בצירוף מקרים נפלא, זכינו היום בשתי החלטות של ביהמ"ש העליון, שמדגימות – כל אחת בדרכה – עד כמה הצווחות השגרתיות בגנות בית המשפט אינן אלא דמגוגיה צרופה.
בהחלטה הראשונה, נדחתה בקשתו של עמירם בן אוליאל, המחבל שביצע את פיגוע הטרור בדומא, לקיים דיון נוסף בפסק הדין שאישרר את הרשעתו.
בעקבות ההחלטה, כמו בכל שאר התחנות ב-"פרשת דומא", התגוללו דמויות כאלה ואחרות על ביהמ"ש העליון, שהנציח את "עיוות הדין" שנגרם לבן אוליאל המסכן, ש-"עונה" בחקירתו בשב"כ ולכן נאלץ להודות במשהו שכלל לא ביצע. ומכאן, שביהמ"ש העליון לא באמת שומר על זכויות חשודים.
ומה המתגוללים שכחו?
הם שכחו שבשנת 1999 בג"ץ – האקטיביסטי, השמאלני והמשוקץ – קיבל עתירה שהגיש הוועד הציבורי נגד עינויים, ואסר על השב"כ להשתמש בפרקטיקות של "לחץ פיזי מתון", שלפי הנטען הופעלו עד אז כדבר שבשגרה.
בצד זאת, בג"ץ הותיר פתח צר ומצומצם לשימוש ב-"אמצעים מיוחדים", במסגרת "חקירת צורך" 👇.
בעקבות פסק הדין, סערה הארץ, והיו קולות רבים שטענו אז את הטענות המוכרות לכם כיום: שפסק הדין פוגע בביטחון על חשבון זכויות אדם, שהוא קושר לשב"כ את הידיים ואת הרגליים, שברק מפקיר את אזרחי ישראל, ועוד.
אבל השנים חלפו, ובשנת 2015 נפל דבר בישראל: לראשונה נחקרו יהודים ב-"חקירת צורך".
ולפתע פתאום, נזעקו צווחנים שונים ו-"הזדעזעו" מכך שבשב"כ מופעלים "עינויים" כלפי נחקרים. איכשהו, מאות המקרים שבהם אותם אמצעים בדיוק הופעלו כלפי פלסטינים – לא עניינו את הצווחנים, ודווקא המקרה הבודד שבו הם הופעלו כלפי יהודים, הוא שהטריד את מנוחתם.
ללא ספק, צירוף מקרים מופלא.
אבל, גם במצב דברים זה, שוחרי זכויותיו של בן אוליאל צריכים לשלוח זר פרחים גדול לאהרן ברק ולשאר שופטי בג"ץ, שבפסיקה אמיצה ותקדימית קבעו שצריך להציב גבולות למה שמותר לחוקרי שב"כ לעולל לנחקרים, גם כשרוממות הביטחון בפיהם (ואין שום ספק שאנשי השב"כ עושים לילות כימים למען ביטחוננו).
אותו בג"ץ ששמר אז על זכויות האדם של הנחקרים הפלסטינים – הוא ששמר כיום על זכויותיו של בן אוליאל.
נכון, בן אוליאל נחקר ב-"חקירת צורך". אבל, אלמלא אותו פסק דין, כל עשרות הנחקרים היהודים שנחקרו בשב"כ היו זוכים להפעלת "לחץ פיזי מתון".
וכך, פתאום, פסק הדין ההוא נראה דווקא מוצדק.
ההחלטה השנייה היא החלטתו של סולברג בעניין בקשת הארכה התשיעית (!) שהגישה המדינה לגבי חאן אל אחמר.
חשוב להדגיש: בג"ץ לא הורה למדינה לפנות את חאן אל אחמר (וגם לא הורה את ההיפך).
מה שבג"ץ קבע זה שהוא לא מקבל את העתירות נגד *החלטת המדינה* לפנות את המתחם. שהוא לא מונע את הפינוי.
במילים אחרות, בג"ץ אמר – כפי שהוא אומר כמעט בכל המקרים – שהוא לא מתערב בשיקול הדעת של הממשלה. ברצותה, תפנה; וברצותה, לא תפנה.
אלא שחאן אל אחמר הפך לסמל פוליטי, וממשלת ישראל – זו שה-"משילות" על ראש שמחתה – לא יכולה לרדת סתם כך מהעץ הגבוה של החלטה נחושה בדבר פינוי המתחם.
ולכן, המדינה – שוב ושוב – ממש מתחננת בפני בג"ץ שיוציא עבורה את הערמונים מהאש:
אם בג"ץ יכפה על המדינה לפנות את המתחם (מה שמאוד לא סביר), הממשלה תוכל לגזור קופון פוליטי בפינוי, ולהתחבא מאחורי בג"ץ מפני המתקפה בזירה הבינלאומית.
ואם בג"ץ לא יכפה על המדינה את הפינוי, אז הכל טוב.
הכל טוב, כי לא יקרה כלום. הממשלה – שהיא שמונעת בעצמה את פינוי חאן אל אחמר כבר שנים ארוכות – פשוט מפחדת "למשול" ולפנות כמה פחונים, בגלל הנזק התדמיתי הצפוי.
מצד שני, הממשלה לא מוכנה להודות בכך, לרדת מהעץ ולהצהיר שהיא משלימה עם ההתיישבות במקום – כי אז היא חשופה לנזק פוליטי מבית.
ובדיוק בגלל זה, בג"ץ הבהיר היום למדינה שנמאס לו. שהוא לא מוכן שוב להיות השעיר לעזאזל.
בג"ץ בעצם אמר לממשלה – תחליטי כבר. תחליטי לפנות, תחליטי לא לפנות – אבל אל תבקשי ממני, מבג"ץ, להוציא עבורך את הערמונים מהאש, כפי שממשלות וכנסות ישראל אוהבות מאוד לעשות (ואז להתגולל על בג"ץ).
וכך, חאן אל אחמר מדגים לנו עד כמה צווחות ה-"משילות" הן נבובות:
בג"ץ לא מונע מהממשלה "למשול". הממשלה לא רוצה למשול. היא רוצה להצהיר הצהרות לוחמניות כדי לאסוף לייקים, אבל מתפללת שבג"ץ יעצור אותה – וכך היא תוכל להתבכיין ולהאשים אותו.
וכשזה לא קורה, הממשלה שלנו פשוט אובדת עצות.