"ההליך המשפטי אינו תרופה לכל מכאוב"

בית המשפט העליון פירסם היום פסק דין שבמרכזו הכרעה בתביעה תקדימית בגין "הונאת אבהות" – תביעה שהגיש גבר נגד אישה, שהונתה אותו בכך שגרמה לו להאמין ולגדל ילד שהוא אינו אביו הביולוגי.
הצטרפו אליי לשרשור אסקפיזם לכבוד פסק הדין החשוב.

בתגובה, הגבר הגיש תביעה לבית המשפט, וטען כי קמה לו עילת תביעה בשל ההונאה מצידה של האישה, אשר הציגה בפניו מצג שווא כאילו הוא אביו הביולוגי של הילד.
בתביעתו, טען הגבר לנזקים ממוניים (כלומר הוצאות כספיות בגידול הילד), ולנזקים לא ממוניים (פגיעה באוטונומיה ובכבוד, כאב וסבל וכו').

בימ"ש השלום קיבל את התביעה, מטעמים שלא נכנס אליהם, והוא שטבע את המונח "הונאת אבהות" – שאומץ על ידי הערכאות שמעליו. האישה הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי – וערעורה התקבל.
הפעם היה זה תורו של הגבר להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון – והנה הגענו אל פסק הדין, ואל חוות הדעת של וילנר.

וילנר פתחה בסקירה היסטורית של יחס המשפט אל מה שמתרחש בתוך מערכת יחסים זוגית.
באופן כללי, התפיסה המשפטית הקלאסית היתה שיש להימנע מכניסה לתוך מערכת היחסים הזוגית. בשלהי המאה הקודמת, התפיסה הזו נסדקה, מתוך רצון לאפשר סעד משפטי לבני זוג שנמצאים במערכות יחסים זוגיות פוגעניות.

בעשור האחרון, המטוטלת החלה לחזור לכיוון השני, ולהגביל את ההתערבות המשפטית ביחסים הזוגיים:
מצד אחד, כן לאפשר סעד למי שנפגע פיזית או נפשית, ומצד שני לא להיכנס לתוך העולם האינטימי והרגשי.
דוגמה מובהקת לכך הוא פסק דין מ-2013, שם קבע ביהמ"ש העליון שאין עילת תביעה בגין "בגידה".

בפסק דין זה ציין עמית פרדוקס מסוים, שעוד נחזור אליו: כדי לברר ״בגידה״ בכלים משפטיים, צריך לגרום לפגיעה גדולה יותר בערכים ש-״הבגידה״ פגעה בהם.
אכן, הפגיעה באדם ״נבגד״, הסתרת נטייה המינית, שקר לגבי מידת האמונה הדתית וכו' – כל אלה כואבים מאוד.
אבל בית המשפט אינו הזירה המתאימה.

כלומר, גבולות הגזרה שעוצבו בפסיקת בית המשפט העליון, נכון לעת הזו, הן שכאשר מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, או ב-"סרבנות גט" – דלתות בתי המשפט פתוחות.
אבל, כאשר מדובר בעניינים אינטימיים שבינו לבינה – המחיר החברתי שנשלם כולנו בגין העיסוק המשפטי בעניינים שכאלה עולה על התועלת שבכך.

אז איפה משבצים מקרה של "הונאת אבהות" – בקטגוריית המקרים שמתאימים לבירור משפטי, או באלה שאינם כאלה?
ההכרעה של וילנר היתה חד-משמעית, והיא שבית המשפט לא יכול לעסוק בהליכים שכאלה. כדי להכריע ב-"הונאת אבהות", בית המשפט ידרש להיכנס לתוך "נבכי נפשם, רגשותיהם ומחשבותיהם של בני הזוג".

לפי וילנר, הכרעה בתביעה של "הונאת אבהות" תחייב כניסה "לפרטי-פרטים המצויים בעומק חייהם האישיים והאינטימיים של בני הזוג".
למשל, בירור לגבי טיב הקשר בין האישה לאב הביולוגי, שהוא בכלל צד שלישי בסיפור; בדיקת טענות לפיהן הגבר היה עקר; הערכת מערכת היחסים בין הילד לבין הגבר; ועוד.

בנוסף, וילנר קבעה שעצם דיון בתביעה כמו "הונאת אבהות" – סותרת עיקרון-על במשפט הישראלי, והוא עיקרון טובת הילד.
מבלי להיכנס לפרטים, באופן כללי ניתן לומר שכאשר בתי המשפט מכריעים בסכסוכים בין הורים (שהם, למרבה הצער, עניין של יום ביומו) – העיקרון המכריע הוא זה של טובת הילד.

ולשיטתה של וילנר, עצם ניהול ההליך סביב טענה של "הונאת אבהות" עלול לגרום פגיעות קשות בילדים.
במיוחד אמורים הדברים נוכח הדין בישראל, אשר למעט חריגים – אינו מאפשר בדיקה גנטית להוכחת אבהות, כך שכדי להכריע מי האב הביולוגי, בית המשפט ידרש לשמוע עדים, בהליך שיגרום לכאב בל יתואר.

נוכח דברים אלה, וילנר קבעה כי מטעמים של מדיניות משפטית – אין מקום להכיר ב-"הונאת אבהות" כעוולה המקימה עילת תביעה, אף על פי שאין כמובן ספק בעוצמת הכיעור שבמעשה הונאה שכזה, והפגיעה שנגרמת לגבר שמגלה שהוא אינו אביו של הילד שגידל.
המשפט פשוט לא מתאים כדי לתת מזור לפגיעה הזו.

