ביהמ"ש העליון פירסם היום פסק דין בערעור שהגיש אדם בשם עאוני זיאדאת, שהורשע ברצח רעייתו, בעת שהיתה בהריון מתקדם. בשולי פסק הדין, הקשה לקריאה, מסתתר דיון פרשני מעניין (ואגבי) שהתפתח בין שלושת השופטים.
נתחיל בעובדות.
חלקכם אולי זוכר את הכתבות ששודרו המתעדות כיצד זוג צעיר נכנס לצימר, וכיצד הגבר יוצא ממנו כשהוא נושא את האישה בידיו. מדובר באותו עאוני זיאדאת, שלפי כתב האישום רצח את רעייתו על רקע מערכת היחסים העכורה ביניהם. בתום שמיעת הראיות, זיאדאת הורשע בביהמ"ש המחוזי.
הראיות נגדו היו הודאותיו בפני אחותו ובן זוגה, וכן ראיות נסיבתיות (ובראשן התיעוד של הכניסה והיציאה מהצימר). אלרון, שכתב את חוות הדעת המובילה, לא התקשה לדחות מכל וכל את טענותיו של זיאדאת נגד הרשעתו 👇. אבל זה החלק הפחות מעניין בפסק הדין, ולא נתעכב עליו.
אז מה החלק המעניין?
כדי להבין, צריך לחזור כמעט ארבע שנים לאחור, אל היום שבו נכנסה לתוקף "הרפורמה בעבירות המתה".
על הרפורמה הזו כתבתי כבר בעבר, אבל לענייננו חשוב שלפי הדין הישן, שבוטל ברפורמה, החלוקה היתה בין עבירת רצח, שדינה ככלל מאסר עולם חובה, לבין עבירת הריגה, שעונשה היה עד 20 שנות מאסר.
במסגרת הרפורמה, בוטלה עבירת ההריגה, ועבירת הרצח חולקה לשניים:
(1) רצח "רגיל", שהעונש בגינו הוא *עד* מאסר עולם.
(2) רצח בנסיבות מחמירות, שהעונש בגינו הוא מאסר עולם *כעונש חובה* (כמו רצח לפי הדין הישן).
גיבורנו, זיאדאת, ביצע את הרצח ב-2016, כלומר לפני שהרפורמה נכנסה לתוקף.
אילו זיאדאת היה מורשע לפני כניסת הרפורמה לתוקף, אזי הוא היה מורשע ברצח לפי הדין הישן, ועונשו היה מאסר עולם כעונש חובה. אבל, היות שהוא הורשע לאחר הרפורמה, כדי שיושת עליו מאסר עולם כעונש חובה, היה על המדינה להוכיח את התקיימות אחת הנסיבות המחמירות הקבועות בחוק "החדש" 👇.
בענייננו, המדינה הצליחה להוכיח שזיאדאת ביצע את הרצח באופן מתוכנן ומחושב, ולכן התקיימה הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף קטן (1), וממילא העונש הוא מאסר עולם חובה.
גם אלרון הסכים שנסיבה זו מתקיימת 👇. אבל, אלרון לא הסתפק בכך, והחליט להוסיף הערה מעניינת – שהיא בעצם לב הסיפור שלנו.
נסיבה מחמירה נוספת, הקבועה בסעיף קטן (7), היא שהרצח "נעשה באכזריות מיוחדת".
השאלה הפרשנית המתבקשת היא, מטבע הדברים, מה הפרשנות שיש לתת לתיבה "אכזריות מיוחדת", המבדילה רצח "אכזרי במיוחד" לבין רצח "רגיל", שאינו כזה (אפרופו הדיון הער שהתפתח על עוצמת האלימות במעשי אונס).
מאחר שהמחוקק השתמש במונח עמום כמו "אכזריות מיוחדת", והיות שההכרעה בשאלה האם הרצח התבצע תוך אכזריות שכזו אם לאו עשויה להיות ההבדל בין מאסר עולם לבין עונש הרבה פחות חמור – מי שנותר לצקת תוכן פרשני הוא כמובן בית המשפט.
ואכן, ביהמ"ש העליון כבר נדרש לפרשנותו של מונח זה.
לא נכנס כאן להלכות שעסקו בכך בעבר. החשוב לענייננו הוא שאלרון העיר – מבלי לקבוע מסמרות, כלשונו – שלטעמו רצח של אישה הרה, בהנחה שההריון הוא עובדה ידועה, עשוי, *כשלעצמו*, להיות רצח באכזריות מיוחדת, ללא קשר לשאר נסיבות ביצוע הרצח.
הטעם לכך הוא, כמובן, שהרוצח ממית גם את העובר.
מכל מקום, אלרון הותיר כאמור את הרשעתו של זיאדאת על כנה, וכך גם את עונש מאסר העולם שהושת עליו.
השופט הבא היה כבוב, שבחר בפרשנות שמרנית.
לפי כבוב, לא ניתן לקבוע שכל רצח של אישה הרה הוא רצח באכזריות מיוחדת, שכן אם המחוקק היה רוצה לקבוע זאת – הוא היה פשוט מציין זאת בחוק.
