אחד הסמלים של האקטיביזם השיפוטי שהוביל אהרן ברק הוא מה שידוע כ-"הלכת אפרופים", העוסקת בפרשנות חוזה. אני מניח שרובכם שמעתם את שמה של ההלכה הזו, שגם נשלפת לא אחת כדוגמה ל-"קלקולים" של מערכת המשפט.
קחו הרבה אוויר, ובואו ננסה להסביר במה מדובר.
נתחיל בכך שנבהיר את משמעותו של "חוזה":
חוזה הוא הסכם שהצדדים התכוונו שיהיה בעל תוקף משפטי מחייב. אם קבעתם דייט, והצד השני הבריז, הוא לא הפר חוזה – כי ברור שלהסכמה להיפגש לא היה תוקף מחייב. אבל אם חתמתם על חוזה לרכוש דירה, מן הסתם התכוונתם שהמוכר יחוייב לקיים את חלקו בעסקה.
בעיקרון, את מרבית החוזים אין צורך לערוך בכתב, אבל בפועל רוב החוזים שמגיעים להתדיינות בבתי משפט, אם לא כולם, נערכו בכתב.
וכאשר שני צדדים לחוזה מסתכסכים ופונים לסעד מבית המשפט, מטבע הדברים יש ביניהם מחלוקות לגבי משמעות התנאים השונים שנכללו בחוזה. ואז, נדרשת פרשנות לחוזה.
באופן כללי, האופן שבו מפרשים חוזה שונה מהאופן שבו מפרשים חוק, משום שחוזה הוא הסכמה *פרטית* בין הצדדים לו, ואילו חוק הוא נורמה כללית.
לכן, מלאכת פרשנות החוזה נועדה בעיקרה לנסות ולהתחקות אחר הכוונה של הצדדים במועד שבו כרתו את החוזה – ולתת לחוזה פרשנות שתגשים את הכוונה הזו.
ואיך יכול הפרשן להתחקות אחר כוונת הצדדים במועד כריתת החוזה?
הכלי הטבעי והפשוט מכולם הוא לשון החוזה, כלומר הטקסט שלו. אם בחוזה נכתב שאבי ישלם לבני 100 תמורת חולצה מסוימת, אז קל להבין שמדובר בכוונה לעסקת מכר, שבמסגרתה אבי ייתן כסף, ובני ימסור בתמורה חולצה.
ואז מתחילות הבעיות.
בדוגמה הפשטנית שלנו, הצדדים שכחו לקבוע את המטבע שבו ישלם אבי. לכן, הם עלולים להיקלע בעתיד לויכוח האם הכוונה היתה למאה ש"ח, או למאה דולר.
כדי לפתור את השאלה הזו, הפרשן יכול לפנות לנסיבות הכלליות של המקרה. למשל, אם החוזה נערך בין שני ישראלים, מתבקש שהם התכוונו לתשלום בש"ח.
וזה בדיוק מה שקבע בעבר חוק החוזים לגבי האופן שבו יש לפרש חוזה: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין".
נתרגם לעברית: חוזה יפורש כדי להתחקות אחר כוונת הצדדים לו. את הכוונה נלמד מתוך הלשון של החוזה, כלומר מהטקסט הכתוב, וממכלול הנסיבות.
השיטה הפרשנית הזו מכונה "תורת שני השלבים":
כאמור, המטרה של הפרשן היא להבין את הכוונה של הצדדים במועד שבו נכרת החוזה. כדי להבינה, השלב הראשון הוא לבחון את לשון החוזה, ואם נותרה אי-בהירות – בשלב השני בוחנים את כלל נסיבות המקרה.
השיטה הפרשנית הזו היא ששונתה בהלכת אפרופים.
נוותר על הניסיון להציג את העובדות, וניגש ישירות להלכה עצמה, שאותה עיצב ברק.
ברק פתח בהנמקה ארוכה מדוע תורת שני השלבים היא שגויה, שעליה נדלג. לאחר מכן, הציג ברק את התפיסה הפרשנית שלו, שבבסיסה שני חידושים מרכזיים:
(1) איחוד שני השלבים הפרשניים;
(2) הוספת התכלית האובייקטיבית.
נתחיל בחידוש הראשון, שהוא איחוד שני השלבים הפרשניים.
כזכור, אין מחלוקת שהמטרה המרכזית בפרשנות חוזה היא להתחקות אחר כוונת הצדדים ("אומד דעתם").
לפי ברק, התפיסה לפיה ניתן לפרש חוזה רק באמצעות הלשון, כלומר באמצעות קריאת הטקסט, ואם הכל ברור אז לעצור את הפרשנות – היא שגויה.
לשיטת ברק, לעולם יש לפרש את החוזה *גם* באמצעות הלשון *וגם* באמצעות הנסיבות החיצוניות לטקסט עצמו, באופן חוזר ונשנה. המהלך הפרשני הוא משולב, ואין דבר כזה ש-"הלשון ברורה" ולכן אין צורך לבחון את כלל הנסיבות. שילובן של הלשון ושל הנסיבות – רק הוא ילמד על כוונתם של הצדדים לחוזה.
הדוגמה הקלאסית שברק השתמש בה היא ראובן שמוכר "סוס" לשמעון. אלא שמסתבר שבשפה המשותפת של ראובן ושמעון, המונח "סוס" פירושו מכונה מסוימת שבבעלותו של ראובן.
