נחזור לפרשת פלדשטיין.
והפעם בתוכנית: סעיף העבירה החמור שבו מואשם פלדשטיין – 113(ב) לחוק העונשין – שדן במי שמסר ידיעה סודית והתכוון לפגוע בביטחון המדינה.
האשמת פלדשטיין בעבירה הזו מסתירה מאחוריה חיה משפטית מרתקת בשם "הלכת הצפיות".
כדי שנבין במה מדובר, צריך להתחיל בהתחלה – במבוא לדיני עונשין, שכל סטודנט למשפטים לומד בשנה א'. אז קחו הרבה אוויר, ובואו נצלול למים העמוקים.
כל עבירה פלילית שאתם מכירים – רצח, אונס, שוד וכו' – מתחלקת תחילה לשני חלקים: יסוד עובדתי ויסוד נפשי. לכל יסוד יש רכיבים "פנימיים".
היסוד העובדתי של העבירה פירושו מה ההתרחשות שצריכה להתקיים בעולם המציאותי. למשל, כדי שתתקיים עבירת רצח, צריך שאדם ימית אדם אחר. אם אין מעשה המתה, אין תחולה לעבירת הרצח.
מה שחשוב לנו הפעם הוא להבחין בין עבירות שהיסוד העובדתי שלהן כולל תוצאה, לבין כאלה שכוללות התנהגות בלבד.
לדוגמה, עבירת התקיפה היא התנהגותית, משום שהיסוד העובדתי מתייחס רק להתנהגות של המבצע. די בכך שהוא תקף, ואין דרישה כלשהי שלקורבן יגרם נזק מסוים.
לעומת זאת, יש עבירות אלימות שכוללות גם דרישה לתוצאה, למשל שלקורבן תיגרם חבלה. במקרה כזה, בהיעדר תוצאה של חבלה – העבירה לא מתקיימת.
בהתאם, העבירות הפליליות מתחלקות לשני סוגים: עבירות התנהגותיות, שמפלילות התנהגות מסוימת ולא מחייבות שאותה התנהגות תגרור תוצאה מסוימת; ועבירות תוצאתיות, שכדי להרשיע בהן יש להוכיח שהתנהגותו של המבצע גרמה לתוצאה המוגדרת בסעיף החוק.
ומתמצית היסוד העובדתי – נעבור ליסוד הנפשי.
מבחינת היסוד הנפשי, וכשאנחנו מדברים על העבירות הפליליות החמורות – התנאי הראשון הוא מודעות של המבצע לכל רכיבי היסוד העובדתי.
הדוגמה הקלאסית היא העבירה של "תקיפת שוטר": אם אדם תקף אדם אחר, אבל לא היה מודע לכך שהאחר הוא שוטר – אי אפשר להרשיע אותו בתקיפת שוטר. רק בתקיפה "רגילה".
דרישת המודעות חלה בכל העבירות הפליליות החמורות, הן העבירות ההתנהגותיות והן העבירות התוצאתיות, והיא בעצם תנאי בלעדיו אין להרשעה בהן.
לצד סוגיית המודעות, בעבירות תוצאתיות יש גם שאלה של היחס החפצי של המבצע כלפי התוצאה. אותה מעניינת בעיקר השאלה האם המבצע רצה שהתוצאה תתרחש.
כאשר אדם מבצע עבירה תוצאתית, כלומר כזו שהיסוד העובדתי שלה כולל דרישה שהתנהגות המבצע תיצור תוצאה מסוימת, וכאשר אותו אדם רוצה שהתוצאה הזו תתרחש – אז מבחינה משפטית מדובר בכוונה.
במילים אחרות, במקרה כזה נאמר שהעבירה בוצעה בכוונה (להבדיל ממצב שבו היא בוצעה באדישות או בקלות דעת).
נמשיך.
בחוק הישראלי יש מעט מאוד עבירות תוצאתיות, ורוב רובן של העבירות הפליליות הן התנהגותיות.
למרות זאת, יש לא מעט עבירות שמצד אחד הן התנהגותיות, ולא כוללות דרישה לתוצאה – ומצד שני הן דורשות כוונה.
