בית המשפט המחוזי בלוד פירסם לפני כשבועיים את הכרעת דינו של א׳, ״הקטין מפרשת דומא״. הכרעת הדין, שגם הותרה לפירסום, נבלעה קצת בתוך העיסוק האינסופי בחקירות רה״מ – אך היא מספקת הצצה מרתקת, במסמך פומבי, אל תוך ארגון הטרור היהודי בו היה א׳ חבר. אז הנה שרשור ובו זרקור על כמה קביעות.
כדי לעשות סדר: א׳, קטין במועדים הרלבנטיים, הועמד לדין, יחד עם עמירם בן אוליאל, באשמת שורת עבירות ממניע גזעני נגד ערבים. ביחס לפיגוע בדומא, בן אוליאל הואשם ברצח, אך א׳ הואשם ״רק״ בקשירת קשר לרצח. הראיה המרכזית נגד השניים היתה הודאתם בחקירה, שכללה גם הפעלת ״אמצעים מיוחדים״.
התנהל ״משפט זוטא״, שבו נבחנה שאלת קבילות ההודאות. בהחלטת ביהמ״ש נקבע שחלק מההודאות פסול, וחלק אחר קביל. בעקבות זאת, ולאור שחרורו של א׳ ממעצר, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הודה א׳ באבעה אישומים של עבירות ממניע גזעני. בניגוד לשמועות, א׳ הודה *בקשירת קשר להצתת הבית בדומא*.
במסגרת ההסדר, אישום אחד נותר במחלוקת, והוא האשמת א׳ בחברות בארגון טרור – ומחלוקת זו היא שהוכרעה בהכרעת הדין. חלק ניכר מהכרעת הדין הוא משפטי, ומתייחס לשינוי שיצר חוק המאבק בטרור על מצבו המשפטי של א׳. לא אלאה אתכם בכל זה, ואתמקד רק בכמה נקודות מעניינות, רובן ככולן עובדתיות.
על קיומו של ארגון הטרור בו א׳ היה חבר, למד בימ״ש המחוזי בראש ובראשונה מהודאותיו של א׳ בפני מדובבים – הודאות שנמצאו *קבילות*. בהודאות מדבר א׳ על הארגון בכללותו ועל דרכי פעולתו, והחשוב הוא ציון שמותיהם של שניים כמי שחברים אף הם בארגון: מיודענו מאיר אטינגר, ואדם בשם משה אורבך.
נתחיל באטינגר. לפי חוות דעת של מומחה מטעם השב״כ, אטינגר הוא שחיבר שני מסמכים שמכונים ״המרד״ – שהם פשוט תוכנית פעולה למיטוט השלטון בישראל (שהוא בגדר ״שלטון זר״), ובניית ממסד חדש תחתיו. איך? באמצעות פעולות טרור ש-״ידליקו חביות נפץ״, ״ישברו את הכלים״ ובשפה חופשית יצרו אנרכיה.
המסמך הראשון קורא לביצוע פעולות שכוללות אי הכרה בחוק הקיים, יצירת תסיסה סביב הר הבית, ערעור היחסים בין ישראל לעולם, פיצוץ הדו-קיום בתוך ישראל, ולקינוח כפייה דתית במרחב הציבורי. המסמך השני משרטט את שלבי המהפכה: בתחילה הסברה וביצוע פעולות ראשוניות, ובהמשך מרד אלים של ממש.
לאורבך ייחסה חוות הדעת חיבור מסמך בשם ״מלכות הזדון״, לפיו השלטון הנוכחי הוא אנטי-יהודי. המסמך מפרט כיצד לבצע פעולות טרור מבלי להותיר ראיות שרשויות האכיפה יודעות לאסוף, וקורא להקמת ״תאים״, כלומר תאי טרור, שיחד יהוו ״מחתרת נגד השלטון הזר״, תוך מידור בין התאים כדי למנוע חשיפה.
בהמשך, המסמך מציע פעולות שונות לביצוע – החל מכריתת עצים וכלה בשריפת מסגדים ובתים, תוך פירוט הכלים והשיטות לביצוען. בימ״ש קבע שהודאת א׳ בפני המדובבים מלמדת כי משנתו זהה למסמכים הנ״ל, ומפרט כמה ציטוטים מפיו:
א. זה יהיה ״מעשה טוב״ לערוף ראש של 10 תינוקות אם תהיה נבואה שתצווה זאת.
ב. ״זו מלחמת מצווה להרוג את הערבים… ברור שמותר לרצוח, ׳לא תרצח׳ זה על יהודים״.
ג. ״אני מבין את הנאצים… אני חושב שלרחם על ערבים זה להיות אכזרי״. בכל אלה, ועוד, ראה בימ״ש כראיות לכך ש-א׳ השתייך לארגון בעל אידיאולוגיה גזענית סדורה – זו שמשתקפת במסמכי ״המרד״ ו-״מלכות הזדון״.
ראיה נוספת נגד א׳ היתה סרטון אליו הצטלם, בו הוא נראה אומר *בקולו* כי הוא לא מכיר ״בשלטון הזר בארצנו״, וכי ימשיך לפעול להקמת ״מדינה יהודית״, כלומר מדינה בחזון של מסמכי ״המרד״. א׳ טען במשפט כי דיקלם את הדברים, וכי מדובר במעין משובת נעורים – אך בימ״ש קבע שהתוכן משתלב בשאר הראיות.
