לפי ההערכות בתקשורת, היועמ"ש מנדלבליט עתיד לפרסם בקרוב מאוד את החלטתו בנוגע לחקירות רה"מ, ולפי אותן הערכות – ההחלטה תכלול הגשת כתב אישום. מן הסתם, היקפו וטיבו של כתב האישום עדיין אינם ידועים.
ברגע הזה, לוח המשחקים (והזמנים) המשפטי ישתנה דרמטית.
ציר התרחשויות אחד יהיה ציר החסינות, ובו לא אעסוק הפעם.
הציר השני, ואולי המעניין יותר, יהיה עתירות לבג"ץ. עד היום, בג"ץ נפנף על הסף את *כל* העתירות נגד המשך כהונתו של רה"מ. אבל הגשת כתב אישום היא כבר אירוע בסדר גודל אחר, והפעם – יש להניח – בג"ץ כבר ידרש אליהן בכובד ראש.
למה?
התשובה, כמו שחלקכם בודאי יודע, היא מה שמכונה "הלכת דרעי-פנחסי". את השרשור הזה נקדיש להלכה הזו, ולשאלה מה בעצם נותר ממנה כיום (ספוילר: הכל).
"הלכת דרעי-פנחסי" היא בעצם שני פסקי דין, שפורסמו באותו יום – 8.9.1993. כרקע כללי, הימים הם ימי ממשלת רבין, וש"ס היא חברה בקואליציה.
כמו כן, מדובר על שבוע בלבד לפני הטקס בבית הלבן, בו נחתם הסכם אוסלו הראשון בין מדינת ישראל ואש"ף. ובעיתוי הקריטי הזה נדרש בג"ץ להכריע בשאלת כהונתם של אריה דרעי, אז שר הפנים, ורפאל פנחסי, אז סגן שר הדתות.
השאלה התעוררה, משום שהיועמ"ש דאז, חריש, החליט להגיש נגד השניים כתב אישום.
נתחיל בדרעי.
היועמ"ש החליט להגיש נגד דרעי כתב אישום חמור, הכולל אישום בשוחד. מה שחשוב לדעת הוא שבאותה עת לכל ח"כ היתה חסינות, שניתנת להסרה (להבדיל מהמצב היום, שבו אין חסינות, וצריך לבקשה). במועד פסק הדין, *לא הוסרה* החסינות של דרעי.
רבין, ראש הממשלה, החליט שלא לפטר את דרעי.
חוק יסוד: הממשלה בנוסחו אז, וגם בנוסחו כיום, הקנה לרה"מ סמכות לפטר שר. אבל, החוק "שתק" לחלוטין בשאלה מתי שר לא יכול להמשיך לכהן, למשל נוכח הרשעה בפלילים. התנועה לאיכות השלטון עתרה וטענה שיש לרבין *חובה* להפעיל את סמכותו.
את פסק הדין המרכזי כתב הנשיא שמגר, ונתמקד רק בחוות דעתו.
תחילה, שמגר קבע שהחלטת רה"מ כפופה כמובן לביקורת מינהלית, והביקורת על אי-הפעלת סמכות היא בגדר תמונה ראי של ביקורת על הפעלת סמכות. כפי שהחלטה לפעול יכולה להיות בלתי סבירה, כך החלטה *שלא לפעול* יכולה להיחשב ככזו. בהתאם, בג"ץ יכול לבטל את ההחלטה שלא להפעיל סמכות, ולחייב את הפעלתה.
השאלה הבאה היא מה זה "החלטה סבירה". לפי שמגר, השאלה אינה האם נשקלו שיקולים זרים, או שההחלטה נתקבלה בחוסר תום לב. גם אם נשקלו רק שיקולים ענייניים, וגם אם מקבל ההחלטה פעל בתום לב, עדיין ההחלטה יכולה להיות בלתי סבירה. הכיצד?
השאלה, לפי שמגר, היא מה המשקל שניתן לשיקולים השונים.
שמגר קבע, שאם מקבל ההחלטה יתן משקל מעוות לשיקולים שונים, אזי אפשר שההחלטה בלתי סבירה: "כאשר נתון פלוני מועדף על אחר, למרות שמשקלו, חומרתו או מהותו של השיקול הנדחה היו מחייבים באופן ברור וגלוי את העדפתו או את הטיית כפות המאזניים לכיוונו, הרי לוקה ההחלטה בחוסר סבירות".
וזוהי בעצם "עילת הסבירות". והשאלה היא האם ההחלטה שלא לפטר את דרעי היתה סבירה.
מכאן עובר שמגר לדון בטענה, שכיום יש לה חשיבות רבה, והיא שהמחוקק לא קבע חובה לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום. זאת ועוד: המחוקק כן קבע הסדרים לגבי ממלאי תפקידים אחרים (למשל, נבחרי ציבור ברשויות המקומיות).
