והנה חזרנו אל הלכת אפרופים הידועה, זו שעיצבה את אופן פרשנות חוזים בישראל, ואחד מסמלי האקטיביזם השיפוטי של הנשיא ברק. בשרשור הקודם, ניסיתי להסביר מה נקבע באותה הלכה. הפעם, ננסה לבחון מה קרה לאחר מכן, ולמה בעצם הפכה ההלכה הזו, שלא בצדק, למושמצת.
למי שמתעצל לקרוא את השרשור הראשון, או לצדיקים שקראו, נזכיר שבהלכת אפרופים קבע ברק שני חידושים מרכזיים:
(1) פרשנות חוזה לא תיעשה עוד בשיטת שני השלבים (קודם הלשון, אח"כ הנסיבות), אלא באמצעות בחינה הלשון והנסיבות *גם יחד*, במטרה להתחקות אחר כוונת הצדדים ("התכלית הסובייקטיבית").
(2) אם לאחר בחינת הלשון ומכלול הנסיבות, הפרשן לא מצליח לגלות את כוונת הצדדים – הוא יכול לפנות לתכלית האובייקטיבית, כלומר לשיקולי "רוחב", כגון המקובל בחוזים דומים, שיקולי הוגנות, יעילות וכו'.
אז על מה היתה המהומה הגדולה?
ובכן, היתה ביקורת על החידוש הראשון, אבל בעיקר על השני. להתפתחויות לגבי החידוש הראשון – עוד נחזור בהרחבה בהמשך. כעת, בואו נתמקד בחידוש השני, שאיפשר לפרשן לפנות לתכלית האובייקטיבית.
הביקורת ביחס לכך התמקדה בעיקר בכך שמתן האפשרות לפנות לתכלית אובייקטיבית תתמרץ את השופט להזדרז ולקבוע שלא איתר את כוונת הצדדים, ואז להמשיך הלאה.
בדרך זו, יוכל השופט לפנות לתכלית האובייקטיבית, וכך לסטות מכוונת הצדדים, גם כאשר היא בעצם ניתנת לאיתור – על מנת להכניס פנימה שיקולים משפטיים רוחביים, ולהגיע לתוצאה שלדעתו היא יותר "צודקת", אף אם הצדדים התכוונו אחרת.
ולמהלך כזה יש כמובן מחיר נוסף: פגיעה בוודאות המשפטית.
הסיבה לפגיעה שכזו היא שאם הצדדים לחוזה יודעים שההסכמות ביניהן עלולות להתפרש באופן שסוטה מהכוונה הסובייקטיבית שלהם, באמצעות שופט שיכניס פנימה שיקולים רוחביים – אזי הם יתקשו להעריך באופן מושכל את הסיכויים והסיכונים בעת כריתת החוזה.
לטענה הזו קראו "הרוח של הלכת אפרופים".
המקום שבו הטענה זכתה לכינוי הזה הוא במה שידוע כ-"הלכת ארגון מגדלי הירקות", שם התכנס הרכב מורחב כדי לדון בתוקפה של הלכת אפרופים.
חשין, מי אם לא הוא, ציין שאין למעשה ויכוח עם הלכת אפרופים – אלא עם "הרוח המנשבת ממנה", כאילו בתי המשפט חופשיים להתערב כרצונם בתנאי חוזים.
כלומר, הביקורת של חשין (וגם של גרוניס 👇) על הלכת אפרופים לא היה על תוכנה, אלא על האופן שבו היא כביכול הובנה ויושמה.
אלא שריבלין, שכתב את חוות הדעת המובילה, הבהיר שאין בעצם מחלוקת שהפרשן יפנה לתכלית האובייקטיבית רק כאשר "לא ניתן, בשום אופן, לברר את התכלית הסובייקטיבית".
וריבלין הוסיף: השופט צריך לעשות כל מאמץ כדי לאתר את כוונת הצדדים, ולא למהר לדלג את התכלית הסובייקטיבית. "אל לו לשופט למהר לקבוע שלא ניתן לאתר את התכלית הסובייקטיבית, ויש להימנע מליצור תחושה או אוירה שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות".
