהמדינה הציגה עמדה פשוט בלתי סבירה, כאשר התרגילים שהיא עצמה ביצעה הוכיחה ששיטת המיגון שנבחרה אינה מתאימה.
ד. צריך לומר ביושר, שניתן בהחלט לבקר את בג"ץ על החלטתו לחייב את המדינה לבצע מיגון שעלותו כ-200 מיליון ש"ח. אבל צריך גם להכניס את הסכום הזה לפרופורציות, ולהשוותו – למשל – לתקציביהם של משרדי ממשלה מיותרים לחלוטין, שהוקמו מטעמים פוליטיים. קצת פחות חשוב ממיגון בתי ספר.
ה. בחוכמה שבדיעבד, ועל רקע כל מה שקרה מאז 2007 ועד היום – לא יכול להיות ספק שפסק הדין שחייב את המדינה למגן את בתי הספר בשדרות היה נכון, ואפשר שחסך חיי אדם. ללמדכם שוב כמה חיוני שיש גוף ביקורת *א-פוליטי* על הממשלה. הגוף הזה אומנם ממעט להתערב, אך לא מהסס לעשות זאת כשהדבר נדרש.
נסכם:
בפרשת בתי הספר בשדרות, בג"ץ התערב בשיקול הדעת של הממשלה, באופן חריג, על רקע נסיבות מאוד חריגות שנוצרו, וחרף עלות תקציבית בלתי מבוטלת. זאת, בשל נסיבות שהוכיחו שההחלטה שלא למגן את בתי הספר באופן מלא היתה בלתי סבירה לחלוטין. בשאר המקרים, בג"ץ – כדרכו – החליט שלא להתערב.
פסק הדין המלא בעניין בתי הספר בשדרות:
https://t.co/FTRqkYmPl8
ההחלטה המלאה בדיון הנוסף:
https://t.co/AdOPusaz8X
פסק הדין המלא בעניין המועצה האזורית אשכול:
https://t.co/DybGfg6yAM
פסק הדין המלא בעניין הפזורה הבדואית:
https://t.co/fX3yTuS9gg
שיהיה סופ״ש רגוע.