קטגוריותב-7.10 פרצה המלחמהבמקום לדבר על אוסלו

במקום לדבר על אוסלו, בואו נדבר על עופרת יצוקה

מסגרת הפרחת הספינים המביכה, בניסיון להימלט מאחריות למלחמה ומחירה, חזר אתמול לחיינו הסחריר לפיו "הסכם אוסלו אשם".
בתמצית, הילוכו של הספין הוא שבשל הסכם אוסלו, שנחתם אי אז בשנות ה-90' – הורע לבלי שוב מצבה הביטחוני של ישראל.

אחד הביטויים הבולטים של הספין הוא עד כמה היה בטוח יחסית להסתובב בערים הפלסטיניות בכלל, ובעזה בפרט, טרם שנחתם ההסכם – וכמה התחמשו ארגוני הטרור הפלסטיניים לאחריו וכתוצאה ממנו.
בחוכמה שבדיעבד, ברור – לפחות לי – שיש ממש בטענה הזו, וכמו כן ספין, גם הנוכחי מבוסס על גרעין של אמת.

אכן, אפשר להתווכח על התשובה לשאלה האם הסכם אוסלו שיפר את מצבה האסטרטגי של ישראל (ולמשל, זרע את זרעי שיתוף הפעולה עם מדינות המפרץ).
יחד עם זאת, קשה מאוד לטעון שהסכמי אוסלו שיפרו את ביטחונם של אזרחי ישראל מפני טרור פלסטיני – שהפך לאיום משמעותי הרבה יותר בעשור שלאחר חתימתם.

מבלי להיכנס לויכוח ההיסטורי באשר למדיניותו של נתניהו ביחס להסכם אוסלו בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה (בשנים 1996-1999), נדמה כי הרוב המוחלט יסכימו שבסופו של דבר – תהליך אוסלו התפוצץ לנו בפרצוף באינתיפאדה השנייה, יחד עם אוטובוסים, מסעדות, בתי קפה, קניונים ומעברי חצייה.

בשיאו של גל הטרור הפלסטיני מיהודה ושומרון – יצאה ממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, למבצע "חומת מגן", שבמרכזו כיבוש מחדש של ערי הגדה אשר נמסרו לשליטה ביטחונית מלאה של הרשות הפלסטינית.
כתוצאה מהמבצע והמדיניות הביטחונית שלאחריו – הטרור הפלסטיני מהגדה אומנם לא נעלם, אך פחת מאוד.

ומה לגבי רצועת עזה?
כידוע, אותו אריאל שרון – הפעם בראש ממשלתו השנייה – יזם והוציא לפועל בשנת 2005 את "תוכנית ההתנתקות". שנתיים לאחר מכן, ביוני 2007 ובזמן כהונת ממשלת אולמרט, התרחשה הפיכה ברצועת עזה, וחמאס תפס שם את השלטון.
מאורע זה הביא מן הסתם להתגברות הטרור הפלסטיני מעזה.

לפני 15 שנים בדיוק, ולאחר שהטרור הלך והתגבר, יצאה ישראל למבצע "עופרת יצוקה", במטרה לפגוע בחמאס ולהשיג הרתעה.
לאחר שבוע בלבד של "כתישה אווירית", ועוד לפני גיוס מילואים – החלה הכניסה הקרקעית לרצועה עזה. תוך יום אחד בלבד של תימרון קרקעי, צה"ל השלים את ביתור הרצועה לשלושה חלקים.

בחלוף שבועיים של לחימה, ולאחר כניסה לכל הערים והשכונות שמוכרות לנו מהמלחמה הנוכחית, ישראל הכריזה על הפסקת אש חד-צדדית.
ירי הרקטות לפני המבצע ובמהלכו היה, לכל היותר, לטווח של כ-40 ק"מ – והרקטה "הרחוקה" ביותר ששוגרה פגעה בבאר שבע. יש לזכור, שמדובר בעידן שטרום "כיפת ברזל".

במהלך המבצע, נהרגו 10 חיילי צה"ל ו-3 אזרחים ישראליים. בצד הפלסטיני נהרגו כ-1300 בני אדם, רובם מחבלים.
בתאריך 21.1.2009 השלים צה"ל את נסיגתו משטח רצועת עזה.
עוד קודם לכן, בתאריך 13.1.2009, שוחח יו"ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עם כתבים זרים וטען כי "יש להפיל את חמאס".

נתניהו הדגיש כי הפלת שלטון חמאס לא תתבצע דווקא במסגרת המבצע הנוכחי, אך "צריכה להתרחש בסופו של דבר".
בנוסף, נתניהו התייחס לתמיכה האיראנית בחמאס, הצהיר כי "ישראל לא תסבול בסיס איראני סמוך לערים שלה", וכמובן הזהיר מפני מצב שבו "השלוחות של איראן ייהנו ממטריה גרעינית".

בתאריך 3.2.2009, רגע לפני הבחירות לכנסת ולאחר שרקטת "גראד" נפלה בפאתי אשקלון, הצטלם נתניהו סמוך לכניסה לעיר והצהיר כי "ממשלה בראשותו לא תעצור את צה"ל, תשלים את המלאכה, תמוטט את שלטון הטרור חמאס ותחזיר את הביטחון לתושבי אשקלון, אשדוד, שדרות ויבנה – ולכל תושבי ישראל".

שבוע לאחר מכן, ב-10.2.2009, נערכו הבחירות לכנסת. בחלוף חודש וחצי, ביום 31.3.2009, הושבע בנימין נתניהו בשנית כראש הממשלה.
מאז, ועד עצם היום הזה – בנימין נתניהו ממשיך לכהן בתפקיד ראש הממשלה, למעט תקופה של כשנה וחצי בה כיהנו בו נפתלי בנט ויאיר לפיד, במה שידוע כ-"ממשלת השינוי".