כלומר, בפרשת ארגון מגדלי הירקות היתה הסכמה שהלכת אפרופים לא "שברה את הכללים" ולא נתנה לשופט גישה חופשית להתערב לצדדים בתנאי החוזה. התכלית האובייקטיבית אינה כלי עבודה שגרתי, אלא היא בבחינת "המוצא האחרון".
ועד כאן לגבי פרשה זו והתכלית האובייקטיבית. כעת, נחזור לחידוש הראשון.
כזכור, במסגרת הלכת אפרופים קבע ברק שאין דבר כזה ש-"הלשון ברורה", ושלא צריך לפנות לנסיבות כדי לפרש את החוזה. וביחס לכך, היו גם היו התפתחויות לאורך השנים.
הסנונית הראשונה שערערה על נישול הלשון ממעמד הבכורה שלה ככלי לפרשנות חוזה היתה דנציגר, בכמה אמירות שהשמיע בשנת 2009 👇.
השלב הבא היה תיקון לחוק החוזים, שהיה תוצאה של הצעת חוק מטעם ח"כ אלמוני יחסית בשם יריב לוין, שביקש "לתקן" את החידוש הראשון של הלכת אפרופים, ולקבוע שאם לשון החוזה ברורה – לא צריך לפנות לנסיבות, ובהתאם יש לפרש את החוזה רק לפי לשונו.
אלא שגם התיקון הזה לא "הרג" את הלכת אפרופים.
ביהמ"ש העליון, במה שידוע כ-"הלכת ביטוח לאומי", קבע שהתיקון הזה בעצם תואם את הלכת אפרופים, ובודאי שאינו מבטל אותה. אבל לא ניכנס לנבכי הפרשה הזו.
בשנת 2019 כבר זכינו בכירסום ממשי בחידוש הראשון של הלכת אפרופים, זה שקבע שאין ללשון מעמד בכורה, ושתמיד יש לפרשה יחד עם מכלול הנסיבות.
הכירסום הזה התרחש בפסק הדין הידוע כ-"ביבי כבישים", שאומנם לא ביטל את הלכת אפרופים כפי שטען אלירז שדה – אבל בהחלט היה משמעותי.
באותה פרשה, שטיין הציג תפיסה חדשנית: "לא כל החוזים נולדו שווים". למשל, יש חוזים פשוטים בין אנשים מן היישוב, ויש חוזים סבוכים שניסחו משרדי עורכי דין.
ולפי שטיין, ככל שהחוזה טעון הפרשנות נמצא קרוב יותר לסוג השני של החוזים, שאותם כינה "חוזים סגורים" – יש לפרש את החוזה יותר ויותר לפי לשונו, ולמעשה בשום מקרה לא יהיה צורך לפנות לתכלית האובייקטיבית. ולהיפך, לגבי חוזים "פשוטים" יותר 👇.
פסק דין מעניין נוסף נכתב על ידי גרוסקופף.
גרוסקופף הסכים לגישתו של שטיין לפיה אופן הפרשנות עשוי להשתנות לפי אופיו של החוזה, וחילק את החוזים לשלושה סוגים: חוזה עסקי, חוזה פרטי וחוזה צרכני.
לדבריו, יש לתת בכורה ללשון בחוזה עסקי, ומעמד נמוך יותר בחוזה פרטי. בחוזה צרכני, יש דווקא חשיבות מוגברת להכנסת שיקולים ערכיים.
פוגלמן מצידו הסתפק בפסק דין קצר שבו קבע שממילא הפעלה "רגילה" של הלכת אפרופים תוביל לאותה תוצאה שאליה הגיעו שטיין וגרוסקופף. ולכך עוד נשוב לפני שנחתום את השרשור.
והחל מאמצע 2022, הכירסום שהחל בפרשת ביבי כבישים – התפשט.
באחת הפרשות השופט מינץ קבע שיש ללשון בכורה בהליך הפרשני.
באותו מקרה, שטיין חזר על גישתו לפיה כאשר מדובר בחוזה מסחרי – הטקסט הכתוב הוא הכלי הפרשני הכמעט יחיד, ויש לו עליונות "על פני סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט". כלומר, לפחות בחוזים "מקצועיים" – הלשון כמו חזרה למעמד הבכורה שהיה לה בעבר.
