ביהמ"ש העליון פירסם היום פסק דין חשוב, מעניין – וגם בעל רלבנטיות ממשית ל-"תיקי האלפים".
המדובר בנימוקי ההכרעה באחד האישומים בפרשת איתמר שמעוני, ראש עיריית אשקלון, במסגרתם חודד ״הגבול הדק״ שבין עבירות הפרת האמונים והשוחד.
אזהרה: ארוך.
פסק הדין, שנכתב ע"י פולגמן (בהסכמת מינץ וגרוסקופף), עוסק אך ורק באישום השני נגד שמעוני, שכונה "אישום מגנזי".
ברקע, התחייבותו של שמעוני לשלם כמיליון ש"ח כפיצויים בגין טענות לפגיעה מינית. בהיעדר מקורות מימון עצמיים לתשלום הפיצויים, שמעוני פנה לגיוס הכספים ממקורות חיצוניים.
במסגרת זו, נטען באישום מגנזי כי במאי 2015 שמעוני קיבל ממגנזי, איש עסקים מאזור הדרום, סכום של 100 אלף ש"ח במזומן – הוא המתת.
עוד נטען, כי שמעוני קיבל את המתת בקשר עם תפקידו הציבורי כראש עיר, ובתמורה פעל לטובת חברה בבעלות מגנזי, וזאת ביחס לעבודות בנייה שביצעה באשקלון.
בהכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי נקבע שהוכחה העברת הכספים בסך 100 אלף ש"ח ממגנזי לשמעוני. עם זאת, לא הוכחה התמורה מצד שמעוני.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי למגנזי היו אינטרסים כלכליים משמעותיים באשקלון, כי הוא התמודד על מיזמים שונים הקשורים בעירייה, וששמעוני היה מודע לחלק מהנתונים הנ"ל.
יחד עם זאת, ביהמ"ש המחוזי קבע שמאחר שהתמורה לא הוכחה – אין מקום להרשיע את השניים בעבירת שוחד, אלא "רק" בהפרת אמונים.
זאת, משום שלא הוכח ששמעוני היה מודע לכך שהוא מקבל את המתת ממגנזי "בעד פעולה שקשורה בתפקידו", כלומר מתוך ציפייה של מגנזי לפעולה קונקרטית מצד שמעוני.
המדינה ערערה על הזיכוי משוחד, ובכך עוסק פסק הדין.
וכך נוסחה השאלה המשפטית: האם בנסיבות שבהן אדם בתפקיד ציבורי קיבל טובת הנאה מגורם בעל אינטרסים משמעותיים שקשורים לתפקידו, אף מבלי שהתגבש אינטרס ממשי-מידי בפעולתו של עובד הציבור נעברה עבירת שוחד או שמא עבירת הפרת אמונים?".
פוגלמן פתח בניתוח משפטי של עבירת השוחד, והדגיש כי בין השאר "נדרשת מודעותו [של עובד הציבור] לכך שהמתת ניתנה בעד עשיית פעולה הקשורה בתפקידו. כלומר, על עובד הציבור להיות מדוע לכך שהמתת ניתנה לו כעובד ציבור, ולא היתה ניתנת לו כאדם פרטי, אלמלא נשא באותו תפקיד".
בכך אין כל חידוש.
אלא שפוגלמן מצא לנכון להדגיש את הקושי הרב בהוכחת עבירות שוחד, שכן הן נעשות במחשכים, עם מעגל מעורבים מצומצם, שלכולם יש אינטרס למנוע את החשיפה.
הקושי הזה מתחדד במיוחד בנוגע לאותו יסוד מדובר של מודעות, שבמסגרתו יש חובה להוכיח, מעבר לספק סביר, מה עובד הציבור חשב בתוך מוחו.
נוכח הקושי להוכיח הלך רוח של אדם, ובהינתן שעובד הציבור בדרך כלל לא יתנדב להפליל את עצמו, יצרה הפסיקה חזקות, כלומר הנחות מוצא עובדתית, שניתנות להפרכה.
לפי החזקה הרלבנטית, כאשר עובד ציבור מקבל טובת הנאה מאדם "הנמצא עמו בקשר רשמי" – חזקה שהיה מודע לכך שהיא ניתנת לו "בעד תפקידו".
כלומר, לפי ההנחה העובדתית, "יש להעמיד את עובד הציבור בחזקה שהוא יודע 'שהנזקקים לשירותיו' לא מעניקים לו מתנות – אלא כדי שייטה להם חסד במילוי תפקידו".
