במובנים רבים, דו"ח ועדת החקירה לחקר אסון הר מירון, שפורסם אתמול, פתח לנו אפשרות להתבוננות רוחבית מעניינת על כמה וכמה סוגיות שעמדו ושעומדות במרכז השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות.
וניתן אף לומר, שהדו"ח הזה אפילו מספק לנו נבואה לעתיד לבוא.
איפה כדאי להתחיל?
לדעתי, המקום שבו מתחיל האירוע שהגיע אתמול לשיא – הוא ב-"תיקי האלפים". כי יש את נתניהו שלפני החקירות, ויש את נתניהו שלאחריהן.
לפני ש-"תיקי האלפים" באו לעולם, נתניהו היה מדינאי ומנהיג, וגם פוליטיקאי ציני. חלק העריצו אותו, חלק תיעבו. לא משהו שלא הכרנו לפניו.
ייחודו של נתניהו בשנים שלפני הסתבכותו בפלילים היה בהקמת מפעל תעמולה שעובד עבורו, שעליו כתבתי בעבר בהרחבה.
אבל מעבר לאותו פרויקט שנתניהו הקים, פיתח והרחיב באובססיביות – הוא נותר ממלכתי. נתניהו שעד שנת 2017 לא היה מעלה בדעתו לפעול נגד מוסדות המדינה ושלטון החוק, במטרה לרסק אותם.
ההיפך הוא הנכון:
עד ש-"תיקי האלפים" הפכו לחקירות פליליות ממשיות, ונתניהו חש את הסכנה האישית הנשקפת מהן, הוא היה ה-מגן ה-ראשי של בית המשפט העליון, של המשטרה, של הפרקליטות, של מוסד היועץ המשפטי לממשלה.
הוא היה זה שבלם הצעות חוק פופוליסטיות, והעדיף לשתף פעולה עם המרכז הפוליטי.
אלא שכל זה השתנה לחלוטין במרוצת ההליך הפלילי שנוהל ומתנהל נגדו.
כאשר נתניהו הבין שמדובר באירוע שעלול לסכן את שלטונו ואפילו את חירותו – הוא עשה משהו שעד אז נמנע מלעשות, והפעיל את כל כוחו הפוליטי, כמו גם את כל מכונת התעמולה האדירה שבנה לאורך השנים, במטרה להיחלץ מהצרה.
מי שספגו את נחת זרועם של נתניהו ושופרותיו הרבים היו תחילה המשטרה ובכיריה, לאחר מכן פרקליטות המדינה וממלאי תפקידים בה, בהמשך מוסד היועץ המשפטי לממשלה בדגש על אביחי מנדלבליט עצמו – הכל, כמובן בצירוף מקרים מופלא, בתיאום זמנים מדהים עם התקדמות התיק הפלילי שהלך והתגבש נגד נתניהו.
כאשר התברר שמסע הלחצים, ההכפשות וההפחדות נגד כל גורמי מערכות אכיפת החוק העלה חרס – עברה מכונת התעמולה להשחרת עדי התביעה שעלו ובאו לבית המשפט המחוזי בירושלים.
הדס קליין, דנה נויפלד, אילן ישועה, ארנון מילצ'ן, אנשי "וואלה" וחוקרי המשטרה ורשות ניירות ערך – כולם הפכו לאויבי האומה.
בכל המקרים הללו, שיטת הפעולה היתה זהה:
"לצבוע" גופים ממשלתיים שלמים, וגם אנשים ובעלי תפקידים ממלכתיים שעד אז לא דבק בהם רבב, ושחלקם בכלל היו אנשי אמונו של נתניהו ושמונו לתפקידם על ידי ממשלות בראשותו, כמי שמנסים להתנכל לנתניהו מטעמים שאינם ענייניים, ובעיקר משיקולים פוליטיים.
ובכל המקרים הללו, גם המטרה היתה זהה:
לחלץ את נתניהו מהצרה המשפטית שאליה נקלע. לשטוף את מוחות הציבור בעלילה מופרעת כאילו שורה ארוכה של גופים ואנשים החליטה לטפול אשמת שווא על נתניהו, צדיק ישר דרך שלא דבק בו רבב.
