חלק נכבד מהטענות של תומכי הרפורמה המתוכננת במערכת המשפט סובב סביב תוכנית ההתנתקות.
בשרשור המתיש הזה אנסה לשכנע אתכם שחלק גדול מהטענות נגד בג״ץ, הכרוכות בהתנתקות, הוא שגוי ואף שקרי – ובעיקר שכל הטענות הללו אינן רלבנטיות, ואינן יכולות לתמוך ברפורמה שעל הפרק.
נתחיל במאקרו, נעבור למיקרו – ונקנח שוב במאקרו.
למי ששהה במאדים, נספר שתוכנית ההתנתקות היא תוכנית חד-צדדית, שהגה רה"מ דאז אריאל שרון בשלהי 2003, והוצאה אל הפועל בקיץ 2005. במסגרת התוכנית, פינתה ממשלת ישראל את כל היישובים ובסיסי צה"ל מרצועת עזה.
וזו הנקודה החשובה הראשונה.
מי שהגה את תוכנית ההתנתקות, ומי שהוציא אותה אל הפועל – זו ממשלת ישראל, שהסיעה המרכזית בה היתה הליכוד. זו לא היתה ממשלת שמאל, ולא הוראה של בג"ץ. קצת מדהים שהעובדה ההיסטורית הזו היא שנויה במחלוקת – אבל שום דבר לא יכול לשנותה.
כן, הימין, והליכוד בראשו, הוא שביצע את ההתנתקות.
אבל, הימין לא יכול לכעוס על עצמו, וצריך להאשים מישהו אחר. את השמאל הפוליטי אי אפשר להאשים, כי הוא היה במיעוט בכנסת שחוקקה את חוק ההתנתקות 👇 – ולכן האש הופנתה, כמה מפתיע, לעבר "מערכת המשפט".
וכדי "להכשיר" את הזעם כלפי בג"ץ – כל האמצעים כשרים, כולל העלאת טענות מופרכות ושקריות.
הטענה המופרכת מכולן היא שבג"ץ היה אמור לבטל את תוכנית ההתנתקות, בשל הפגיעה בזכויות האדם של המתיישבים. המשמעות היא, כמובן, פסילת החלטת ממשלה וחוק שחוקקה הכנסת.
אדם שטוען ברצינות שבג"ץ היה אמור לפסול את חוק ההתנתקות הוא, בכל הכבוד, אדם שמצפה שבג"ץ יתיישר לפי עמדתו הפוליטית.
תוכנית ההתנתקות היא קודם כל מעשה *פוליטי-מדיני*, שטובל כולו בשיקולי ביטחון ויחסי חוץ, ובסוגיות שכאלה בג"ץ לא התערב מעולם, וגם לא יתערב. בג"ץ לא יחליט עבור ממשלת ישראל האם לכרות הסכם מדיני, האם לצאת למלחמה, האם לבצע עסקת חילופי שבויים, וכך הלאה.
זה פשוט לא יעלה על הדעת.
כלומר, זה בסדר גמור לכעוס, ואפילו מאוד, על כך שמדינת ישראל הוציאה לפועל את תוכנית ההתנתקות. הרגש הוא מובן. אבל לכעוס *על בג"ץ* שלא מנע אותה – זה מופרך לחלוטין. שלא לומר, שזה חותר תחת כל צווחות ה-"משילות" שבדרך כלל נשמעות מצד אותם גורמים בדיוק.
נמשיך לטענה המופרכת הבאה.
הטענה הזו פחות רדיקלית, ולפיה אומנם בג"ץ לא היה אמור, ולא היה יכול, לעצור את תוכנית ההתנתקות – אבל היה צריך לשמור על זכויות המתיישבים.
ובכן, תאמינו או לא, אבל בג"ץ בהחלט שמר על זכויותיהם. למשל, בג"ץ התערב בחוק ההתנתקות וקבע שיש *להגדיל* את סכום הפיצויים שישולם למתיישבים 👇.
ולמעשה, מה בדיוק בג"ץ היה יכול לעשות יותר מזה כדי להגן על זכויותיהם של המתיישבים? כאמור, בהינתן שמופרך לחלוטין לצפות שבג"ץ ימנע מהמדינה לממש תוכנית פוליטית-מדינית שעוגנה בחוק – מה עוד ניתן לעשות?