אז מה היה לנו שם?
בנימין נתניהו כיהן כראש הממשלה במשך למעלה מ-13 מתוך 15 השנים שחלפו מאז סיום מבצע "עופרת יצוקה".
החמאס שהוא "קיבל", אותו חמאס שהוא נשבע למוטט כשיעמוד בראשות הממשלה, היה קודם כל חמאס עם יכולות רקטיות פרימיטיביות שמגיעות, לכל היותר, עד באר שבע או אזור יבנה.

החמאס שנתניהו "קיבל" היה כזה שרצועת עזה שבשליטתו בותרה לשלושה חלקים תוך יום לחימה אחד, ללא צורך בגיוס מילואים.
חמאס עם יכולות תת-קרקע נמוכות עשרות מונים מאלה שיש לו כיום, וכזה שגבה "רק" עשרה הרוגים מצה"ל שנכנס קרקעית לכל השכונות והערים המרכזיות (וכמובן, שגם צה"ל השתכלל מאז).

החמאס שהתעצם במהלך כהונת נתניהו כראש הממשלה (וכן, היתה שנה וחצי שבה כיהנו בתפקיד בנט ולפיד) – הוא כבר משהו אחר לגמרי.
אחרי כתישה אווירית מסיבית בהרבה מזו שקדמה ל-"עופרת יצוקה", לאחר גיוס מילואים מלא ולאחר יותר מ-70 ימי לחימה – צה"ל עדיין נמצא בשלב של לחימה בעצימות גבוהה.

לחמאס כבר יש שנים יכולת רקטית לטווח את ירושלים, גוש דן וצפונה מכך; הוא מחזיק באמצעי לחימה מגוונים; הוא מאומן ומאורגן; יכולות התת-קרקע שלו משופרות לאין שיעור; והמחיר הכואב והמצער שהוא מצליח לגבות מצה"ל גבוה בהרבה.
הפער בין עוצמת חמאס מאז "עופרת יצוקה" לבין עוצמתו כיום – עצום.

האחראי המרכזי והכמעט בלעדי על הפער הזה הוא – תרצו או לא – בנימין נתניהו. אין לו אף אחד אחר להאשים, אין לו על מי לגלגל את האחריות. *העובדות* מדברות בעד עצמן.
אכן, "הירושה" הביטחונית שנתניהו קיבל לא היה פשוטה (אם כי בהחלט לא מורכבת, במונחי המציאות הביטחונית של מדינת ישראל).

הסכמי אוסלו, ההתנתקות, השתלטות חמאס על רצועת עזה – כל אלה היו חלק מהמציאות ששררה בעת שנכנס לתפקידו בשנת 2009. אבל מה קרה מאז?
לא זו בלבד שנתניהו לא עמד בהבטחתו למוטט את חמאס – אלא שהזינוק המטאורי ביכולות הצבאיות של חמאס מ-"עופרת יצוקה" ועד היום נעשה כולו בזמן שלטון נתניהו.

ואם נרחיב את המבט, התמונה שנגלה תהיה עגומה הרבה יותר:
כאשר אריאל שרון נכנס לתפקיד ראש הממשלה תוך כדי אינתיפאדה שנייה שמשתוללת ביהודה ושומרון ובערי ישראל, הוא יצא כאמור למבצע למיגור הטרור – והמציאות הביטחונית השתפרה ללא היכר.
הוא לא התבכיין על הירושה, אלא שינה את המציאות.

איראן, אותו תמנון טרור שנתניהו בכבודו ובעצמו הזהיר מפניו באותו ראיון בתחילת שנת 2009 – רק העמיקה את אחיזתה במוקדי טרור מסביב לישראל, וגם הקימה בסיסים קדמיים בסוריה ובתימן. גם ההתקדמות שלה לפצצה גרעינית לא בדיוק נעצרה, אם נתבטא באופן עדין.
כל זה קרה במשמרת של בנימין נתניהו.

בצפון, כהונת נתניהו החלה כאשר קודמו בתפקיד הפציץ והשמיד את הכור הגרעיני בסוריה, וחיזבאללה היה מורתע כפי שלא היה מעולם כתוצאה מהשלכות מלחמת לבנון השנייה.
מלחמת האזרחים בסוריה, שפרצה בשנת 2011, הסירה דה-פקטו את האיום מצד צבא סוריה הסדיר.
ומאז, המצב הביטחוני בצפון לא ממש השתפר.

בכל אלה, אין לבנימין נתניהו – מי שביקש להיזכר בתור "מגן ישראל" – להלין אלא על עצמו בלבד.
הוא לא ירש חמאס עם יכולות צבאיות גבוהות, לא ירש חיזבאללה שמרשה לעצמו לבנות אוהלים ולשגר טילים ורחפנים כאוות נפשו, לא ירש טילים או סגר ימי מתימן, וגם לא ירש איראן על סף פצצה גרעינית.

העובדות מלמדות, שהמציאות הביטחונית שנתניהו ירש בשנת 2009 היתה טובה בכל פרמטר מזו שמתקיימת כיום, ובניגוד לקודמיו בתפקיד – שרון ואולמרט – הוא התמקד בעיקר בהצהרות ובהבטחות על שיפור המצב הביטחוני, אבל הרבה פחות במעשים שיביאו לשיפור בפועל.

ב-7.10 פרצה המלחמה, והבלוף נחשף.

ערב טוב.