וביום הראשון של שנת 2023 השמיעה גם וילנר קול דומה, צידדה בגישתו של שטיין בפרשת ביבי כבישים, וציינה כי לפחות בסוגי מסוים של חוזים (חוזים עסקיים וחוזים עם רשות שלטונית) – יש לתת ללשון "מעמד מכריע" ו-"מעמד בכורה".
שתי שופטות שמונו לאחרונה, כנפי-שטייניץ ורונן, הסכימו עם וילנר.
כלומר, תמונת המצב המשפטית לגבי החידוש הראשון היא זו:
ככלל, הלכת אפרופים בעינה עומדת. אבל, יש קול הולך וגובר, *שאולי* הוא אפילו קול רוב השופטים כיום, שכאשר מדובר בחוזה עסקי-מסחרי, או חוזה עם רשות שלטונית – כלומר חוזה שהמנסחים שלו הם צדדים "חזקים" – יש ללשון מעמד בכורה בפרשנות.
עד כאן פסקי הדין. וכעת, הערות ופרשנות.
כאמור, מרבית הביקורת כלפי הלכת אפרופים עסקה בתכלית האובייקטיבית, ובחשש שהשופטים יתערבו לצדדים בתנאי החוזה.
אלא עם כל הכבוד לחששות שנשמעו, ושבאו לידי ביטוי בחוות הדעת של חשין – בפועל החששות הללו התבססו על *תחושות*, ולא על עובדות.
גם ריבלין העיר לחשין על כך, וציין שדבריו וחששותיו אינם מגובים בנתונים אמפיריים, ואינם נתמכים אפילו בדוגמאות 👇.
ולמרבה הצער, זו גם התמונה הרחבה יותר. בפועל, לא מוכר לי שום מחקר, משפטי או אמפירי, שהראה ששופטים "ברחו" לתכלית האובייקטיבית, או שהלכת אפרופים גרמה לנזק כלכלי כלשהו.
בפועל, בתי המשפט נותרו נאמנים למטרה הפרשנית המרכזית – לאתר את כוונת הצדדים.
ככלל, כולם הסכימו, וכולם מסכימים, שהשימוש בתכלית האובייקטיבית הוא בגדר מוצא אחרון בלבד – אם כי גרוסקופף הציג עמדה לפיה בחוזים צרכניים, של פרט מול גוף "גדול" – הכנסת שיקולים ערכיים היא דווקא מבורכת.
וזה הזמן לחזור דווקא לפסק הדין הקצר של פוגלמן בפרשת ביבי כבישים.
כי אחרי כל ים המלל, ושלל הגישות הפרשניות השונות שהתפתחו לאורך השנים – בסוף, כמעט תמיד, התוצאה הפרשנית שאליה הגיעו כל השופטים היתה זהה. וזה לא מפתיע, כי יש פער גדול בין הלכת אפרופים לבין "רוחה של הלכת אפרופים".
הלכת אפרופים נועדה לפתור את המקרים הקיצוניים, שבהם יש פער של ממש בין לשון החוזה לבין מה שהצדדים התכוונו לו, ושגם אחרי בחינת כל הראיות החיצוניות לחוזה – הפרשן פשוט לא מצליח "לקרוא" את כוונת הצדדים.
אבל, ברוב המוחלט של המקרים – אין צורך להגיע לתכלית האובייקטיבית המושמצת.
וזו אולי הטרגדיה של ברק:
כמו בעניין עילת הסבירות, כך בכללי הפרשנות של חוזים – השינוי של ברק היה בעיקרו *רטורי-מחשבתי* באופן הניתוח, שהפך לאנליטי יותר. אבל, המשמעות *המעשית*, בפועל, היתה מועטה.
כי ״הלכת אפרופים״ נועדה לסייע לשופט להגיע לתוצאה צודקת במקרים הסופר-קיצוניים.
אלא שהמקרים הללו הם כמובן מאוד נדירים. "הרוח של הלכת אפרופים", כאילו שופט רואה טקסט בהיר שנוסח על ידי עורכי דין, ומעוות אותו בהתאם לתפיסת עולמו – היא אינה אלא רוח רפאים.
וההשלכות "ההרסניות" של הלכת אפרופים אינן אלא ספין שנפח את נשמתו מזמן, ושנקבר בשנים האחרונות.
בוקר טוב.