כלומר, תרצו או לא, בג"ץ עשה כל שביכולתו כדי להגן על זכויות המתיישבים עצמם.
נעבור לטענה הבאה, ולפיה ביהמ"ש העליון אומנם הגן על זכויות המתיישבים – אבל נתן ידו לפגיעה בזכויותיהם של המוחים נגד התוכנית.
אני מניח שחלקכם מכיר את שורת המקרים שבהם נוהגים לנפנף ביחס לכך.
ומי שנחלץ לעזרתנו הוא קלמן ליבסקינד, שחזר על "רשימת המכולת" הידועה בשני טורים שפירסם.
אני מקווה שאתם כבר יודעים, שלא היו "עשרות נערות" שנעצרו עד תום ההליכים. היתה נערה אחת כזו, בת 14 (ולא 12), שעשתה הכל כדי להיעצר – ובכל זאת הוחלט לאפשר לה להשתחרר לחלופת מעצר, ובלבד שזו לא תהיה חלופת המעצר שאותה הפרה ברגל גסה.
אבל על כך כתבתי רק לאחרונה 👇, ולא אלאה אתכם שוב.
מקרה נוסף שקלמן אוהב להזכיר הוא החלטה של ארבל ש-"הגדירה זריקת צמיגים בוערים אל כביש שכבר נחסם קודם לכן לתנועת מכוניות, ושאיש לא נסע בו, כ-'נשק חם'".
מה לעשות, שהעובדות הן מעט שונות – והרבה יותר חמורות.
מדובר בהחלטה שעסקה בשני נאשמים (מתוך חבורה בת 5 אנשים, שחלקה לא נתפס).
השניים הואשמו בכך שהצטיידו ב-15 צמיגים וחומרים דליקים נוספים, אותם תיכננו להשליך לנתיבי איילון – כמובן כביש צדדי ושומם.
הנאשמים לא הסתפקו בתיכנון. הם זרקו 8 צמיגים ספוגים בחומר דליק לכביש, ניסו להדליקם – והם שגרמו לחסימת הכביש.
כלומר, הכביש ממש לא נחסם קודם לכן, כטענת קלמן.
ואיך אפשר לדעת בוודאות שהכביש ממש לא נחסם לפני המעשים? כי רכב שהגיע החליק על חומר הדליק שהחבורה שפכה, והתנגש בצמיגים שהם זרקו לכביש. לקינוח, הנאשמים נמלטו בנהיגה פרועה ונעצרו רק בתום מרדף.
יתכן, שחדי העין ביניכם יבחינו בהבדל הדק בין העובדות האמיתיות לבין תיאורן על ידי קלמן.
נמשיך לתיאור המסולף הבא: "ברק ראה בקריאה לחסום כבישים משום המרדה".
קודם כל, ההחלטה שאליה קלמן מתכוון לא ניתנה ע"י ברק, אלא ע"י חמישה שופטים, בשל מורכבותה 👇.
שנית, וכאן העיקר, הנאשמים שעניינם נידון באותה החלטה ממש לא הסתפקו ב-"קריאה לחסום כבישים". הם הואשמו בהרבה יותר מזה.
הנאשמים אכן תכננו חסימת צירים, אבל גם עידוד מפגינים להפרת חוק, גרימת נזק לצידו ביטחוני, עידוד סרבנות, פרסמו חומר הסברה שנועד לעודד הפרת חוק וסירוב פקודה, וקריאה להקמת תנועת מרי.
אבל חוץ מתכנון, היו גם פעולות – הנאשמים ביצעו "ניסוי כלים" לתוכנית, במטרה לשבש את החיים במדינה.
ב-16.5.2005 יצא ניסוי הכלים אל הדרך: התרחשו הפגנות בלתי חוקיות, צירים נחסמו, הובערו צמיגים, סוכנו חיי מפגינים ונוסעים, יולדת עוכבה מלהגיע לבית החולים, רכב כיבוי אש נחסם, הופרו הוראות שוטרים והתרחשו התנגדויות למעצרים ותקיפת שוטרים.
קצת יותר מאשר "קריאה לחסום כבישים", לא ככה?
נמשיך להחלטה של ביניש, ש-"אישרה לעצור עשרות חשודים בחבילה אחת".
