בית המשפט העליון (אלרון, בהסכמת שטיין ורונן) פירסם אתמול פסק דין חשוב, שבמרכזו חיפוש שביצעה המשטרה בקרוואן שבו התגורר אדם בשם אברהם אברגל. במסגרת החיפוש, נמצאו בקרוואן סמים.
אברגל טען שהחיפוש היה בלתי חוקי, ולכן הסמים לא יכולים לשמש כראיה נגדו.
בתמצית, סיפור המעשה מתחיל במתחם במושב ישרש, ובו שני קרוואנים. באחד מהם, התגורר אדם בשם דוד שאלתיאל, ובשני התגורר אברגל.
בעקבות מידע מודיעיני נגד שאלתיאל (ולא נגד אברגל), המשטרה ביקשה – וקיבלה – צו חיפוש במתחם ביחס לשאלתיאל. במסגרת החיפוש, נתפסו סמים בשני הקרוואנים.
טענתו המרכזית של אברגל היתה, כאמור, שהחיפוש שבוצע בקרוואן שלו היה בלתי חוקי, משום שצו החיפוש התייחס לשאלתיאל. לכן, לא היתה למשטרה אפשרות חוקית לבצע חיפוש גם בקרוואן שבו התגורר.
ביחס לשאלה זו, התעורר דיון ארוך בנוגע לעובדות ולפרשנות צו החיפוש – שהוא דיון שלא ממש מעניין אותנו.
לענייננו, די בכך שבסופו של דבר אלרון קבע שהחיפוש היה בלתי חוקי, משום שצו החיפוש התייחס אך ורק לשאלתיאל – ולכן לא היתה למשטרה עילה לבצע חיפוש בתוך הקרוואן של אברגל, גם אם הקרוואנים של שניהם היו באותו מתחם שביחס אליו הוצא הצו.
ומה המשמעות המשפטית של חיפוש שהוגדר כבלתי חוקי?
היסטורית, הדין בישראל לא הכיר במשמעות שכזו. התפיסה היתה שאי החוקיות של הפעולה לחוד, והתוצרים שלה לחוד. כלומר, גם אם המשטרה ביצעה חיפוש בלתי חוקי, ובחיפוש הזה נמצאו ראיות מפלילות – אז אין שום בעיה עם ראיות שנמצאו, ובשוטרים שסרחו נטפל בנפרד.
ובשנת 2006 התרחשה רעידת אדמה משפטית.
לאחר שנים שבהן בית המשפט העליון ביקש מהכנסת שתחוקק חוק שיאפשר פסילה של ראיות שהושגו באופן בלתי חוקי – נמאס לשופטים לחכות, ו-"הלכת יששכרוב" באה לעולם.
בהלכה זו נקבע שבית המשפט רשאי לפסול ראיה אם היא "הושגה שלא כדין, וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן".
ומה זה בעצם אומר?
הלכת יששכרוב ניסחה כלל משפטי עמום וגמיש, לפיו על בית המשפט לאזן בין עוצמת הפגיעה בזכויות הנאשם שהתרחשה בעת השגת הראיה המפלילה, לבין אינטרסים מנוגדים (כגון גילוי האמת, הענשת עבריינים, הגנה על הציבור וכו').
בהתאם לתוצאת מלאכת האיזון, יוכרע גורלה של הראיה.
כך, לבית המשפט בישראל יש סוף סוף סמכות לפסול ראיה שהושגה שלא כדין.
עם זאת, יתכן גם שראיה מסוימת הושגה באופן בלתי חוקי, אבל הפגם בעבודת משטרה הוא שולי, ויש אינטרס חזק במיצוי הדין עם העבריין. במקרה כזה, בית המשפט יכול לקבוע שהראיה בכל זאת קבילה, כלומר ניתן יהיה להשתמש בה במשפט.
16 שנים לאחר מכן, הלכת יששכרוב הפכה לסעיף בחוק, שנחקק ממש ערב נפילת "ממשלת השינוי". אומנם, הסעיף הזה טרם זכה לפרשנות מעמיקה בפסיקה, אבל בגדול אפשר לומר שחקיקת הסעיף לא שינתה באופן ממשי את המצב המשפטי, אלא רק הבהירה אותו.