ואיך זה יכול להיות, אם אמרנו שיסוד נפשי של כוונה מתייחס לתוצאה?
ובכן, ההסבר מעט מוזר:
חלק גדול מהעבירות שקיימות בחוק בישראל נוסחו לפני עשרות שנים, ולפני ש-"עשו סדר" בדיני העונשין. לכן, "ירשנו" סעיפי עבירה שמצד אחד לא כוללים דרישה לתוצאה – ומצד שני דורשים "כוונה".
דוגמה טובה לכך היא העבירה שבסעיף 113(ב) לחוק העונשין, שמיוחסת לפלדשטיין.
מבחינת היסוד העובדתי, הסעיף עוסק במי שמסר ידיעה סודית, מבלי שהוסמך לכך. הסעיף לא כולל דרישה לתוצאה מסוימת, כגון שתיגרם בפועל פגיעה בביטחון המדינה.
אבל, הסעיף כן דורש, מבחינת היסוד הנפשי, שהמבצע יתכוון לפגוע בביטחון המדינה.
אז מה עושים כאשר אין תוצאה אבל יש דרישה של כוונה?
זוכרים את ה-"סדר" שעשו בדיני העונשין? זה קרה בשנת 1995, במסגרת מה שידוע כ-"תיקון 39 לחוק העונשין".
בתיקון 39 נחקק סעיף 90א לחוק העונשין, שכולל מעין מילון שמסייע לנו להבין איך לפרש את סעיפי העבירה העתיקים שנוסחו לפני כן. אותנו מעניין בעיקר סעיף קטן (2), שמתייחס ל-"כוונה".
הסעיף הזה קובע שאם אנו נתקלים בעבירה שדורשת "כוונה", אבל לא מדובר בעבירה תוצאתית (ולכן לא מדובר בכוונה שהיא רצון בהתרחשות התוצאה) – יש לפרש את המונח "כמניע או כמטרה, לפי ההקשר".
כלומר, אם כתוב "כוונה" אבל אין תוצאה – צריך להחליף את המילה "כוונה" במילה "מטרה" או במילה "מניע".
לא נכנס לאבחנה האקדמית הסבוכה בין מטרה לבין מניע. לצורך ענייננו, מספיק שנדע שכמעט כל המקרים (אם לא כולם), שבהם מופיעה המילה "כוונה" בסעיף עבירה התנהגותי, שלא כולל תוצאה – אז מדובר במטרה. המקרים שבהם מדובר במניע כמעט שלא קיימים.
מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה – מה זה "מטרה"?
ובכן, מטרה פירושה שמבצע העבירה רצה להשיג יעד מסוים.
ושימו לב: צריך להבחין בין רצון להשיג יעד כלשהו, אבל אין חובה שהיעד הזה אכן יושג כדי להרשיע, לבין כוונה להשיג תוצאה מסוימת. כאשר אנחנו מדברים על כוונה להשיג תוצאה, אז למעשה מדובר בעבירה תוצאתית, שבה התוצאה חייבת להתרחש.
במילים אחרות, אם מדובר בעבירה תוצאתית, אז קודם כל צריך שהתוצאה תתרחש כדי שניתן יהיה להרשיע את המבצע. ואם העבירה הזו דורשת כוונה, אז יש להוכיח שהמבצע רצה בהשגת התוצאה.
לעומת זאת, אם מדובר בעבירה התנהגותית, אז די בשאיפה של המבצע, ואין חובה שהיעד שהוא רצה להשיג אכן הושג.
ליסוד הנפשי של מטרה – עשוי להיות משמעות משפטית רבה. לדוגמה, ניקח את סעיף 113(ג) לחוק העונשין, שמבחין בין מי שהשיג או החזיק ידיעה סודית למטרה עלומה כלשהי – לבין מי שעשה זאת בכוונה לפגוע בביטחון המדינה.
כעת, אתם כבר מבינים שלמעשה מדובר במי שפעל מתוך מטרה לפגוע בביטחון המדינה.
ניתן לראות, שאם המעשה בוצעה במטרה הזו, שהמחוקק הגדיר אותה כבעלת פסול רב במיוחד, אז העונש "קופץ" משבע ל-15 שנים.