ולא זו בלבד שעלילת הדם הזו היא "האמת" – האמת גם נחשפת שוב ושוב.
נסו להיזכר, כמה פעמים שמעתם בשנים האחרונות על כך ש-"התיקים קרסו" (וכן, מוכרת לי הערת השופטים על האישום בשוחד), שעד תביעה "הפך לעד הגנה" או סתם "נתפס בשקרים", שהפרקליטות נחלה "מפלה", שהסנגורים "הוכיחו" עובדות מסוימות, שנחשפו "פשעים" שביצעו חוקרים ופרקליטים, ועוד ועוד.
אבל אם הזיכרון שלכם קצר, זה ממש לא התחיל בבית המשפט עצמו. כל זה היה קיים עוד קודם לכן, פשוט בווריאציה קצת שונה:
המלצות המשטרה יזרקו לפח, מדובר על כמה "שמפניות וסיגרים", זה בסך הכל שתיים וחצי כתבות בוואלה, לא נתנו לנתניהו להתעמת עם עדי המדינה, התיקים יתפוררו בשימוע, וכו'.
במילים אחרות, בשבע השנים האחרונות נמצאים אזרחי ישראל – בעיקר צרכני עולם התקשורת הביביסטי המגוון – תחת מכבש תעמולה אימתני שמטפטף לתודעתם, באופן בלתי פוסק, מסר לפיו כל העולם ואחותו החליטו לרקוח קנוניה נגד נתניהו הצח והטהור, אך למרבה השמחה הקנוניה נחשפה ועימה גם "האמת" המזכה.
העובדה שממש בימים אלה מתנהל משפט פלילי בלתי נגמר נגד נתניהו ושלושה נאשמים נוספים – היא בעצם רעש רקע. אין למעשה צורך להמתין לסיום ההליך המשפטי, והכרעת הדין המזכה היא כבר בגדר עובדה מוגמרת.
הרי לא יתכן שהטרטור האינסופי של מכונת התעמולה היה, ובכן, בסך הכל טרטור של מכונת תעמולה.
בדיוק כפי שהמלצות המשטרה נזרקו לפח, בדיוק כפי שהתיקים קרסו בשימוע, בדיוק כפי שעוד רגע השופטים מבטלים את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, אכיפה בררנית והיעדר אישור יועמ"ש – כך "ברור" שנתניהו יזוכה מכל אשמה.
נכון שכל התרחישים הראשונים לא קרו. אבל הזיכוי? הוא מובטח. סופי עם הקובץ.
או שלא.
אותם אנשים שקודחים לכם במוח ש-"התיקים קרסו" – היו גם אלה ש-"הסבירו" לכם שהכל עלילה ורדיפה עוד לפני שהם שמעו עד אחד, ראו ראיה אחת ואפילו לפני שידעו מה בעצם החשדות נגד נתניהו. ובאופן מפתיע, כולם תומכים באופן מוחלט בכל גיהוק שיוצא מפיו של נתניהו, בכל הקשר ובכל סוגיה.
המטרה של שטיפת המוח הציבורית הזו, מעבר לתועלת הפוליטית המיידית ולהרתעת ממלאי תפקידים ועדים – היא להכין את הקרקע ליום שאחרי.
כפי שגרמו לאזרחים רבים לאבד אמון במשטרה, בפרקליטות, ביועמ"ש ובבג"ץ – כך זיכוי יתפרש מיד כאובדן אמון גם בשופטי בית המשפט המחוזי, שיהפכו לחלק מהקנוניה.
ואם חס וחלילה נתניהו ימצא אשם, אחרי שנים של הליך מייגע, אחרי שמיעת מאות עדים, אחרי אלפי ראיות ואינסוף מילים בפרוטוקולים ובהכרעת הדין – יתייצבו חסידיו של נתניהו בשורה חזיתית ויצווחו במקהלה שהכל רדיפה פוליטית.
שאין שום משמעות להליך שהתנהל, שה-"אמת" היא שלא דבק בנתניהו רבב.
נשמע לכם מוכר?
כן, אתם לא טועים. זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שקרה אתמול, אחרי שירד המסך על עבודת ועדת החקירה הממלכתית שבדקה את אסון מירון.