ההחלטה המדוברת עוסקת בהתפרעות האלימה שהתרחשה בעת הפינוי בכפר דרום. על גג בית הכנסת, שעליו התבצרו מאות צעירים שנקטו באלימות קשה נגד כוחות הביטחון, כולל זריקת חפצים ותקיפת שוטרים במוטות ברזל ובחפצים קהים אחרים.
המתפרעים גם שפכו על השוטרים שמנים, מדללי צבע וסודה קאוסטית, שעלולה לגרום לפגיעה גופנית ולכוויות.
מגג בית הכנסת הורדו 251 איש, שכמובן נעצרו. חלקם, לפי מצוות החוק, רובם הובאו למחרת להארכת מעצר בפני שופט בימ"ש שלום.
ומה בדיוק מצפה קלמן שהמשטרה תעשה בסיטואציה בלתי אפשרית שכזו?
למשטרה לא נותרה ברירה, בשל מגבלות הזמן הבלתי אפשריות מחד גיסא, ונוכח חומרת העבירות מאידך גיסא, אלא לבקש הארכת מעצר של כלל החשודים – מבלי שיש לה, באותו שלב כל כך מוקדם, ראיות ברורות לגבי חלקו הפרטני של כל אחד ואחד מהמתפרעים.
האופציה הריאלית האחרת היחידה – היא לשחרר את כולם.
כדי לבחון את האפשרות הזו, אני מציע לקלמן תרגיל מחשבתי:
נניח שבמקום יהודים שתוקפים באלימות קשה את כוחות הביטחון, היה מדובר בערבים. האם גם אז הוא היה מסכים לשחרור סיטוני של כל המתפרעים, רק משום שאין שום אפשרות ריאלית לברר את חלקו של כל אחד ממאות העצורים בתוך פחות מיממה?
מאחר שיש גבול לאורכו של שרשור, אעצור כאן.
לכן, לא נעסוק בכך *שאין שחר* לטענות על "מעצר ילדים באישור ביהמ"ש העליון". לא נספר על העונשים המגוחכים שנגזרו על מבצעי עבירות חמורות במסגרת המחאה, וגם לא על חוק החנינה חסר התקדים שנחקק, שבג"ץ נמנע מלהתערב בו – חרף פגיעתו הקשה בשיוויון.
אבל טרם סיום, לא נפר את ההבטחה לחזור חזרה מהמיקרו אל המאקרו.
למה בעצם קלמן שולף שוב ושוב את הסיפורים (המסולפים) האלה? למה תומכי הרפורמה במערכת המשפט מנופפים כל הזמן בתוכנית ההתנתקות, אף שהיא נהגתה והוצאה לפועל על ידי ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, איש הימין ויו"ר הליכוד?
משום מה תומכי הרפורמה רואים בהתנתקות כנתון *התומך* בה. כלומר, מה שהם תופסים כאוזלת יד של מערכת המשפט בהגבלת כוחה הדורסני של הממשלה – היא סיבה *להחליש* עוד יותר את יכולתו של מערכת המשפט לעשות כן בעתיד לבוא.
הלוגיקה הזו היא פשוט אבסורדית, ושורת ההיגיון מחייבת דווקא את ההיפך.
מי שרוצה להגן על זכויות המוחים העתידיים – אמור כמובן לרצות בהגבלת כוחה של הממשלה, ובחיזוק הרשות השופטת. לכן, מי שמנופף בהתנתקות לתמיכה ברפורמה – לא פועל באופן רציונלי. הוא פועל מתוך נקמה. ובעיקר, הוא נוקם, על סמך עובדות מסולפות, בגוף שלא אחראי על התוכנית או על מימושה.
ערב טוב.
קישורים למסמכים המלאים:
פסק הדין לגבי תוכנית ההתנתקות – https://t.co/lcRsBPnkLT
החלטת ארבל על חוסמי איילון – https://t.co/PpqAs4HyUF
ההחלטה לגבי מעשי המרדה – https://t.co/yhzx4TcJ16
החלטת ביניש לגבי כפר דרום – https://t.co/9giz73AeXw
פסק הדין שהובא כדוגמה לגבי הענישה המקלה – https://t.co/Vh8QUdpx8m
הטורים המלאים של קלמן –
https://t.co/zTyUwTpvra
https://t.co/PIowT02nY5