קטגוריותבין טהרן לרפיח

בין טהרן לרפיח

אף ישראלי לא ישכח איפה היה בזמן רצח רבין. כולנו נזכור לנצח את שעות הבוקר של יום 7.10.2023. ואפשר לומר, שגם הלילה הזה נשתנה מכל הלילות.
איך מסכמים את היממה המטורפת שעברה עלינו? לדעתי הבלתי חשובה, כדאי להתחיל את הסיכום בעוד לילה בלתי נשכח, זה של 17.1.1991.

היה זה יום לאחר שהקואליציה הבינלאומית בראשות ארה"ב תקפה את עיראק של סדאם חוסיין בעקבות פלישתו לכוויית, ופרצה מלחמת המפרץ הראשונה.
מדינת ישראל אומנם לא היתה חלק מהקואליציה הזו, אבל ההערכה היתה שעיראק תשגר טילי סקאד לעברנו, והחשש הגדול היה שהם יחומשו בראש קרב בלתי קונבנציונלי.

מדינה שלמה נכנסה לפאניקה. אזרחי ישראל נשלחו להכין חדרים אטומים, וצה"ל חילק לכל התושבים ערכות אב"כ.
בלילה שבין 17.1.1991 לבין 18.1.1991 – זה קרה. הרדיו השמיע פתאום "נחש צפע", שירת הסירנה נשמעה בכל רחבי הארץ, וטילים עיראקיים, עם ראש נפץ קונבנציונלי, שוגרו לעבר תל אביב.

זו היתה חרדה קיומית של ממש. כל אחת ואחד שעמד אז על דעתו זוכר כיצד גלגל בראשו תסריט של טיל עם גז עצבים או חרדל שנוחת סמוך לביתו.
בראש ממשלת ישראל עמד יצחק שמיר בן ה-75. ההחלטה הבלתי אפשרית שהתגלגלה לפתחו של איש הלח"י והמוסד לשעבר היתה האם להגיב לתקיפה העיראקית – או להבליג.

בסופו של דבר, שמיר החליט שלא להגיב, כדי לא לפגוע באותה קואליציה בינלאומית שהכתה בצבא העיראקי ושחררה את כוויית. במבחן ההיסטוריה, היתה זו החלטה קשה מנשוא, ודאי לאדם כמו שמיר – אבל היא היתה ההחלטה הנכונה.
וכעת, חריקת תקליט – והנה אנו 33 ושליש שנים מאוחר יותר. מה דומה ומה שונה?

בלילה אחד, איראן תקפה את ישראל בהרבה יותר טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים מאשר מה שנורה לעבר ישראל בכל ימי מלחמת המפרץ גם יחד. עם זאת, למיטב ידיעתנו הנזק הפיזי שנגרם הפעם הוא אפסי, ולמעט ילדה שנפגעה מרסיס – אין נפגעים בנפש.
בראש ממשלת ישראל עומד בנימין נתניהו בן ה-74 וחצי.

ההחלטה הבלתי אפשרית שמתגלגלת ברגעים אלה לפתחו של מי שמכהן כהונת נצח בתפקיד הבכיר ביותר בישראל היא האם להגיב לתקיפה האיראנית – או להבליג.
להבדיל מאשר שמיר בימי מלחמת המפרץ, כל הנתונים מראים שאם ישראל לא תגיב להתקפה – אף אחד אחר לא יעשה זאת, לפחות בטווח הזמן הנראה לעין.
כלומר, בעוד הדילמה של שמיר היתה האם להבליג ובכך לאפשר לאופרציה הבינלאומית להמשיך ולהכות בעיראק ללא הפרעה (אך לספוג פגיעה בחוסן הלאומי ובהרתעה, ושינוי של "משוואות התגובה" האזוריות) – הדילמה של נתניהו היא האם להבליג ובכך להביא לסיום האירוע (ובמקביל לשלם את אותם מחירים).

