קר פה. קר לי. זה אומנם לא הקור ההוא, שחודר את העצמות ומקפיא את התודעה – אבל זה מספיק כדי להתגעגע.
היית מאמינה, מולדת? שאחרי הכל, אמצא את עצמי, בשנתי השמונים והשמונה ובחלוף יממה בלבד, מתגעגע לארץ שסועה ומדממת? לא טוב לנדוד, ובכל מקרה טוב יותר לחזור.
לא קלה היתה דרכנו. אומנם הדלתות עודן מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, אבל הגיל עושה את שלו, והמושב שפעם נראה מרווח ומפנק, נדמה ברבות הימים לדרגש עץ נוקשה. ומאחר שהמגיפה עדיין כאן, הקפדתי לעטות מסיכה להגנה עצמית.
אך האמיני לי, מכורתי, שמכאובי העצמות והשרירים חולפים ליד האח.
אלא שגם לאחר שאלה מתרככים וחוזרים לאיתנם – עד כמה שהדבר ניתן בגיל שבו סופרים נינים – עדיין אין שלווה שבה לא עושים שום דבר. זו הנפש, ארץ אהובה. התודעה, המחשבה, הנשמה, הדעת. הלב הזה שלא ידע מנוח.
איני מתכוון לחיבוטים טרם ההחלטה להשיב בחיוב לבקשה שהפנה אליי, כי לא היו כאלה.
נער בליטא הייתי, ולצערי גם זקנתי, ובכל שהייתי על פני כוכב הלכת ארץ לא ידעתי אלא לשרת אותך. תמיד נשאתי ציונה, נס ודגל, ובערוב ימיי כבר לא אשתנה. קראתי את טוריהם הזועמים של מי שביקשו ממני לסרב זו הפעם לתת את חלקי, ואני בהחלט מבין לליבם. אך בתוכי פנימה אפילו לא הרהרתי בדבר.
כך שהשאלה מעולם לא היתה האם להיכנס מתחת לאלונקה. הדיין אינו עוסק בשאלות תיאורטיות, ואין לו אלא את שעיניו רואות. גם אני צפיתי, כמו שאר בניך, באש, דם, תמרות עשן, יזע ודמעות שהיו מנת חלקך וחלקנו ביום הארור של שמחת תורה (אגב, אולי כדאי להחליף את שם החג, למשהו צנוע יותר).
אל תכעסו, עיניים שלי. נאלצתן להתבונן בזוועות כי הן שם. נשבענו לזכור, ולעולם לא לשכוח, והבטחות צריך לקיים. ומי שצופה, מבין – שאין מנוס. לא משנה מה קרה, לא משנה מי קרא – כשאת זקוקה לי, אבוא.
גם על עצמי, עבדך הנאמן, לא מצאתי טעם לרחם. פרחחים רושפי שנאה, הם שיטרידו יהודי בגילי?
אינני מפחד מהחום, ולכן מעולם לא חששתי להיכנס למטבח. הייתי שם, בעשרות צמתים שחלפנו על פניהם בעבר – מול יצחק רבין, במשא ומתן המתיש בקמפ דיוויד, בזעמם של אחינו החרדים, במחלוקות הקשות עם אחי מישאל, באיזון הבלתי אפשרי בין הרצון והחובה להגן עליך, לבין ההכרח שבשמירה על זכויות האדם.
כל אלה, עוררו זעם וגלי ביקורת. ולדאבוני, האש כוונה כלפיי פעמים רבות – אולי משום שכישוריי הפוליטיים מעולם לא היו משובחים. ודאי שמעת אותי אומר שחברי שמגר היה טובל בבריכה מלאה ויוצא יבש, ואילו אני הייתי נכנס לבריכה חרבה ונחלץ ממנה רטוב עד לשד עצמותיי.
עם הזמן, מתרגלים להכל.
והאמיני לי, אפשר להתרגל גם למה שעברתי בשנים האחרונות בכלל, ובשנה החולפת בפרט.
ההתחלה היתה מוזרה. לפתע פתאום, עורכי דין שרדפו אחרי אמבולנסים ותשומת לב, הפכו למומחים למשפט חוקתי, וניתחו בידענות מופלגת – כלומר בסיסמאות קליטות וקצרות – סוגיות שהצריכו ממני שנים של חשיבה.
תועמלנים שמתפרנסים משיסוי ישראל זה בזה, צלליות חיוורות של מי שהיו פעם עיתונאים אשר החליטו לעשות שקר בנפשם, צייצנים ועסקנים שהפכו לפרשנים משפטיים, ערוצים ואולפנים שפתחו שעריהם בפני גנבי וגונבות דעת וממון, פרטים בהמון עיוור – נשמות תועות – שאולפו לשנוא. לשנוא אותי.