כעת, נצעד צעד קדימה, ונדבר על "ראיות נגזרות".
ומה זה לכל הרוחות "ראיות נגזרות"?
כדי להסביר, נשתמש בדוגמה שבענייננו, כלומר חיפוש משטרתי בלתי חוקי. במקרה כזה, הראיות שנמצאו בחיפוש עצמו (למשל, מציאת סמים) – הן "הראיות הישירות". מטבע הדברים, הסיכוי שראיות ישירות שכאלה תיפסלנה הוא גבוה יחסית.
אבל מה לגבי ראיות שנמצאו בהמשך?
נמשיך את הדוגמה שלנו: המשטרה ביצעה חיפוש בלתי חוקי, ומצאה סמים.
בעקבות איתור הסמים, נפתחה חקירה, ובחקירה המשטרה אספה ראיות מפלילות רבות נוספות. למשל, המשטרה איתרה עדי ראיה שראו את החשוד מחזיק בסמים, או מצאה התכתבויות בין החשוד לבין אדם אחר, שמלמדות שהם ביצעו עיסקת סמים.
אותן ראיות נוספות הן מה שמכונה "ראיות נגזרות":
ראיות ש-"נגזרו" מהפעולה הבלתי חוקית ומהראיות הישירות. אלמלא הראיות הישירות שהושגו בניגוד לדין – המשטרה לא היתה מבצעת פעולות חקירה נוספות, והראיות הנגזרות לא היו באות לעולם.
ומה הדין לגבי "ראיות נגזרות" שכאלה? טוב ששאלתם.
בארה"ב, הדין מכיר ב-"דוקטרינת פרי העץ המורעל", שלפיה "על בית המשפט לפסול לא רק את הראיה שהושגה כתוצאה ישירה מהפרת זכות של הנאשם, אלא גם כל ראיה אחת שאותה במישרין או בעקיפין באמצעות המידע שנחשף באותה ראיה ראשונה; כל זאת, אף כאשר מהימנותן של הראיות האמורות אינה מוטלת בספק".
לפי הדוקטרינה הזו, אם ראיה מסוימת הושגה באופן בלתי חוקי, אז הראיה פסולה ולא ניתן להשתמש בה. בנוסף, כל התוצרים של הפעולות שקשורות לאי החוקיות – גם הם פסולים. העץ הוא אי החוקיות הראשנה, והפירות הם הראיות שהושגו כתוצאה ישירה או עקיפה מאותה אי חוקיות.
וכל הפירות הללו – מורעלים.
לדוקטרינת פרי העץ המורעל יש כמובן יתרונות, שהמרכזי שבהם הוא "חינוך" רשויות אכיפת החוק לעבוד "לפי הספר", תוך יצירת הרתעה לפיה כל סטייה מן השורה – תביא לכך שעבודתן טרד לטימיון.
מצד שני, המשמעות היא שפגם "קטן" אחד יכול להביא שעבריינים מסוכנים לא יתנו את הדין על מעשיהם.
בית המשפט העליון בישראל (והכנסת בעקבותיו), לכל אורך הדרך, קבע שהוא לא מאמץ את "דוקטרינת פרי העץ המורעל":
במקום כלל גורף וקטגורי אשר מחייב את בית המשפט לפסול כל ראיה שנגועה באי-חוקיות – נקבע כאמור כלל גמיש, שמאפשר לבית המשפט להפעיל שיקול דעת ולבצע איזון בין האינטרסים השונים.
זאת אומרת, שכמו בנוגע לשיקול הדעת בשאלה האם לפסול את הראיה הישירה, כלומר זו שהושגה במישרין מהפעולה הבלתי חוקית – כך יש לבית המשפט שיקול דעת בשאלה האם לפסול ראיות נגזרות.
הפרשה החשובה ביותר ביחס לראיות נגזרות שכאלה היא "פרשת פרחי", שעוררה את הדילמות השונות במלוא עוזן.