האם במקרה כזה, הפרשן צריך לעצור בלשון הברורה, ולכפות על שמעון לרכוש מראובן סוס בשר ודם, קרי את החיה שנקראת "סוס"? ודאי שלא.
כלומר, בבסיס ההיגיון של ברק ניצבת התפיסה שאף פעם אי אפשר להסתפק בלשון החוזה, כי גם כשהיא נחזית כברורה – לא בטוח שהיא כזו. אי אפשר לעצור בה, אלא תמיד לקרוא אותה באמצעות "מילון" בדמות מכלול הנסיבות שבהן נערך החוזה.
ועד כאן החידוש הראשון. ולא תאמינו – לא הוא היה החידוש הבעייתי.
וזה מביא אותנו לחידוש השני, שסביבו נסובה כמעט כל הביקורת שהוטחה בהלכת אפרופים – התכלית האובייקטיבית.
אז על מה מדובר?
כאמור, לפי ברק הפרשן של החוזה בוחן במשולב את הלשון ואת הנסיבות החיצוניות, ומנסה להתחקות אחר כוונת הצדדים. לכוונה הזו קרא ברק "התכלית הסובייקטיבית".
במילים אחרות, החידוש *הראשון* של הלכת אפרופים קבע שכדי להבין מה היה הרצון של הצדדים – מה היתה התכלית הסובייקטיבית שלהם כשכרתו חוזה – צריך לעשות בחינה משולבת.
אבל, מה עושה הפרשן במצב שבו גם לאחר שבחן הן את הלשון והן את הנסיבות – הוא לא מצליח לקבוע מה היתה התכלית הסובייקטיבית?
במצב כזה, הפרשן יפנה לתכלית האובייקטיבית – "המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים… שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים… התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים של צדדים הוגנים ליחס חוזי".
ואיפה בעצם הבעיה בפנייה לתכלית שכזו?
ובכן, זוכרים את האבחנה בין חוזה לחוק? חוזה הוא יצירה פרטית של הצדדים. הוא מחייב אך ורק אותם, והוא לא נורמה כללית שיכולה לחייב צד שלישי כלשהו, קל וחומר את כולם.
לכן, הכנסת שיקולים אובייקטיביים, כלומר שיקולים רוחביים שנוגעים בכלל החברה – היא בגדר רעיון שזר מיסודו לעולם החוזי.
במילים אחרות, עד הלכת אפרופים התפיסה הרווחת היתה שבפרשנות חוזים אין מקום לבחון כיצד "האדם הסביר" היה נוהג, או להכניס שיקולים כמו הוגנות או מה מקובל בעסקאות דומות.
הרציונל היה שמותר לצדדים לחוזה להחליט כרצונם, וגם אם לצופה מן הצד נדמה שאחד הצדדים עשה עסקה גרועה – אין בכך דופי.
כאשר ברק הכניס לעולם פרשנות החוזה את התכלית האובייקטיבית, הוא נתן בידי השופט כלי לפרש את החוזה לפי תפיסת עולם שיפוטית כללית – זו שמביאה בחשבון שיקולים כמו סבירות, יעילות, צדק והוגנות.
או, בקיצור, להכניס שיקולים "רוחביים" לתוך העולם הפרטי שהצדדים בראו לעצמם באמצעות החוזה.
וזו כבר היתה טלטלה של ממש.
אם החידוש הראשון רק לקח מהלשון את מעמד הבכורה שהיה לה, והפך את הפרשנות להוליסטית יותר – החידוש השני כבר היה בגדר מהפכה. עד אפרופים, רק הצדדים היו רלבנטיים לצורך פרשנות החוזה. אחרי אפרופים, אפשר להשתמש גם בתכליות כלליות שאינן קשורות לצדדים לחוזה.
ועד כאן, מה שקבע ברק בהלכת אפרופים. בפועל, באותו פסק דין המהלך הפרשני שלו היה בעצם דעת יחיד – אבל עד מהרה התזה שלו הפכה לשיטה הפרשנית המובילה, ובעצם היחידה, שבה השתמשו בתי המשפט.
למרבה הצער, בקשה לדיון נוסף בפרשת אפרופים – נדחתה, ורק בשנת 2006 ההלכה הפכה לעובדה מוגמרת.
זה קרה בדיון נוסף, בפני הרכב של תשעה שופטים, במה שידוע כ-"פרשת ארגון מגדלי הירקות" – אז הפכה הלכת אפרופים באופן חגיגי לתורה הפרשנית המחייבת של חוזים במדינת ישראל.
אבל על מה שנקבע בפרשה זו, וכן על ההתפתחויות וההשלכות של הלכת אפרופים – נספר בשרשור הבא (אם יהיה ביקוש).
נסכם:
הלכת אפרופים חידשה את אופן פרשנותו של חוזה: במקום בחינה דו-שלבית – הלשון תחילה, ואז הנסיבות – הבחינה היא משולבת, של הלשון והנסיבות גם יחד.
וככל שבחינת הלשון והנסיבות לא מספיקה כדי לקבוע את כוונת הצדדים, הפרשן ישתמש בתכלית האובייקטיבית, כלומר בשיקולים רוחביים.
ערב טוב.