בחלוף שבע עשרה שנים מהיום שפרשתי מתפקידי כשופט, בהן עסקתי בעיקר בהוראה, כתיבה ושעות תה ארוכות עם רעייתי – נזכרו כל אלה שהלכה למעשה, אני עדיין מושך בחוטים נסתרים ובלתי נראים, שככל הנראה נמתחו מלשכתי הבלתי קיימת בבניין שבגבעת רם אל כל מוקדי הכוח המרכזיים שבמדינת העומק.
עלילות דם מאובקות נשלפו מהארכיון, קופות שרצים שלא ידעתי שהיו באחוריי הוצאו מהנפטלין, ומיניסטוריונים של אמת, מצוידים במכונות הדהוד וקקופוניה, עסקו במרץ בשכתוב ההיסטוריה.
אמת הפכה לשקר, יום ללילה, הליצן למלך, הנביא לליצן – ומשפטנים ל-"מושלים". והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
אבל מי אני לעומתך. גם אם יתמהמה, בוא יבוא היום שאאסף אל אבותיי, ואטמן בין רגביך. את, ישראל היקרה, אמורה להמשיך ולהתקיים פה גם אחריי.
את כל העלבונות, ההכפשות, הנאצות, הקללות, העלילות, ההלעגות, השקרים ושנאה – את כולם קיבלתי. בדרך כלל, יותר בבוז או בחמלה מאשר בכעס או בתימהון.
אך משרוקית הכלבים, שסימנה את עונת הצייד, לא כוונה רק כלפיי, אלא גם כלפיך. גוף אחר גוף, מוסד אחר מוסד, ממלא תפקיד אחר ממלא תפקיד – כולם הפכו למטרות. מהרסיהם ומחריביהם ממך יצאו, מתוך מחנה יהודה ממש.
שמעתי את זעקתך, ארץ נוי אביונה. ראיתי איך קורי העכביש שהדביקו ביננו מתפוררים.
לא יכולתי שלא להיזכר בעשרות, מאות ואלפי התיקים הפליליים המחרידים שנאלצתי לשפוט בהם במהלך שנותיי כשופט. פעם אחר פעם למדתי שרגש הפחד הקמאי אומנם מופנה החוצה, אל הזר, השונה, האחר, הבלתי מוכר – אבל על פי רוב, הפוגעים ושודדי הגוף והנפש נמצאים דווקא בבית פנימה.
וכך היה.
קמצא ובר קמצא היו ונבראו, ולא משל היו. חלקיה הרבים והמגוונים של החברה הישראלית שוסעו איש באחיו, בשמה של מהפכה שאת פשרה לא הבנתי (אם כי יתכן שהבעיה היא בי), ונוצרה החורא, שכמו תמיד קרצה לעכברא.
והוא בא. ועוד איך הוא בא – ועמו הזוועות שלא העליתי בדעתי שלא נותרו על אדמת אירופה.
על כך, ארץ ישראל שהיתה יפה וגם פורחת, על כך נדדה שנתי. הרביתי לחלום, והחלומות טרפו אותי.
אך מאחר שתמיד חשוך לפני עלות השחר, החלטתי שלא להגיד יום יבוא, אלא לתרום את חלקי על מנת להביאו. זהו צו ה-8 שלי, זו שעתי, זו תרומתי הדלה לקראת המערכה הגדולה שעוד צפויה לנו – מלאכת השיקום.
המשימה שהוטלה עליי היא להתמודד עם התבטאויות מתלהמות, משיחיות וחסרות אחריות, שכמו אלה שהופנו כלפיי – נועדו לפרוט על רגשות קמאיים, ללבות את השנאה, ומשם להניע לחיצה על כפתורי חיבוב והצבעה בפריימריס או בקלפי.
הם, אמרו ונשארו בחיים. ואני, הדל באלפי המנשה, נשלחתי לנקות אחריהם.
נרדוף את אויבנו ונשיגם, יהיו היכן שיהיו, ולא נשוב עד כלותם. אעשה ככל יכולתי, מדינת ישראל, כדי להדוף את מי שמבקשים את רעתך כאן, בהאג הקרה.
את, שימרי על עצמך בינתיים. זיכרי שלא עזבתי, שהוא עוד ישוב, כי גם לי – כמו לגולדה – אין שום מקום אחר ללכת אליו.
שלך, בנאמנות אין קץ,
אהרן.