עבודה קשה וסיזיפית של שנתיים וחצי, שכללה איסוף חומרים, שמיעת עדים והסקת מסקנות – הוכתרה כמהלך פוליטי נגד נתניהו, והושלכה באחת לפח הזבל.
אז איך בעצם אפשר להוכיח את אחריותו של בנימין נתניהו למשהו?
אם שורה ארוכה של ממלאי תפקידים ממלכתיים במשטרה, בפרקליטות ובייעוץ המשפטי לממשלה הפכו לרשעים שמנסים להדיח את נתניהו מהשלטון ממניעים פוליטיים, ואם גם דו"ח של ועדת חקירה ממלכתית הוא רדיפה פוליטית – איזה עוד אפשרויות יש?
וזה כמובן לא מקרי.
התהליך שעברה ישראל מאז לידתם של "תיקי האלפים" הוא תהליך הרסני, במסגרתו כל גוף, כל מוסד, כל ממלא תפקיד, כל אדם ואפילו כל רעיון אשר מסכן פוליטית את בנימין נתניהו – הופך למטרה של מכונת תעמולה משומנת, שמוכנה שהמדינה תשלם כל מחיר, העיקר שנתניהו ייצא מזה בשלום.
התהליך הזה, של מיטוט מכוון של אמון הציבור במוסדות הממלכתיים של המדינה שלנו, של הכפשת משרתי ציבור נאמנים שבכלל לא ידעו שהם כאלה, ושל הפיכת כל העולם ואחותו ל-"סמולנים" שמנסים להתנכל לאדם אחד ויחיד – הוא, במידה רבה, מה שעמד ברקע של השבר ההיסטורי שאויבנו ניצלו ב-7.10 ולאחר מכן.
מאז טבח ה-7.10, עיקר עיסוקה של המכונה הביביסטית הוא כבר לא בחילוצו של נתניהו מהצרות המשפטיות שלו, אלא בניסיון עקר לנקות אותו מאחריותו למחדל הנורא.
נתניהו עצמו, כידוע, מסרב בתוקף, עד רגע זה, לקחת אחריות. אבל, אתם זוכרים מה הוא אמר במסיבת העיתונאים הראשונה שקיים לאחר הטבח?
"אחרי המלחמה – כולנו, כולם, יצטרכו לתת תשובות לשאלות קשות. זה כולל אותי. היה פה מחדל נורא והוא ייבדק עד תום. לא תישאר אבן על אבן שלא תיבדק". מהשאלה האם יתמוך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו העדיף להתחמק.
ובכן, אחרי אתמול, כבר ברור לגמרי לאן נתניהו כיוון באמירות הללו.
הנה, אסון מירון נבדק עד תום. לא נשארה אבן על אבן שלא נבדקה. כולם, כולל הוא, נדרשו לתת תשובות לשאלות קשות. בדיוק כפי שהוא מבטיח לנו לגבי מחדל ה-7.10.
ואחרי שהאבק שקע, ועדת החקירה מצאה אותו כאחראי. לקח לו כמה שעות, והוא ניסה – לקול מצהלות תומכיו – להשליך מעליו את האחריות הזו.
לנתניהו אין, לא היתה ולא תהיה כוונה לקחת אחריות על משהו. הדבר היחיד שהוא דאג לו במהלך כהונתו הנצחית כראש הממשלה הוא תיחזוק פוליטי של הקואליציות שלו – וטיפוח של מכונת תעמולה שבכל פעם מנסה לטהר אותו ולהאשים גורם אחר בהתנכלות לו.
אלא שהפעם, זה כבר לא עובד, וכל הספינים מתרסקים.
וזה המסר האופטימי לקחת מכל הסאגה הטראגית של אסון מירון, מהאמוק הביביסטי לנקות את נתניהו מכל בדל של אחריות או חלילה אשמה, וממסע ההרס שנתניהו והכת שלו זרעו במוסדות המדינה בשנים האחרונות – זה כבר לא עובד.
ב-7.10 פרצה המלחמה, והבלוף נחשף. ומה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.
ערב טוב.