לכן, וילנר דחתה את בקשת רשות הערעור של הגבר.
השופטת הבאה היתה כנפי-שטייניץ, שהצטרפה לוילנר.
עם זאת, כנפי-שטייניץ העירה שיתכן שיש מקום לאפשר תביעה בגין "הונאת אבהות" כאשר לא מדובר בקשר זוגי. למשל, כאשר אישה מקיימת יחסי מין מזדמנים, ומשקרת לגבי זהות האב על מנת לקבל מזונות.

השופט השלישי היה גרוסקופף.
דרך הילוכו של גרוסקופף היתה שונה מזו של וילנר וכנפי-שטייניץ, במובן זה שהן דנו ב-"שיקולי מאקרו" של מדיניות משפטית, ואילו הוא ביקש לבחון האם עובדות המקרה מקימות עילת תביעה מוכרת (למשל, האם "הונאת אבהות" היא מעשה רשלנות, תרמית, הפרת הסכמה חוזית וכו').

נדלג לסוף, ונגלה לכם שגרוסקופף קבע שמצב של "הונאת אבהות" דווקא עשוי להקים את כל היסודות של עוולת התרמית, הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין.
לכן, גרוסקופף לא היה מוכן, כמו חברותיו, "לחסום" כל אפשרות של הליך משפטי שכזה – וקבע שצריך להפריד בין נזק ממוני לבין נזק שאינו ממוני.

לפי גרוסקופף, עוולת התרמית – שהיא "האכסניה המשפטית" המתאימה לתביעה בגין "הונאת אבהות" – מחייבת נזק ממוני.
בהתאם, הוא הסכים שהפגיעה הנפשית הקשה שנגרמת לגבר שמגלה שבשל הונאה גידל ילד שאינו אביו הביולוגי – אינה בת פיצוי בכל מקרה.
אבל, יש גם אפשרות למצבים של "נזק ממוני מיוחד".

למשל, נניח שגבר מעביר את זכויות הבעלות בדירה ברשותו אל האישה (שהיא כמובן גם האם), תוך שהוא מסתמך על מצג שווא לפיו הוא האב הביולוגי. נוסיף ונניח שהגבר מוכיח שאלמלא ההונאה – הוא לא היה מעביר את הזכויות בדירה.
מצב דברים שכזה, כך לפי גרוסקופף, הוא "נזק ממוני מיוחד", שמקים חריג.

כלומר, עמדתו של גרוסקופף היא שככלל אין לאפשר הגשת תביעת תרמית בגין "הונאת אבהות", מטעמים דומים עד זהים לאלה של וילנר וכנפי-שטייניץ.
אבל, בסיטואציות חריגות שבהן התרמית גרמה לגבר לנזק ממוני כבד וממשי (להבדיל מהכאב הנפשי) – יש לאפשר קיום הליך משפטי בעילה של "הונאת אבהות".

פרטנית, גרוסקופף קבע שלגבר לא נגרם "נזק ממוני מיוחד", והנזק שכן נגרם לו ממוקד כולו בפגיעה הנפשית העצומה שחווה. לכן, בשורה התחתונה גרוסקופף הצטרף למסקנה לפיה יש לדחות את בקשת הגבר.
ועד כאן פסק הדין.
מן הסתם, על פסק הדין הזה עוד יכתבו מאמרים. אבל בואו ננסה להציע קצת פרשנות.

נעשה את זה ״מהקטן אל הגדול״:
א. פסק הדין חוסם כמעט כליל אפשרות לתביעת ״הונאת אבהות״ בין בני הזוג (אלא אם כן יהיה דיון נוסף והתמונה תשתנה).
עם זאת, לא ברור מה יהיה הדין אם הילד יגיש תביעה בגין נזקים שלכאורה נגרמו לו מהונאה דומה מצד אמו כלפי מי שהוטעה לחשוב שהוא אביו.

ב. כאמור בשרשור, פסק הדין הוא המשך של מגמה ברורה בבית המשפט העליון למנוע בירור משפטי של שאלות מוסריות בתוך מערכת יחסים זוגית או משפחתית.
לדעתי, במידה רבה זהו ביטוי לתהליך של ליברליזם, שמנוגד לעולם השמרני-דתי שמרבה לעסוק בסוגיות כמו ניאוף, נטייה מינית ״בארון״ – ובודאי ממזרות.

ג. במובן מסוים, פסק הדין מנסה להתמודד עם ״פרדוקס של אוטונומיה״:
מצד אחד, בית המשפט לא רוצה להיכנס לתוך העולם האינטימי, הרגשי והסבוך של מערכת יחסים זוגית, בשם הרצון להגן על האוטונומיה.
מצד שני, זה מונע סעד משפטי ממי שרומה לגדל ילד שהוא אינו אביו, והאוטונומיה שלו נפגעה קשות.

ד. במבט רחב יותר, לדעתי אפשר לזהות בפסק הדין התרחקות נוספת מהתפיסה האקטיביסטית של ברק לפיה ״מלוא כל הארץ משפט״.
ביותר ויותר מקרים אנו רואים שבתי המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט, קובעים שהם ״לא רוצים״ להכריע בסוגיה מסוימת. לא הכל שפיט ולא הכל יכול להיבחן במשקפיים משפטיים.

ה. עוד בהקשר זה, וכאמור בפתח השרשור, המשפט לא יכול לפתור כל בעיה – גם אם מבחינת אדם מסוים, או מבחינת קבוצת אנשים, המצב הוא פשוט בלתי נסבל.
אפשר לכעוס על בית המשפט שלא מושיע את אותו אדם או את אותה קבוצה.
ואפשר להבין שההליך המשפטי אינו תרופה לכל מכאוב, ולחפש פיתרון אחר.
ערב טוב.

קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/QfBgLtZ5dS
בציוץ על עובדות הפרשה צורף בטעות קטע אחר מפסק הדין. הקטע הנכון👇