ההתרחשויות האחרונות העלו שאלות בנוגע ליחס בין ועדת חקירה ממלכתית ומסקנותיה, לבין האפשרות לפתוח בהליך פלילי ביחס לאותם אירועים שנחקרו על ידי הועדה.
למרבה השמחה, או הצער – גם הפעם לא צריך להמציא את הגלגל, וניתן ללמוד מההיסטוריה.
לפני שנתחיל, אדגיש שאיני מביע עמדה באשר לאחריותו של אדם כלשהו ביחס לאירוע כלשהו, וכמובן שאיני מביע עמדה לגבי פתיחה בחקירה בעתיד.
הכוונה בשרשור היא להציג כמה נקודות לגבי הממשק בין שני ההליכים, כפי שבא לידי ביטוי בפרשה שהסעירה את ישראל בשנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת.
נתחיל:
השנה היא 1983, אז התרחשה "פרשת ויסות מניות הבנקים". בעקבות סערה ציבורית שקמה, הקימה הממשלה ועדת חקירה ממלכתית – היא "ועדת בייסקי", אשר בדו"ח שפירסמה המליצה על נקיטת סנקציות אישיות ומוסדיות נגד אישים וגופים שונים.
לאור הממצאים הקשים, החליט היועמ"ש על פתיחה בחקירה פלילית.
אותה חקירה נפתחה נגד שורה ארוכה של בנקאים.
בתום החקירה החליט היועמ"ש דאז, חריש, לסגור את התיק בשל חוסר עניין לציבור – בין השאר נוכח הסנקציות הציבוריות שהושתו על הנחקרים בשל מסקנות ועדת בייסקי.
נגד ההחלטה הוגשה עתירה, שהתקבלה, וידועה כ-"הלכת גנור". לכן, הוגש כתב אישום.
הבנקאים הורשעו בביהמ"ש המחוזי, וערערו לעליון.
לא נכנס לפרטי האישומים, אלא נתמקד בטענה עקרונית שהעלו הבנקאים, והיא – כמובן – היחס בין ועדת החקירה הממלכתית לבין ההליך הפלילי.
הטענה הראשונה סבבה סביב סעיף 14 לחוק ועדות חקירה 👇 – החוק שמגדיר את סמכויותיה של ועדת חקירה ממלכתית.
מקריאת לשון הסעיף עולה שעדות שנמסרה בפני הועדה לא תשמש ראיה בהליך משפטי. השאלה היא מה גבולותיו של הסעיף.
ד' לוין, שכתב את פסק הדין המרכזי, קבע שהמחוקק ניסה לאזן בין הצורך בהקמת ועדת חקירה עם "שיניים", לצורך בירור עניין בעל חשיבות ציבורית, לבין זכויותיו של "הנחקר" בפני הועדה.
וכך, מצד אחד, המחוקק קבע שועדת החקירה לא כפופה לסדרי הדין ולדיני הראיות שאליהם כפוף בית המשפט שדן אדם בהליך פלילי. הוראה זו ודאי פוגעת ביכולתו של אדם, המופיע בפני הועדה, להגן על עצמו.
מצד שני, בא לעולם אותו סעיף 14, וכן סעיף 22 שמתייחס לאי-קבילות דו"ח הועדה👇.
ולמה זה חשוב?
כי עצם הקמת ועדת חקירה לא מונע כשלעצמו העמדה לדין פלילי לאחר מכן (ולהיפך).
אבל, אם גם נותנים לועדה "שיניים", וגם פוטרים אותה מסדרי הדין ודיני הראיות – וזה עלול להיווצר מצב שבו יגיע לועדה מידע שיבסס, לכאורה, חשד פלילי נגד אדם, מבלי שהוא זכאי למנגנוני ההגנה שקבועים בדין.
למשל, ועדת חקירה יכולה להסתמך על ראיות שאינן קבילות בבית משפט, ולבסס עליהן מסקנות נגד אדם.