באותם ימים, המשטרה חקרה שורת עבירות מין, ועבירות נלוות נוספות – שנותרו בלתי מפוענחות, ושאפילו לא היה בהן קצה חוט.
לימים, נפתחה חקירה לגבי מקרה רצח, ללא שום קשר לעבירות המין. במסגרת חקירת תיק הרצח, אספה המשטרה דגימות דנ"א, תוך שהתחייבה שלא יעשה בדגימות אלה שום שימוש נוסף.
פרחי, גיבור הסיפור, הסכים לתת דגימת דנ"א בתיק הרצח. לאחר שנאספה הדגימה, קצינת משטרה חריפה במיוחד בדקה אותה – ושמה לב לדימיון עם דנ"א שנאסף בהקשר לעבירות המין. היא ביצעה הצלבה – ובינגו. מדובר באותו דנ"א.
בעקבות זאת, פרחי הפך לחשוד מרכזי בביצוע עבירות המין הבלתי מפוענחות.
המשטרה עקבה אחרי פרחי, ואספה בדל סיגריה שהשליך. מהבדל הופק דנ"א, ששב ואימת שמדובר בדנ"א שנמצא גם בזירות שבהן בוצעו עבירות המין. פרחי נעצר, ובהמשך המשטרה ביצעה שלל פעולות חקירה נוספות, בהן נמצאו ראיות מפלילות רבות.
מטבע הדברים, השאלה היא האם ניתן להשתמש בראיות השונות או בחלקן.
בשורה התחתונה, כל שלושת השופטים שדנו בתיק הסכימו שראיית הדנ"א המקורית, שהושגה בחקירת תיק הרצח – פסולה. דעת הרוב קבעה שיש לפסול גם את ראיית דנ"א שהופקה מבדל הסיגריה, בשל הקשר ההדוק שלה לראיה המקורית.
אבל, כל השופטים הסכימו ששאר הראיות – קבילות, ומבססות את הרשעתו של פרחי.
כעת, בואו נחזור לעניין שלשמו התכנסנו – עניינו של אברגל. כזכור, המשטרה ביצעה חיפוש בלתי חוקי בקרוואן שלו, ומצאה סמים. בעקבות זאת, אברגל נעצר והובא לחקירה.
בחקירתו, אברגל הודה בכך שאכן החזיק בסמים שתפסה המשטרה. לפיכך, נשאלת השאלה: האם הודאתו של אברגל יכולה לשמש נגדו כראיה?
בניסוח משפטי, השאלה היא האם הראיה הנגזרת שהושגה – הודאת החשוד – היא קבילה, בהינתן שמעצרו והבאתו לחקירה הם תוצאה של חיפוש בלתי חוקי שבו נמצאה ראיה ישירה שהפלילה אותו.
כל זאת, על רקע המסקנה המשפטית שהחיפוש היה בלתי חוקי, ולכן הראיה הישירה עצמה, כלומר הסמים שנמצאו – פסולה.
עד כה, בתי המשפט פסקו באופן עקבי שבנסיבות שכאלה ההודאה היא קבילה. אלא שאלרון קבע אחרת:
לשיטתו, אם "חולייתה הראשונה, המשמעותית והיסודית של שרשרת פעולות האכיפה היא-היא שטבולה כל כולה באי חוקיות משמעותית – הפסול שנפל בראיה הראשית מכתים את הראיה הנגזרת באופן הירוד לשורש העניין".
כלומר, לפי אלרון, הפסול שבהשגת הראיה הישירה (הסמים) – "מכתים" את הראיות הנגזרות (ההודאות), ומחייב את פסילתן ואת זיכוי אברגל. ונדמה, שמסקנה משפטית שכזו אינה שונה באופן ממשי מדוקטרינת פרי המורעל.
האם פסק הדין הזה מסמל עידן חדש, שבו הדין בישראל יילך וידמה לדין בארה"ב? ימים יגידו.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/HSHKxEvCY5
קישור ל-״הלכת יששכרוב״:
https://t.co/utUOLzesmf
קישור לפסק הדין בעניין פרחי:
https://t.co/ueBAVwabgV
בוקר טוב.