ב-7.10 פרצה המלחמה. מאז חלפו חמישה חודשים, ועוד שבוע וחצי. ולאן בעצם הגענו?
ברצועת עזה, צה"ל השלים מזמן את כיבוש צפון ומרכז הרצועה (להוציא מה שמכונה "מחנות המרכז"). גם כיבוש חאן יונס והשכונות הסמוכות הושלם, אם כי קיימים כמה אזורים שבהם עדיין מתנהלת לחימה.
כוחות המילואים שוחררו. מארבע אוגדות שתימרנו בהתחלת המלחמה, נותרה כיום פחות מאוגדה אחת שנלחמת בשטח. הכוחות הסדירים גם הם החלו לעזוב. חיל האוויר תוקף בתדירות ובעוצמה הולכת ופוחתת, ונראה שהתקיפות כיום הן – רובן ככולן – סיכולים ממוקדים בהתאם למודיעין עדכני, מדויק ו-"חם".
כבר שבועות ארוכים שאנו שומעים על כוונות ותוכניות לתימרון לכיבוש רפיח, שבו מצטופפים כיום כמיליון וחצי פלסטינים. עד כה, לא פונה משם אפילו פליט אחד, וגם לא החלו להכין מתחם כלשהו שמסוגל לקלוט כמות כזו של אנשים.
לפי כל הסימנים, ארה"ב, העולם המערבי ומצרים לא בדיוק מתלהבים מהרעיון.
חיבור של כל הנתונים הללו מצביע – אלא אם כן אתם נפגעי כת שקונים סיסמאות בנוסח "הניצחון המוחלט" – על כך שהמלחמה הסתיימה.
לחימה עדיין יש, כמובן. כפי שהיתה לחימה ברצועת הביטחון בלבנון, כפי שהיתה בחומת מגן, כפי שהיתה במבצעי עבר ברצועת עזה. אבל מלחמה של ממש, זה לא. השלב הזה הסתיים.
הדרג המדיני, ובעיקר ראש הממשלה, לא קיבלו עד כה החלטה מה לכל הרוחות עושים עם השטחים שצה"ל כבש וטיהר. לא התקבלה החלטה על ממשל צבאי והקמת התנחלויות, לא מסירת השטח לאנשים מטעם הרשות הפלסטינית, וגם לא בניית כוח ערבי או בינלאומי אחר שישלוט במקום.
התוצאה היא שחיקת מה שהושג עד כה.
הצדדים הולכים ומתכנסים לאקט שיסיים את הלחימה באופן רשמי.
בינתיים, חמאס השיג את כל מה שרצה להשיג (אבדות לכוחותיו, לתושבי הרצועה או נזקים לרכוש לא מזיזים לו את קצה הזרת), הוא מצליח לשרוד ולהחזיק במרבית החטופים, ואילו ישראל לא השיגה אף יעד אסטרטגי שהגדירה לעצמה בפתיחה.
היעד שישראל מעוניינת בו טרם סיום הוא, כמובן, השבת החטופים. לפי הידוע לנו, כדי להשיג את היעד הזה – ובהיעדר טיפול מדיני "ביום שאחרי" – ישראל תצטרך להתיר את חזרת האוכלוסיה, ואיתה חמאס, אל האזורים שכבר כבשה (לפחות בצפון הרצועה).
זה כבר לא כירסום ההישגים הטקטיים, אלא פשוט אובדנם.
בקיצור, תמונת המצב ברצועת עזה היא – ואני כותב זאת בצער עמוק – שאנחנו נמצאים על סף תבוסה ישראלית וניצחון של חמאס. צה"ל השיג הישגים טקטיים מרשימים, במחיר דמים נורא, אבל הדרג המדיני לא ידע למנף את זה לשום הישג אסטרטגי. פשוט כלום.
נסיים את המלחמה במקום פחות טוב מזה שהתחלנו אותו.
ואם לא די בכך, העולם המערבי והערבי מעורב בנעשה ברצועת עזה באופן אקטיבי, ואתמול גם נשבר המצור הימי שישראל הטילה על רצועת עזה מאז עליית חמאס לשלטון. איבדנו את השליטה על האזור ועל מה שנכנס לרצועה.
גם מבחינה זו, אנו עומדים לסיים את האירוע במצב הרבה פחות טוב מאיך שהתחלנו אותו.
נתניהו אומנם לא יפקיע זמן מסך כדי לספר לנו את זה, אבל תחת ניהולו סיימנו את המלחמה הכי ארוכה בתולדות ישראל (להוציא מלחמת העצמאות), שבה נלחמנו בשטח הכי קטן ובאויב הכי חלש צבאית – בתבוסה אסטרטגית, שנובעת כל כולה מניהול קטסטרופלי של המערכה בצד המדיני.
האחריות, גם הפעם, היא עליו.
בזירה הצפונית, המצב לא מזהיר בהרבה. אומנם, חיזבאללה לא כבש יישובים, אבל כבר כמעט חצי שנה שיש חבל ארץ שומם, רצועת ביטחון בתוך ישראל, ומאות אלפי פליטים שאינם יודעים מתי והאם ישובו לשגרת חייהם.
ההרתעה מול חיזבאללה אבדה, והאפשרות הריאלית לפתוח נגדו במלחמה כבר לא קיימת.
מן הסתם, המצב בצפון יסתיים בסופו של דבר בסוג כלשהו של הסדרה, שעיקרה נצירת אש הדדית.
אבל תושבי הצפון, ולא רק הם, יודעים שחיזבאללה לא נפגע טקטית (הוא אולי נשרט פה ושם), שמבחינה אסטרטגית הוא רק התחזק, ובעיקר הוא הבין שכל עוד נתניהו ראש ממשלה – ישראל היא בקושי עכבר שמנסה לשאוג.
אז ב-7.10 פרצה המלחמה. מאז, צה"ל פעל בגבורה והשיג הישגים טקטיים מרשימים, שמחיר השגתם היה כמובן קשה מנשוא.
הדרג המדיני, בראשותו של נתניהו, נתן בטיפשותו להישגים הללו להתמוסס לחלוטין, ולמעשה המצב שאליו הגענו גרוע יותר מאשר תנאי הפתיחה – ועוד לא שילמנו את מחיר השבת החטופים.
מעכשיו, חברות וחברים, זה תלוי רק בנו.
ברור לי שחלק ממי שקרא את הטקסט הזה נחר בבוז ועדיין סוגד לנתניהו, שממש תיכף מכניע את כל המזרח התיכון ומספק לנו "ניצחון מוחלט".
מי שעדיין משתמש בקופסה שבין אוזניו, מתבקש להבין שהפרק ההוא, של המלחמה, הסתיים.
זמן מאבק. בואו נפיל ממשלה