בהמשך, מפרט בימ״ש את המעשים של ארגון הטרור בו א׳ היה חבר: תשעה מקרים של פגיעה בערבים ובקודשי דת נוצריים, תוך ריסוס כתובות המלמדות על ביצוע המעשה ע״י הארגון. א׳ הודה כאמור בביצוע 4 מתוך 9 המעשים, והפגין בקיאות מרשימה בפרטיהם. לכאורה, מדובר רק ב-״עבירות רכוש״, אך בימ״ש קבע אחרת.
בימ״ש מצא כי מדובר בדיוק בפעולות שנועדו לפגוע בנקודות התורפה של ישראל, ו-״להדליק חבית נפץ״. מדובר על מעשים שבוצעו מתוך מניע גזעני, נגד ערבים או נוצרים בשל היותם ערבים או נוצרים, ובמעשים שיש ביניהם זיקה. ובעברית פשוטה: מסכת של פעולות טרור שהוצאו אל הפועל על ידי ומטעם ארגון טרור.
הלאה. בימ״ש מצא כי מעשי הנאשם והארגון נועדו להטיל אימה ופחד, וקבע כי טיבם של המעשים מלמדים כי זו מטרתם. בנוסף, א׳ מצוטט ביחס לכך כמי שאמר על מוחמד אבו חדיר ש-״אפשר לשרוף אותו… אני גורם להרתעה לערבי הבא שיחשוב״, וכמי שהסביר ש-״מותר להרוג ערבי, גם חף מפשע, אם זה בשביל ההרתעה״.
לפיכך, בימ״ש קבע כי מדובר בקבוצת אנשים שפעלו לאורך זמן באופן מאורגן, מתוך מניע גזעני, לבצע עבירות במטרה להטיל אימה ופחד. הארגון פעל באופן שיטתי, תוך תכנון ואימוץ כללי התנהגות שנועדו למנוע את חשיפת המבצעים והארגון, והכל באופן שמתיישב עם המשנה הסדורה שפורטה במסמך ״מלכות הזדון״.
בהתאם, בימ״ש קבע כי מדובר בארגון טרור לכל דבר ועניין. בנוסף, בימ״ש מצא כי א׳ היה בעל מעמד בארגון, ״חנך״ חברים צעירים ממנו, תיאר את כללי ההתנהלות בארגון (מידור, מניעת אפשרות לאיסוף ראיות וכו׳), התפאר בכך שהוא לומד מארגוני פשיעה פליליים, ואף היה בקיא מאוד בפרטי המעשים ובדין.
לפני סיום, נדרש בימ״ש לטענה של אכיפה בררנית: מדוע א׳ הואשם בחברות בארגון טרור, בעוד רבים אחרים – כולל אטינגר ואורבך עצמם – לא הואשמו בכך? בימ״ש דחה את הטענה וקיבל את הסבר המדינה לפיו ההבדל נעוץ בתשתית הראייתית *הגלויה* שנאספה נגד שאר החשודים. עם זאת, בימ״ש ציין ״אי נוחות״ מכך.
לקינוח, בימ״ש המחוזי גם דחה את טענת א׳ להגנה מן הצדק, שנסמכה על הנסיבות החריגות של ההליך נגדו, כולל העובדה שהוא הואשם כמעט לבדו בחברות בארגון הטרור, ואף נחקר ב-״חקירות צורך״. בימ״ש קבע שאין הצדקה לביטול כתב האישום בשל כך, אך כי ניתן יהיה להעלות את הטענות בשלב הטיעונים לעונש.
עד כאן הכרעת הדין. ואם הגעתם עד פה: אפשר לזלזל בתופעה של טרור יהודי, אפשר לראות ב-א׳ כ-״נער״, אפשר לגנות את הגדרתו כ-״פצצה מתקתקת״, וכמובן שאפשר ללכת שבי אחר מסע התעמולה המתוזמר שמתרגש עלינו בכל פעם שנעצרים חשודים בטרור יהודי, שכביכול ״נרדפים״ על ידי ״החטיבה היהודית בשב״כ״.
אבל, אפשר גם לקרוא את הכרעת הדין – סוף סוף מסמך גלוי מטעם גורם מוסמך – שמתאר איך קבוצת האנשים שהתאספה סביב הרעיונות המופרעים של מסמכי ״המרד״ ו-״מלכות הזדון״ פשוט פעלה כמו ארגון טרור לכל דבר, וגם עברה מחזון למעשי טרור גזעני של ממש. וטרור הוא טרור הוא טרור, גם אם הוא טרור יהודי.
ועוד הערה קטנה: אינסוף פעמים זעקו הכותרות על ״קריסת תיק דומא״, על כך שאין סיכוי שהודאות הנאשמים יהיו קבילות, ושמדובר בעלילה, ברדיפה, או סתם בטעות של השב״כ שלאף אחד אין אומץ להודות בה. ובשוך כל הספינים, הכרעת דינו של א׳ מדברת בעד עצמה, וכעת נותר לנו רק להמתין גם לזו של בן אוליאל.