ושוב נחזור לבג"ץ "הישן והטוב", ולמי שהתומכים ברפורמה המשפטית מרבים להעלות על נס כסמל לשמרנות ואיפוק שיפוטי – השופט לנדוי.
לכבוד כל מי שנושאים את שמו של ענק המשפט הזה לשווא, בחרתי לספר לכם סיפור על עתירה שהוגשה נגד שרי הבריאות והפנים, והוכרעה ב-1966.
בתמצית, העובדות הן כדלקמן:
בשנת 1961 חוקקה הכנסת את החוק למניעת מפגעים, שנועד להגן על כולנו מפני רעש, ריח או זיהום אוויר. בסעיף 5 לחוק נקבע כי שרי הבריאות והפנים יתקינו תקנות בעניין, והם "רשאים לקבוע מה הם רעש, ריח או זיהום חזקים או בלתי סבירים".
אבל מה עשו השרים? כלום.
השרים לא התקינו תקנות, ובשנת 1965 נמאס לכמה אזרחים שסבלו ממפגעים להמתין – והם עתרו לבג"ץ, בדרישה כי זה יורה לשרים להתקין תקנות בעניין רעש וריח 👇.
את פסק הדין המוביל כתב ח' כהן, שדחה את העתירה. זילברג קיבל אותה ברובה, והשופט השלישי והמכריע היה לנדוי – שרק בדבריו נתמקד.
כדאי לשים לב היטב לדברים הנוקבים שקבע לנדוי, ביחס לשלל סוגיות, שכאילו נכתבו בימינו אנו:
ראשית, המדינה טענה כי על בג"ץ לפעול ב-"הבלגה שיפוטית", כלומר בריסון, ולא לחייב שרים להפעיל סמכות רשות שהמחוקק נתן בידיהם. אך לנדוי קבע *שלא* מדובר ב-"שיבוש היחסים בין זרועות השלטון".
להיפך: לנדוי מצא כי "קיימת סכנה של שיבוש אמון האזרח בשלטון החוק, אם נתפרק מן הסמכות הנתונה לנו". כלומר, אם הכנסת נתנה בידי הממשלה סמכות – אז *חובת* בית המשפט לפקח על הממשלה.
וכפי שבית המשפט יכול לבקר מעשה של הממשלה – כך הוא יכול, ואף נדרש, לבקר אי-מעשה מצידה, ולחייבה לפעול.
טענה נוספת שלנדוי הדף היא שהביקורת על הממשלה – צריכה להיעשות על ידי הכנסת. הטענה נשמעת לכם מוכרת, נכון?
לנדוי קבע כי הפיקוח הפרלמנטרי לחוד, והפיקוח השיפוטי לחוד. כאשר מדובר בעניין משפטי – הוא ראוי להתברר בבית המשפט, ואין מקום להסתפק בפיקוח הכנסת באמצעות הועדות והמליאה.
לפי לנדוי, כאשר בית המשפט משתכנע שהממשלה מזניחה את מילוי חובתה – אז בעניינים שכאלה, "כמו בעניינים אחרים הבאים בפני בית משפט זה, נצטרך לסמוך על שיקול דעתם המתון של השופטים, שלא ישיגו את גבולות השטח השמור לממשל ולמינהל".
אלה לא דברים שכתב אהרן ברק. אלה דברים שכתב לנדוי.
אז עלתה עוד טענה: זכות העמידה. באותם ימים, כידוע, מוסד "העותר הציבורי" טרם הוכר.
בהתאם, המדינה טענה, שאין לעותרים יכולת להצביע על זכות שלהם שנפגעה, כי מאי-קביעת התקנות סובלים כל אזרחי המדינה.
אבל, גם הטענה הזו ממש לא ריגשה את לנדוי, שקבע שאפשר שהפגיעה תהיה "בציבור כולו".
לנדוי ציין, שמאז 1950 בג"ץ הרחיב עוד ועוד את זכות העמידה, ונתן כדוגמה פגיעה של הממשלה בזכות לחינוך חובה, שכמובן נוגעת לציבור כולו. במצב כזה, בעצם לכל אזרח ואזרח יש זכות עמידה – והעותר לא צריך להצביע על פגיעה בזכות שלו.
מה העותר כן צריך להראות? פגיעה באינטרס אישי כלשהו.
בענייננו, קבע לנדוי, די שהעותרים נפגעו לטענתם – כל אחד בדרכו – מרעש או מריח כדי להקים להם זכות שכזו.
ומה בעצם ההבדל בין מצב שבו כל אזרח במדינת ישראל יכול לעתור, כפי שקבע לנדוי השמרן והטוב, לבין ההכרה במוסד "העותר הציבורי" במתכונתו כיום? אם תשאלו לדעתי, ההבדל הוא סמנטי בלבד.
בשורה התחתונה, לנדוי הצטרף לזילברג, והעתירה התקבלה בחלקה – שרי הפנים והבריאות חוייבו להתקין תקנות לגבי רעש. המדינה גם חויבה בהוצאות לטובת העותרים.
ועד כאן פסק הדין של לנדוי. ומה אפשר ללמוד ממנו?
כרגיל, אפשר ואפילו צריך ללמוד שכדאי להכיר את ההיסטוריה לפני שמצווחים מהפוזיציה.
הנה, עיניכם הרואות שגם השופט לנדוי – סמל השמרנות בעיניי סוכני "המשילות" בפיד שלכם – לא היסס לקבל עתירה נגד שר הפנים ושר הבריאות, לא התרגש מטענות לפיהן הכנסת היא המקום לפקח על הממשלה, דחה טענה כאילו התערבות בג"ץ פוגעת באיזון בין הרשויות, ואפילו מסמס את עיקרון זכות העמידה.
כן, ממש כך.
את "ההתערבות הבוטה" של בג"ץ בעבודת הממשלה – לא המציא ברק. היא היתה כאן מאז ומעולם, במלוא עוזה, גם, ואפילו במיוחד, בימי שלטון מפא"י. הרפורמה לא באמת רוצה ״להחזיר את בג"ץ לימי לנדוי״, כי גם אז השופטים מאוד הפריעו לממשלה "למשול". הרפורמה זה משהו אחר לגמרי.