בנוסף, אי אפשר לערער על מסקנות הועדה, היא לא כפופה לרף הוכחה מסוים, מנגנון העמדת חומרי החקירה הוא שונה ומוגבל בהיקפו לעומת זה הקבוע בהליך פלילי, ועוד ועוד ״הקלות״ מהן נהנית ועדת חקירה.
לכן, סעיף 14 (בעיקר), וכן סעיף 22, מונעים מצב שבו ועדת החקירה תוכל לאסוף ראיות ללא חובה בהקפדה על סדרי הדין ודיני הראיות – ואז המשטרה תוכל לעשות בהן שימוש במסגרת חקירה פלילית.
כלומר, אפשר אומנם לפתוח בחקירה פלילית, אבל המחיר הוא שהיא תתחיל מאפס. מה שהיה בועדה, נשאר שם.
אדם, שמעיד בפני הועדה, יכול להעיד בחופשיות, והוא יודע שהדברים שיאמר לא ישמשו נגדו במסגרת הליך פלילי עתידי. ובדרך זו גם אמורה להשתפר מידת שיתוף הפעולה של עדים עם ועדת החקירה, וכמובן לשפר את יכולתה לבצע את מלאכתה.
אלא שלוין בכל זאת מותיר פתח מסוים לעשיית שימוש בעדויות.
לפי לוין, האיסור בחוק הוא לעשות שימוש ישיר בעדויות ובראיות שהוצגו בועדה, במובן זה שאסור להגישן לבית המשפט, ואף אסור לעמת נחקר עם הדברים שאמר בועדה.
אבל, חוקרי המשטרה יכולים לקרוא את החומרים השונים, ולעשות בהם שימוש עקיף, למשל לצורך תיכנון ביצוע פעולות חקירה ושאלת שאלות.
כלומר, הפרשנות של לוין היא שהמחוקק בנה "חומה סינית רכה" בין ועדת חקירה ממלכתית לבין הליך פלילי שבא בעקבותיה:
אסור למשטרה לעשות שימוש ישיר בראיות השונות שהועדה אספה כשלעצמן, או בדו"ח. אבל, מותר לה לעיין בפרוטוקולים מדיוני הועדה, ובדו"ח שלה, לצורך הכנת חקירה עצמאית מבראשית.
בהמשך פסק הדין, לוין הקדיש פרק קצר ליחס בין ועדת חקירה ממלכתית לבין הליך משפטי.
לוין קבע, שהמטרה של כל אחד מהמנגנונים שונה: ועדת חקירה נועדה לבירור מהיר ויעל של האמת, ומסקנותיה – אף אם הן אישיות – אינן בגדר סנקציות שיפוטיות, אלא המלצות בלבד, שמופנות לגוף השלטוני הרלבנטי.
בנוסף, אף אם רואים את מסקנותיה האישיות של ועדת חקירה כסנקציות – עדיין מדובר בסנקציות במישור הציבורי (כגון הדחה מתפקיד), ולא בסנקציות עונשיות.
בדיוק מהטעם הזה בג"ץ סירב לראות בסנקציות הציבוריות שהושתו על הבנקאים ככאלה שמגשימות את האינטרס הציבורי, ומייתרות את העמדתם לדין פלילי.
בשורה התחתונה, לוין קבע שאף שועדת בייסקי המליצה לנקוט נגד הבנקאים ב-"סנקציות ציבוריות ואזרחיות חריפות ביותר", ואף שהמלצותיה יושמו – אין בכך כדי למנוע את בירור אשמתם הפלילית.
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים: אלו צעדיה הראשונים של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" בדין הישראלי.
נסכם:
פסק הדין מלמד שהמנגנונים של ועדת חקירה ממלכתית ושל חקירה פלילית – אינם חלופיים, יש להם תכליות אחרות, ויתכן מצב ששניהם יתקיימו, ביחס לאותו אירוע.
לפי החוק, לא ניתן לעשות שימוש "ישיר" בראיות ובמסקנות של ועדת חקירה במסגרת החקירה. אולם, ניתן לעשות בהם שימוש "עקיף".
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/qndJuqzp17
בוקר טוב.