מצד שני, נתוני הפתיחה של הכניסה לדילמה הזו שונים לחלוטין:
ערב מלחמת המפרץ, האיומים הקרובים הכי משמעותיים על ישראל היו קטיושות פרימיטיביות מלבנון, וטרור פלסטיני פרימיטיבי אף יותר שאיפיין את האינתיפאדה הראשונה.
כיום, מדינת ישראל מסכמת חצי שנה של תבוסה אסטרטגית רב-זירתית.

המלחמה העצימה ברצועת עזה הסתיימה מזמן. הלחימה אומנם נמשכת, אבל בגדול צה"ל יצא מהרצועה, מבלי שהדרג המדיני התווה את "היום שאחרי" ומבלי שהחזרנו את החטופים – והעתיד לא מבשר טובות.
איבדנו את השליטה על הנכנס ועל הנעשה ברצועה, ובהיעדר אופק מדיני – התוצאה הבלתי נמנעת היא חזרת חמאס.

צפון מדינת ישראל מופגז ומטווח ללא הרף, ושומם מאדם כבר למעלה מחצי שנה. עשרות אלפי פליטים בארצם – משפחות, נשים, גברים, זקנים וטף – מטולטלים בחדרי מלון ובפתרונות ארעיים, ולאף אחד אין בשורה מתי יוכלו לשוב לחיות את חייהם בבתיהם.
ארגון הטרור חיזבאללה הוא שמרתיע את ישראל, ולא להיפך

במעטפת הרחוקה, מיליציה של חות'ים הטילה סגר ימי על ישראל, הפכה את נמל אילת לפיל לבן – ובמקביל משגרת מעת לעת מגוון חפצים מעופפים לעבר אילת. חפצים שכאלה נחתו פה גם מעיראק ומסוריה, והטרור הפלסטיני אינו שוקט אפילו לרגע (רק אתמול התגלתה גופתו של נער בן 14 שנרצח).
אבל זה לא הכל.

בזירה הבינלאומית, ולמרות הקואליציה אד-הוק שהתגייסה כדי לסייע לנו בהגנה מפני המתקפה האיראנית, מצבנו בכי רע. אין לנו אפילו דולר אחד של אשראי מדיני כדי לבצע מהלכים התקפיים יזומים.
הגנה על ישראל – כן. מעטפת מדינית לתגובה התקפית – לא. לא ברפיח, לא בלבנון ובטח לא באיראן.

גם החברה בישראל מודל 2024 שונה לחלוטין מזו של 1991.
אם אז כולם היו מלוכדים לחלוטין מאחורי יצחק שמיר וממשלתו, וכמובן מאחורי צה"ל ונחמן שי שהנחה אותנו לשתות מים – היום ישראל היא חברה שסועה, שבראשה אדם שלפחות מחצית מאזרחי ישראל אינם בוטחים בו ואינם מאמינים למילה שיוצאת מפיו.

בקיצור – ויסלחו לי שארית חסידי הכת הביביסטית הסהרורית – ישראל נמצאת היום בשפל אסטרטגי שלא היה כמותו. בהינתן מצב דברים זה, הדילמה האם להגיב למתקפה האיראנית הופכת למסובכת הרבה יותר. למה אני מתכוון?
התקדים המשמעותי של מה קרה הלילה – לא היה כמובן עצם התקיפה האיראנית את ישראל.

כידוע, איראן תוקפת את ישראל מזה שנים ארוכות, אבל באמצעות פרוקסי'ז כמו חיזבאללה, חמאס, החות'ים – וגם מסוריה.
למי שהספיק לשכוח, בפברואר 2018 חווינו מעין "יום קרב" עם איראן, במהלכו כטב"מ איראני חדר מסוריה לישראל, וטיל קרקע-אוויר ששוגר מסוריה הפיל מטוס "סופה" של חיל האוויר.

האירוע ההיסטורי שהתרחש אמש היה שהפעם זו היתה איראן עצמה, משטחה ובאמצעות אמל"ח איראני אורגינלי. No more proxies.
עד לפני קצת יותר מחצי שנה, היה ברור שאירוע כזה הוא קאזוס בלי מובהק, כלומר כזה שיאלץ את ישראל להגיב בעוצמה על אדמת איראן, בואכה מלחמה אזורית על מלא-מלא.