המשמעות היא, שאם התביעה מוכיחה שאדם היה בקשר "עסקי" עם עובד הציבור, ונתן לעובד הציבור טובת הנאה ממשית – נטל ההוכחה משתנה.
במצב דברים שכזה, התביעה למעשה פטורה מלהוכיח שעובד הציבור היה מודע לכך שהוא מקבל את טובת ההנאה בשל תפקידו הציבורי – ועובד הציבור הוא שנדרש להקים ספק סביר במודעותו.
וזו בדיוק היתה הטענה של המדינה בעניינם של שמעוני ומגנזי, לאחר ש-"נפלה" הוכחת התמורה ששמעוני נתן למגנזי.
כלומר, טענת המדינה היתה שאומנם לא הוכח ששמעוני אכן פעל לטובת מגנזי, או שמגנזי ציפה לפעולה מסוימת מצד שמעוני – אבל מתקיים כאן מצב של "שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו".
בקיצור, הטענה היתה שמגנזי "קנה" את ליבו של שמעוני *באופן כללי*, ולא כדי שיבצע פעולה קונקרטית.
ומכאן פנה פוגלמן לניתוח של עבירת הפרת האמונים, ושב וקבע ש-"אין מנוס מקיומה של עבירה מעין זו", חרף עמימותה.
פוגלמן הפנה בהרחבה לפרשת טלנסקי, שם נקבע שעצם קבלת טובות הנאה – היא *לבדה* מהווה הפרת אמונים, גם אם עובד הציבור לא פעל בניגוד עניינים ביחס למעניק טובות ההנאה.
כלומר, השאלה שאליה התנקזה ההכרעה בפרשת מגנזי-שמעוני היתה האם נחצה "הגבול הדק":
האם עצם מתן טובת ההנאה, בסך 100 אלף ש"ח, ממגנזי לשמעוני, אף מבלי ששמעוני ביצע פעולה כלשהי לטובת מגנזי – היא "רק" הפרת אמונים לפי הלכת טלנסקי, או שוחד תוך שימוש בקונסטרוקציה המשפטית של "שלח לחמך"?
לפי פוגלמן, האבחנה בין שני צידיו של הגבול הנ"ל נעוץ בשאלה האם טובת ההנאה שהמשחד נתן למשוחד ניתנה "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של עובד הציבור. ולצורך כך, יש לבחון את *נסיבות וטיב הקשר* בין שתי הדמויות.
ואז מונה פולגמן רשימה של נסיבות, שאותן יש לבחון לצורך הכרעה בין שתי העבירות.
כך, יש לבדוק האם השניים הם בקשר משפחתי או חברי; את האינטרסים האישיים והכלכליים של נותן טובת ההנאה; ואת זיקתו של עובד הציבור לאינטרסים אלה.
למשל, כאשר מדובר בשתי דמויות שאין ביניהן היכרות, ולעובד הציבור יש נגיעה בפרוייקט שלנותן טובת ההנאה יש בו אינטרס כלכלי – אזי מדובר בשוחד.
פוגלמן מוסיף וקובע, שאין חובה להוכיח שלנותן טובת ההנאה היה "אינטרס ממשי-מיידי שלעובד הציבור יש אפשרות לקדמו". די בכך *שקיימים או עתידים להתקיים בעתיד הנראה לעין* אינטרסים של נותן טובת ההנאה, שלעובד הציבור יש אפשרות לקדמם.
קיומו של מצב דברים כזה, יספיק להוכחת מודעות – ולשוחד.
וזו ההלכה:
"הקו המפריד בין שוחד שניתן לעובד ציבור על מנת להטות למשוא פנים בדרך כלל לבין הפרת אמונים בדרך של קבלת טובת הנאה ניצב בבחינת הטעם להעברת טובת ההנאה. בהיעדר ראיות ישירות להוכחת טעם זה, יש לבחון את מכלול הנסיבות ובהן את מערכת היחסים שבין עובד הציבור לנותן טובת ההנאה.
"על מנת שמתן טובת הנאה תינתן במבט צופה פני עתיד, בבחינת שלח לחמך, יש לעמוד על כך שקיימים לנותן אינטרסים שניתן יהיה לקדמם בעתיד. באין ראיה על אינטרס של נותן השוחד ולו בעתיד הנראה לעין, קיים קושי בשימוש בחזקה להוכחת שוחד שניתן על מנת להטות למשוא פנים בדרך כלל".
