דווקא היום, החלטתי לספר את הסיפור על האופן שבו התייחסו בעבר הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת לתנועת "כך", שבראשה עמד מאיר כהנא.
כי הסיפור הזה, שכנראה בימינו ישמע לכם כמדע בדיוני, יכול ללמד אותנו על נרטיבים שקריים – וגם על תהליכים.
הסיפור מתחיל בשנת 1984.
ועדת הבחירות המרכזית של הכנסת, שהונהגה אז על ידי קואליציה בראשות הליכוד – החליטה לפסול את רשימת "כך" מלהשתתף בבחירות.
ההנמקה: "הרשימה דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי דמוקרטיים העומדים בסתירה להצהרת העצמאות של מדינת ישראל, ותומכת בגלוי במעשי טרור".
ויש עוד: הרשימה "מנסה ללבות שנאה ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסיה בישראל מתכוונת לפגוע ברגשות וערכים דתיים של חלק מאזרחי ישראל ושוללת במטרותיה את אושיות היסוד של המשטר הדמוקרטי בישראל. מימוש עקרונותיה של הרשימה מהווה סכנה לקיום המשטר הדמוקרטי בישראל ולהביא להתמוטטות הסדר" 👇.
"כך" ערערה לביהמ"ש העליון, ואת פסק הדין המוביל כתב שמגר.
באותה עת, לא היה קיים סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, עליו נדבר בהמשך. כל מה שהיה זה מה שידוע כ-"הלכת ירדור" – הלכה סופר-אקטיביסטית, שנפסקה בשנת 1965. כן, אי אז בתקופה שביהמ"ש העליון היה "שמרני וטוב".
ומה נקבע באותה הלכה?
בתמצית, ביהמ"ש העליון, בדעת רוב (אגרנט וזוסמן), הכיר ב-"סמכות הטבועה" של ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימת מועמדים מהבחירות לכנסת, אם היא מבקשת להיבחר כדי לחסל את מדינת ישראל מתוכה פנימה. במילים אחרות, מחמת "דמוקרטיה מתגוננת" 👇.
אבל שמגר סירב להיות אקטיביסטי כמו אגרנט וזוסמן.
שמגר קבע, שמאחר שמדובר בפגיעה בזכות להיבחר, יש לפרש את האיסור בצמצום ובדווקנות. קל וחומר שיש לעשות כן, כאשר כל מה שיש זו הלכה, ולא הוראת חוק מפורשת.
עוד נקבע, כי לא הוכח ש-"כך" רוצה לחסל את מדינת ישראל, שוללת את קיומה, או שהיא "התאגדות אסורה". לכן, אין מקום להורות על פסילתה.
הסיבה המרכזית לכך היא שבאותה עת לא היתה שום הסמכה מפורשת ותחומה בחוק, שהקנתה לועדת הבחירות סמכות לפסול רשימה מלהשתתף בבחירות.
כי לצד הסכנה שהדמוקרטיה תנוצל לרעה על ידי אלה שמבקשים את הכחדתה – קיים גם החשש ההפוך, שמרוב רצון "לשמור" עליה יגבילו את חירויות וזכויות הפרט.
בשורה התחתונה, שמגר קיבל איפוא את הערעור, ביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית – ואישר לרשימת "כך" להשתתף בבחירות. לתוצאה זו הצטרפו כל ארבעת השופטים הנוספים, כולל אחד בשם א' ברק (אם כי בהנמקה מעט שונה).
כלומר, באותו מקרה – הרשות השופטת הגנה על "כך" מפני הרשות המחוקקת.
בבחירות לכנסת, שהתקיימו ביולי 1984, זכתה רשימת "כך" לכמעט 26 אלף קולות – וזה הספיק לכהנא כדי להיבחר לכנסת, כסיעת יחיד.
בתגובה, כהנא הוחרם לחלוטין, על ידי כל הח"כים, מכל הסיעות, שהקפידו לצאת מהמליאה בשעה שנאם. אבל, חברי הכנסת שלנו לא הסתפקו בכך, והחליטו ששנית כהנא לא יבחר.
בהתאם, התחנה הבאה היתה אפריל 1985, אז הניחה ממשלת ישראל – ממשלת האחדות הרחבה של פרס ושמיר – את הצעת החוק לחקיקת סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת.
בין השאר, הצעת החוק ביקשה להסמיך את ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימת מועמדים אם היא מסיתה לגזענות, "בשל החומרה והסכנה של תופעת הגזענות".
אז סעיף 7א הנ"ל נחקק – והמתין לבחירות הבאות.
אבל בינתיים, כהנא כיהן כח״כ, ובאוקטובר 1985 הוכרעה עתירה שהגיש נגד יו"ר הכנסת, שלמה הלל, שסירב להניח על שולחן הכנסת הצעות חוק גזעניות של כהנא – שלא היו שונות בהרבה מחוקי נירנברג.
את פסק הדין כתב ברק, שפעם נוספת פסק *לטובת* כהנא.
ברק קבע, שבהיעדר הסמכה בתקנון – יו"ר הכנסת אינו יכול לסרב להניח הצעת חוק מחמת תוכנה הפוליטי.
בלי הסמכה שכזו, היו"ר לא יכול לפגוע בזכות של כל חבר כנסת להגיש הצעת חוק – ולכן יש להגן על זכותו של כהנא להניח את הצעות החוק הגזעניות שלו, שברק קבע כי הן "מעוררות זיכרונות מחרידים".
ופעם נוספת, הרשות השופטת הגנה על "כך" מפני הרשות המחוקקת.
התחנה הבאה – יולי 1987, ועוד עתירה שהגיש כהנא, הפעם נגד רשות השידור.
