קטגוריותהגנה מן הצדק

הגנה מן הצדק

שבוע שעבר פירסם בימ״ש העליון (מלצר, שהם, ברק-ארז) פסק דין חשוב בנוגע למהותה של טענת ״הגנה מן הצדק״ (רע״פ 1611/16). פסק הדין הוא מאוד משפטי ו-״יבש״, אבל ננצל אותו כדי לנסות ולהסביר קצת, בלי לשעמם יותר מידי, על ההגנה הזו ועל ההלכה שנקבעה בפסק הדין.

הגנה מן הצדק היא הגנה שנוצרה בפסיקה, ומאחר שהמונח ״צדק״ הוא עמום מאוד – כך גם ההגנה. הרי ״הצדק״ מחייב, בראש ובראשונה, שמי שביצע עבירה יעמוד לדין ויישא בעונש בגין מעשיו. אבל, הפסיקה קבעה שיתכנו מצבים שבהם התנהלותן של הרשויות היא בלתי ראויה, עד כדי כך שהצדק מחייב דווקא אחרת.

באופן ציורי, אפשר לראות בהגנה מן הצדק כמעין טענת ״כן, אבל״: נכון, יכול להיות שביצעתי עבירה, אבל בגלל ההתנהלות של המדינה, *שאינה קשורה בהכרח לעבירה* – צריך למחול לי על מעשיי. ההתנהלות הזו יכולה להיות רדיפה, אפליה, נקמה, קביעות סותרות או כל דבר דומה שעולה על דעתכם.

המקרה הראשון שבו הופעלה ההגנה הזו – שאז עוד לא כונתה כך – היה בעניינו של יגאל תומרקין (1993). באותה פרשה, החליטה התביעה מספר פעמים לסגור את התיק – ואז החליטה לפתע להגישו, שנים לאחר האירוע. בית משפט השלום קבע שמדובר בהתנהלות הנוגדת את הצדק, וביטל את כתב האישום.

בשנים שלאחר מכן, הכיר בימ״ש מפורשות בהגנה מן הצדק, וזאת בעיקר בפסקי דין הידועים כפרשת יפת (ויסות מניות הבנקים) ופרשת בורוביץ׳ (קרטל חברות הביטוח), בהם נקבעו אמות המידה העקרוניות של ההגנה, כאשר בורוביץ׳ היה בבחינת הרחבה לעומת יפת. הנה סקירת פסקי הדין הללו על ידי השופט מלצר:

מקרה מפורסם נוסף הוא ״פרשת כלא 6״: חיילים ששהו בכלא צבאי ביצעו ״מרד״ במהלכו תפסו שוטרים צבאיים כבני ערובה. במסגרת המשא ומתן עימם הובטח להם שאם יסגירו את עצמם – לא יועמדו לדין. ההבטחה הופרה, והנאשמים טענו כי התנהלות הרשויות אינה תקינה והדבר מקים להם הגנה מן הצדק.

בכל המקרים הללו (למעט תומרקין) – בית המשפט דחה לבסוף את טענת ההגנה מן הצדק, אך היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפט בישראל.
גם המחוקק הבין זאת, ובשנת 2007 הפכה ההגנה מן הצדק לסעיף חוק. למרבה הצער, גם בחוק אין ממש קריטריונים ברורים להיקפה של ההגנה העמומה הזו:

ומה קרה בשטח? ניחשתם נכון: נאשמים רבים טענו, שוב ושוב, שעומדת להם הגנה מן הצדק, וכי הם נרדפים או מופלים לרעה על ידי רשויות האכיפה. ולא אחת, הערכאות הנמוכות קיבלו את הטענות, והורו על ביטול כתבי אישום, או לפעמים ״רק״ על הפחתה בעונש. למדינה נמאס, והיא החליטה לאתגר את העליון.

המדינה מצאה שני תיקים מתאימים מבחינתה, בהם בוטל כתב האישום, והגישה לגביהם בקשת רשות ערעור לעליון (אחרי דיון בשלום, ואחרי ערעור במחוזי). טענת המדינה היתה שצריך לצמצם את גבולותיה של ההגנה מן הצדק רק למקרים שבהם הוכח שהמדינה פעלה בזדון, כלומר הוכח מניע פסול שעמד בבסיס כתב האישום.

תמונת הראי לכך היא שהמדינה טענה שאם אין מניע פסול, אלא רק תוצאה בעייתית – אזי אין להכיר בהגנה מן הצדק. למשל, אם מסתבר שהמדינה העמידה לדין את פלוני, אבל סגרה את התיק נגד 10 אחרים, זו אולי תוצאה בעייתית – אבל אם לא הוכחה רדיפה פסולה של פלוני, אז לשיטת המדינה אין הגנה מן הצדק.

בימ״ש דחה את העמדה הזו (שהשופט עמית תמך בה בפסקי דין קודמים), וקבע שיש תחולה להגנה מן הצדק גם כאשר לא הוכח מניע פסול, אלא רק תוצאה מפלה. אבל, מלצר קבע שמדובר רק במקרים ״חריגים ונדירים״, דהיינו מצד אחד הכיר בתחולה, ומצד שני צמצם את היקפה. הנה הפיסקאות המרכזיות:

מכאן, נותר לראות כיצד תיושם ההלכה בערכאות הנמוכות. ניסיון העבר מלמד, שגם כאשר מכירה הפסיקה בחריג מצומצם – הדבר לא מונע מנאשמים רבים לטעון שדווקא עניינם נופל בגדרי החריג. וטענות כאלה, מטבע הדברים, גורמות לסירבול ההליך, להתארכותו, ולדיונים רבים טרם שניגשים למלאכת בירור האשמה.