אז הבנו מה זה "כוונה" (רצון להשיג תוצאה שקבועה בעבירה מסוימת), וראינו שצריך לתרגם "כוונה" כ-"מטרה" (רצון להשיג יעד מסוים) כאשר הסעיף לא כולל דרישה לתוצאה.
והנה אנו הולכים ומתקרבים, בשעה טובה, ל-"הלכת הצפיות". אבל לפניה, בואו נעשה היכרות עם כלל הצפיות:
כזכור, כאשר מדובר בעבירה תוצאתית, "כוונה" היא רצון של המבצע להשיג את התוצאה. אבל, החוק קובע שיש עוד אפשרות לקבוע כוונה – "ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי".
האפשרות הזו היא מה שמכונה "כלל הצפיות". ומה זה בעצם אומר?
החוק קובע שאם אדם ביצע מעשה, וצפה שבעקבות המעשה, ברמת הסתברות של קרוב לוודאי, תתרחש תוצאה מסוימת – אז יש לראות בו כמי שהתכוון להשיג את התוצאה.
רמה כזו של צפייה נחשבת כרצון, כלומר נחשבת ככוונה ״ממש״ להשיג את התוצאה.
אז כאשר מדובר בעבירות כוונה, שהן עבירות תוצאתיות – יש לנו כלל שקבוע בחוק, לפיו צפייה ברמת הסתברות של קרוב לוודאי שקולה משפטית לרצון.
אבל, מה קורה כאשר מדובר בעבירה התנהגותית (וכזכור, בחוק יש מעט מאוד עבירות תוצאתיות שדורשות כוונה, והרבה יותר עבירות התנהגותיות שדורשות מטרה)?
אם ניקח את כלל הצפיות ביחס לעבירות כוונה וניישם אותו על עבירות מטרה, אז המסקנה המשפטית שנקבל תהיה שאם אדם ביצע מעשה מסוים, וצפה ברמת הסתברות של קרוב לוודאי שיעד מסוים יתממש בפועל – אז נראה אותו כמי שפעל במטרה להשיג את אותו יעד.
והמסקנה הזו אכן אומצה על ידי בית המשפט העליון.
בשורה ארוכה של פסקי דין, שבהם ביהמ"ש העליון דן בשאלה האם אפשר להפעיל את כלל הצפיות על עבירות מטרה – הוא קבע, כמעט ביחס לכל העבירות, שהכלל הזה אכן חל. וזו, גבירותיי ורבותיי, "הלכת הצפיות":
הלכה שקבע בית המשפט העליון לפיה צפיית התממשות יעד ברמה של קרוב לוודאי = מטרה בהשגת היעד.
נסכם בתרשים:
כשמדובר בעבירה תוצאתית, כוונה פירושה רצון בהשגת התוצאה. לפי כלל הצפיות, צפייה ברמה של קרוב לוודאי שהתוצאה תתרחש שקולה לכוונה.
כשמדובר בעבירה התנהגותית, אז "כוונה" היא כמעט תמיד מטרה. לפי הלכת הצפיות, צפייה ברמה של קרוב לוודאי שיעד יתממש שקולה למטרה להשגת היעד.
למען שלמות התמונה נציין שאם מדובר בעבירה התנהגותית, ויש לפרש את המונח "כוונה" כמניע – אז אין כלל צפיות ואין הלכת צפיות ואין כלום (ולא נסביר הפעם למה לא).
ולמה סיפרתי לכם את סיפורה המייגע של הלכת הצפיות?
ובכן, משום שפלדשטיין מואשם כאמור בריגול "בכוונה לפגוע בביטחון המדינה".
כעת אתם כבר יודעים שהיות שלא מדובר בעבירה תוצאתית, אז "כוונה" היא בעצם מטרה, ושאם פלדשטיין צפה, ברמה הסתברות של קרוב לוודאי, שבעקבות מעשיו תתרחש פגיעה בביטחון המדינה – אז לפי הלכת הצפיות יש לראותו כמי שפעל במטרה שכזו.
וזו בעצם הסיבה שהוא הואשם בסעיף העבירה החמור.
ערב שקט.