אלא שהמציאות השתנתה. נרצה או לא, נכיר בכך או לא (שוב שלום לכם, נפגעי הכת) – ישראל מהדורת אפריל 2024 היא מדינה חבולה.
כזו שארגון הטרור חמאס הצליח להוריד אותה על הברכיים, ועודנו עומד ומחזיק ב-133 אחים ואחיות; כזו שנסראללה שולט בחבל מולדת למעלה מחצי שנה; כזו שמותקפת ללא הרף.

מדינת ישראל משלמת כיום את מחיר הקונספציה הביטחונית של תקופת שלטונו של בנימין נתניהו:
ממדינה שהנחיתה על חיזבאללה מכה ניצחת תוך חודש, השמידה את הכור בסוריה בלי שום נאום הכנה מלא איפור תוך הפקעת הפריים-טיים, וביתרה את רצועת עזה תוך יום לחימה אחד ללא גיוס מילואים – למדינה מובסת.

שום דבר לא היה יכול לעצור את שמיר בשנת 1991. ממשלתו היתה יכולה להורות לצה"ל להגיב בעוצמה – וזה היה קורה. הוא בחר באיפוק, מתוך עוצמה.
כיום, אין לנתניהו שום יכולת מדינית-אסטרטגית לצאת להרפתקה מלחמתית מול איראן, כשהארץ פצועה ומדממת, והבעיות הקרובות והבוערות רחוקות מאוד מפיתרון.

ישראל איננה עוד המעצמה האזורית שהיתה כאשר בנימין נתניהו התיישב בשנית על כס ראש הממשלה, אי שם בשנת 2009, וכפי שהיתה במהלך השנים הראשונות מאז.
ישראל היום היא ילד הכאפות של האזור, עם הרתעה נמוכה מים המלח, שאפילו הוא טווח. כזו שכל ארגון, כל מיליציה וכל מדינת אויב פועלים נגדה.

זה המצב שאליו הגענו, וכאמור הוא תוצאה של תהליך הרס אוטואימוני שנמשך כעשור וחצי. הצעד הראשון הוא להכיר בו, ולא להכחיש אותו.
השלב הבא הוא להבין שכדי להסיט את הספינה ממסלול ההתנגשויות עם השרטונים, צריך להניע תהליך ארוך וכואב של שיקום – חברתי, מדיני, ביטחוני, תפיסתי.

ההנהגה הנוכחית שלנו לא הביאה אותנו לפי התהום, אלא לתוך התהום עצמה.
טבח ה-7.10, חבלי מולדת נטושים, חטופים שנמקים במנהרות, ראש ממשלה שהוא פרסונה נון גרטה בבית הלבן, אזרחים טרוטי חרדה, חברה שסועה לגזרים, ולקינוח מתקפה ישירה מאדמת איראן – כל אלה הם סיוט שהוא בעצם החיים שלנו.

עד לפני חצי שנה הדבר שהכי הטריד אותנו היה האם עילת הסבירות תבוטל אם לאו; עד לפני כמה חודשים עוד היו שהאמינו שאנחנו בדרך "לניצחון המוחלט"; ורק לפני שבוע היינו "כפסע מניצחון".
אבל בקצב האירועים המסחרר שברכבת ההרים המכונה מדינת ישראל – כל אלה הושלכו כבר לפח האשפה של ההיסטוריה.

אז אם רציתם את דעתי הבלתי חשובה, הנה היא:
מוטב לחתוך הפסדים. המלחמה בעזה קופלה, את ההתשה בצפון צריך לסיים בהסדר בינלאומי שיוריד את כולם מהעצים, ואת המתקפה מאיראן אין מנוס אלא להכיל.
הפעם, זה לא איפוק מתוך עוצמה, אלא מתוך הכרה. הכרה שצריך להתרכז בשיקום ובבנייה מחדש.
ערב טוב.