לדוגמה, במסגרת רשימת הנסיבות המחמירות, המחוקק קבע שרצח של עד במשפט פלילי, רצח של בן זוג לאחר התעללות, או רצח של קטין שהרוצח אחראי עליו – הן נסיבות מחמירות שמחייבות מאסר עולם כעונש חובה.
אבל המחוקק לא ציין אפשרות של רצח אישה הרה, ולכן כבוב קבע שאין מקום לקבוע כלל פרשני קשיח.
כלומר, לפי כבוב *יתכן* שרצח של אישה הרה יחשב כרצח שבוצע באכזריות מיוחדת – אבל אי אפשר לקבוע שכל רצח של אישה הרה הוא כזה. לשיטתו, אם בית המשפט יקבע כלל פרשני כזה, הוא יפגע בעיקרון החוקיות, ובעצם "יעקוף" את המחוקק, שבחר שלא לקבוע זאת בחוק.
השופט האחרון היה שטיין, שנחשב לשמרן.
ודווקא שטיין היה הנחרץ מכולם:
אם אלרון העיר אך "לא קבע מסמרות", וכבוב קבע שהדבר אפשרי אך לא מחייב – שטיין כבר קבע שכל רצח של אישה הרה, שנועד (בין השאר) למנוע את הולדת העובר, הוא רצח באכזריות מיוחדת.
ואיך שטיין מסביר קביעת כלל גורף, שאינו קבוע בחוק שנחקק רק לפני כ-4 שנים?
לפי שטיין, אין בעיה לבצע פרשנות "נוקשה" שכזו, ובעצם לקבוע במקום המחוקק שמצב עובדתי מסוים מביא לעולם למסקנה משפטית מסוימת, אם מדובר בעבירה "כללית". הבעיה, כך לדברי שטיין, קיימת רק לגבי עבירות "עמומות". מה ההבדל בין שני המצבים? לא ממש ברור, אבל שטיין הביא לנו דוגמה.
הדוגמה ששטיין בחר היא… עבירת הפרת האמונים כנוסחה האמריקאי. לפי שטיין, זו עבירה כללית, שלא רק שאין בה בעייתיות, אלא שלעיתים ניסוח כוללני שכזה הוא המוצלח ביותר.
בדומה, שטיין קבע שהמונח "אכזריות מיוחדת" הוא מונח כללי, ולא עמום, ואין שום בעיה לקבוע לגביו כללי פרשנות נוקשים.
בהתאם, שטיין ציין כי "מדובר במילים כלליות שמשמעותן נגזרת מהשכל הישר ועל כן היא ברורה דיה ברמה המעשית", דהיינו שאם בית המשפט יקבע שכל רצח של אישה הרה הוא רצח באכזריות מיוחדת – זה בגדר פרשנות לגיטימית ומתבקשת.
בשורה התחתונה, הערעור, על כל חלקיו, נדחה פה אחד. ועד כאן פסק הדין.
לדעתי, הדיון האגבי שהתפתח בפסק הדין סביב המונח "אכזריות מיוחדת" מדגים היטב, בפעם המי יודע כמה, את השיטה המשפטית שלנו:
המחוקק משתמש במונחים כללים, ואילו בית המשפט יוצק לתוכם תוכן. מי שטוען שתפקידו של שופט להיות שמרן ו-"לקרוא את החוק ולפסוק לפיו" – מדבר שטויות, או סתם משקר.
בפועל, אין תחליף לפרשנות, וגם כאשר המחוקק מספק "רשימת מכולת" של נסיבות מחמירות שמחייבות את בית המשפט להשית על הרוצח מאסר עולם כעונש כחובה – תמיד תישאר לשופטים מלאכה פרשנית מורכבת.
וכמובן, שפסק הדין גם מעניין במיוחד על רקע "התפיסה הציבורית" את שלושת השופטים שהיו בהרכב.
כבוב, שנתפס כ-"אקטיביסט" או כליברל, נמנע מלעשות את מה שראה כהשגת גבולו של המחוקק: קביעת כלל פרשני נוקשה שבעצם מוסיף נסיבה מחמירה לתוך "רשימת המכולת" – בעוד שהמחוקק לא הוסיף אותה בעצמו.
לעומת, אלרון, ובמיוחד שטיין, שנתפסים כ-"שמרנים" – פסקו בדיוק את ההיפך מכבוב.
דווקא שטיין, שנחשב לשמרן שבשופטים, בחר לצאת למסע פרשני לא לגמרי ברור, שהבחין בין עבירה "כללית" לבין עבירה "עמומה", וסיים בקביעה נחרצת לפיה אפשר לפרש מונח כמו "אכזריות מיוחדת" לפי "השכל הישר" של השופט, ולפיכך גם אין בעיה לקבוע כלל פרשני קשיח, שבו השופט כמו הופך את עצמו למחוקק.
איך זה מתיישב עם "שמרנות משפטית"? לדעתי, זה לא מתיישב.
לדעתי, פסק הדין מוכיח, שוב, שכל ניסיון "לתייג" שופטים לפי "תפיסת עולם" כללית – נועד לכישלון. שיטת בחירת השופטים (המצוינת) שלנו מאפשרת מינוי שופטים מקצועיים, שמכריעים לפי מיטב שיקול דעתם, ולא לפי "נטייה" כלשהי.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/mhLeZMUdLW