ומהכלל אל הפרט. >
פוגלמן קבע ששמעוני היה עובד ציבור בכיר (ראש עיר), שקיבל 100 אלף ש"ח מאיש עסקים בעל אינטרסים כלכליים רבים באשקלון, ושמתן הכסף הוסתר.
במצב דברים זה, ולפי חזקת המודעות המדוברת, הנטל עובר אל שמעוני ומגנזי להקים ספק סביר בכך שלא מדובר בסיטואציה של שוחד. אלא שהסבר חלופי – לא ניתן.
בזיכוי מגנזי ושמעוני ושוחד, ביהמ"ש המחוזי הפנה להלכת טלנסקי, בה אולמרט הואשם והורשע "רק" בהפרת אמונים, והקיש על ענייננו. אלא שפוגלמן מבהיר שהמקרים שונים, משום שטלנסקי נתן כספים לאולמרט משום שהעריץ אותו כפוליטיקאי, ובמשך שנים.
הקשר בין מגנזי לשמעוני היה, כאמור, שונה בתכלית.
פולגמן הוסיף וקבע, שהעובדה שלא הוכחה תמורה מצד שמעוני – לא מונעת הרשעה בשוחד.
ראשית, משום שיסוד התמורה אינו חלק מיסודות העבירה. ושנית, משום שגם בהיעדר תמורה ניתן לטעון לעסקת שוחד בסגנון "שלח לחמך", כפי שנטען – והוכח – בענייננו.
ובשורה התחתונה, שמעוני ומגנזי הורשעו בשוחד.
ועד כאן פסק הדין.
וכעת, מה שבאמת מעניין אתכם – כיצד הדברים משפיעים על "תיקי האלפים"?
ובכן, על פני הדברים, לעניות דעתי בלבד, *ובהסתמך על הנטען בכתב האישום בלבד*, נראה שמצבו של נתניהו הורע משמעותית, הן ב-"תיק 1000" והן ב-"תיק 4000".
נתחיל בתיק 4000, שבו הדברים פשוטים יותר.
לגרסתו של *נתניהו עצמו*, הוא ואלוביץ לא היו חברים, והיתה ביניהם "מערכת יחסים רופפת" בלבד 👇.
אף אין ספק שלאלוביץ היו אינטרסים עצומים בבזק ובשוק התקשורת, ושלנתניהו היתה יכולת להשפיע על האינטרסים הללו.
לכן, *אם* המתת – אותה היענות חריגה – יוכח, מצבו של נתניהו יהיה בעייתי מאוד.
הסיבה לכך היא שלפי פסק הדין שפורסם היום, במצב כזה הוא יתקשה מאוד לסתור את החזקה לפיה היתה לו מודעות לכך שטובת ההנאה ניתנה לו "בעד תפקידו".
ובמצב כזה, אף לא נדרשת כלל הוכחת תמורה (לדוגמה: כל הקשיים סביב הוכחת "פגישת ההנחיה" – הופכים להרבה פחות משמעותיים).
ומה לגבי "תיק 1000"?
בתיק 1000, נתניהו מלכתחילה לא הואשם בשוחד, ולכן מבחינה זו מצבו יציב (ואין סיכוי שהוא יורשע בשוחד, אף שהטכנולוגיה קיימת).
עם זאת, פסק הדין שב ומעלה על נס את הלכת טלנסקי, אודותיה דיברנו בהרחבה רק בשבוע שעבר 👇, וקובע שדי במתן טובות ההנאה כדי לבסס היטב הרשעה בהפרת אמונים.
נסכם:
פסק הדין מהיום, בעניין איתמר שמעוני, מחדד שוב שעצם מתן טובת הנאה, *כשלעצמו*, עשוי לבסס הרשעה בהפרת אמונים. בנוסף, אפשר שמתן טובת ההנאה יקים הנחה לפיה עובד הציבור היה מודע לכך שמדובר במתת במסגרת יחסי שוחד.
כדי לסתור את ההנחה הזו, יש לבחון את נסיבות הקשר בין שתי הדמויות.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/59B3pQvunQ
תיקון טעות סופר: מי שהורשע בשוחד הוא כמובן שמעוני בלבד. מגנזי לא היה חלק מההליך.
בוקר טוב.