סמוך לאחר בחירת כהנא לכנסת, קיבלה רשות השידור החלטה לפיה לא ישודרו אמירות של כהנא, אלא אם יש בהן "ערך חדשותי מובהק", כלומר לא "סתם" דעות ועמדות.
כהנא טען בעתירה כי רשות השידור פוגעת בחופש הביטוי שלו כחבר כנסת, בכך שהיא מונעת ממנו להשמיע את השקפותיו הפוליטיות.
גם את פסק הדין הזה כתב ברק, שהעלה על נס את חופש הביטוי של כהנא (וכאן המקום להזכיר שהכנסת שלנו מעולם לא הכירה בזכות האדם הזו).
וחופש הביטוי, קבע ברק, הוא לא רק הזכות *להשמיע*, אלא גם הזכות *להישמע*.
ובעולם שבו רשות השידור היא גוף כמעט מונופוליסטי בתקשורת האלקטרונית – עליה לאפשר ביטוי לדעות ולהשקפות של הזרמים השונים בציבור, גם אם מדובר בדעות "מסוכנות, מרגיזות וסוטות, אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן".
לכן, כל עוד אין בהשמעת דבריו של כהנא כדי להביא, בודאות קרובה, לפגיעה בסדר הציבורי (או שאין בהם כשלעצמם משום עבירה של הסתה לגזענות) – על רשות השידור, כגוף מינהלי, מוטלת *חובה* להשמיעם.
בהתאם, העתירה התקבלה, והפעם הרשות השופטת הגנה על "כך" מפני הרשות המבצעת.
נדלג לשנת 1988.
בשנה זו, התקיימו שוב בחירות.
הפעם, ועדת הבחירות המרכזית כבר היתה יכולה להשתמש בסמכותה לפי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת הטרי, והחליטה לפסול את רשימת "כך".
"כך" שבה והגישה ערעור – וביהמ"ש העליון דחה אותו פה אחד, תוך שקבע כי היא מסיתה לגזענות ושוללת את האופי הדמוקרטי של ישראל.
כלומר, הפעם הרשות המחוקקת פגעה ב-"כך", אבל הרשות השופטת סירבה להתערב.
התחנה הבאה היתה 1994, אז ממשלת ישראל כבר לא הסתפקה בכך ש-"כך" מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת – אלא הכריזה עליה כארגון טרור. ברקע: שלל פעולות טרור שביצעו חברי התנועה, ששיאן הטבח במערת המכפלה ב-25.2.1994.
נועם פדרמן עתר נגד ההחלטה, ובג"ץ קבע כי לפי המודיעין הרב מאוד שנצבר נגד אנשי התנועה, הם מבצעים פעילות אלימה בקנה מידה נרחב, לא יהססו לפעול בניגוד לחוק ונגד מדיניות הממשלה, מסיתים להתקוממות, התפרעויות ופגיעה בערבים – ורואים בכך דרכים לגיטימיות כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות.
לכן, העתירה נדחתה. הרשות המבצעת פגעה ב-"כך", והרשות השופטת סירבה להתערב.
ובכך, בעצם, הגיעה סיפורה *הרשמי* של תנועת "כך" לידי סיום. היא הוכרזה על ידי ממשלת ישראל כארגון טרור, והכרזה זו לא בוטלה מאז ועד היום. לכן, הבעת תמיכה ב-"כך" היא בגדר עבירה פלילית, ואינה נעשית עוד בפומבי.
אבל, שוליים גזעניים, אלימים ומיליטנטיים בקרב החברה היהודית בישראל – המשיכו להתקיים. המסגרות השתנו, השמות השתנו, הפעילים (ברובם השתנו) – אבל הרעיונות נשארו.
ולא סתם נשארו. עיניכם הרואות, שבשנות השמונים החליטה כנסת ישראל, בהסכמה רחבה – למנוע מרשימת "כך" מלהשתתף בבחירות.
חברי הכנסת החרימו את כהנא. יו"ר הכנסת סירב לאפשר לו להגיש הצעות חוק. רשות השידור סירבה לשדר את דעותיו. הממשלה הכריזה על "כך" כארגון טרור.
אלא שמה שרק לפני דור היה מוקצה מחמת מיאוס, שוליים גזעניים ואלימים – חלחל לאט לאט לתוך המיינסטרים. היום, איש כבר לא מזדעזע מדעות דומות.
לאחר הטבח במערת המכפלה, בודדים שבודדים העזו להצדיק את המעשה, או להמציא עלילה אווילית כאילו גולדשטיין סיכל פיגוע בטבח שביצע.
כשהגיע הפיגוע בכפר דומא, הסתפקו השוליים הגזעניים בטענות כאילו מדובר ב-"סכסוך חמולות" פנימי, כדי שלא להתמודד עם *העובדה* שיהודי שרף למוות משפחה פלסטינית.
והיום?
עשרות ואולי מאות פורעים, טרוריסטים יהודים, ביצעו פוגרום בכפר פלסטיני, ו-"נקמו" בחפים מפשע בגין פיגוע קטלני שאין להם כל קשר לביצועו.
והיום, לא רק שהגינויים הם רפים, אלא שדמויות שמכהנות בתפקידים ממלכתיים אינן בוחלות בהצדקה ובהבנה של המעשים המחרידים.
ואנה אנחנו באים?
אבל לא נסיים בלי לסגור את הקצוות לגבי ביהמ"ש העליון:
בעשורים שבהן הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ניסו, שוב ושוב, לפגוע בזכויותיו של כהנא, שהיה אז מיעוט מוקצה – הזרוע היחידה שיצאה להגנתו היתה הרשות השופטת, של שמגר וברק.
חומר למחשבה, בפעם הבאה שיתגוללו על ביהמ"ש העליון.
ערב טוב.