שמגר דחה את הטענה הזו, אבל כדי להבין את ההנמקה נשתמש דווקא במה שכתב ברק בפסק הדין בעניינו של פנחסי.
ברק מבחין בין תנאי סף, שהוא מכנה "תנאי כשירות", לבין שיקול דעת. כלומר, המחוקק קבע, במקרים שונים, תנאי סף לנושא משרה, שאי-עמידה בהם פוסלת אותו אוטומטית (למשל, הרשעה עם קלון).
ברק קובע, שהעובדה שאדם עובר את תנאי הסף הללו, לא פוגמת, כמובן, באפשרות להפעיל שיקול דעת בשאלה האם לפטרו. ואת שיקול הדעת הזה יש להפעיל, כאמור, באופן סביר.
כלומר, גם אם אז לא היו תנאי כשירות לשר, וגם אם היו תנאים כאלה – זה לא ממש משנה. *תנאי הכשירות לחוד, ושיקול הדעת לחוד*.
זאת אומרת, שאם המחוקק קבע, למשל, ששר שהורשע חייב להתפטר – זה תנאי כשירות. עד ההרשעה, יש לרה"מ שיקול דעת האם לפטרו. אבל, את שיקול הדעת הזה רה"מ חייב להפעיל באופן סביר. וכך עשוי להיווצר מצב שבו אף על פי ששר עומד בתנאי הכשירות, יהיה זה בלתי סביר להותירו בתפקיד. הכל תלוי בנסיבות.
נחזור לדרעי.
שמגר קובע, שמעשי השחיתות שיוחסו לדרעי הם "מפליגים בחומרתם". משאלה הם פני הדברים, די בכך שמדובר בראיות לכאורה, קרי בראיות שהביאו להגשת כתב אישום, אך לא להרשעה, כדי להפוך את ההחלטה שלא לפטר את דרעי לבלתי סבירה.
ושימו לב: שמגר קובע ששאלת החסינות *לא* משנה את התמונה.
כלומר, שמגר היה ער לכך שלדרעי עומדת חסינות במועד מתן פסק הדין, אבל לפי שמגר "קיום הליכי הסרת החסינות לא ישנה את מהותם ומשמעותם של כתב האישום ושל מה שנטען בו". או במילים אחרות, החסינות לא הופכת את כתב האישום לבלתי קיים, או לכזה שאפשר לא להתחשב בו. היא רק מונעת הליך שיפוטי.
והנה השורה התחתונה (השחרתי מה שלא רלבנטי):
לרה"מ יש שיקול דעת לפטר שר. אם שר מואשם בעבירה, אזי ככל שהעבירה חמורה יותר, כך יש לתת לכך משקל רב יותר בשאלה האם לפטרו. אי מתן משקל מתאים לנתון זה, עשויה להפוך החלטה שלא לפטר לבלתי סבירה. לאור חומרת העבירות שיוחסו לדרעי, יש חובה לפטרו.
לפיכך, הוצא צו מוחלט נגד רה"מ, שהורה לו לפטר את דרעי.
ומה לגבי פנחסי? הרוב דומה עד זהה, אך בעניין פנחסי התחדדו שתי סוגיות מעניינות, שלא התבררו בעניינו של דרעי.
השאלה הראשונה נגעה בעובדה שבמועד פסק הדין הכנסת כבר החליטה *שלא* להסיר את חסינותו של פנחסי. אי אפשר היה להעמידו לדין.
השאלה השנייה נגעה בכך שהעבירות שיוחסו לדרעי היו חמורות יותר מאלה שיוחסו לדרעי, שכן פנחסי הואשם "רק" ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובניסיון לקבלת דבר במרמה. גם היועמ"ש הסכים שאלה *לא* עבירות מופלגות בחומרתן.
ברק קבע, שחרף השאלות הקשות הללו – החלטה שלא לפטר את פנחסי גם היא בלתי סבירה.
לפי ברק, שאף על פי שמדובר בעבירות חמורות פחות, הן עדיין מספיק חמורות כדי לקבוע שבלתי סביר להותיר את פנחסי בתפקידו, כאשר במקביל אין אפשרות לברר את אשמתו (בגלל החסינות). הפגיעה באמון הציבור במוסדות השלטון, במקרה זה בממשלה – חריפה מידי.
ולכן, גם העתירות נגד פנחסי – התקבלו.
עד כאן "הלכת דרעי-פנחסי".
וכעת לשאלה: האם הלכה זו עדיין בתוקף? התשובה הקצרה היא: *חד-משמעית* כן. אבל נעבור לתשובה הארוכה.
בשנת 2001 שונה חוק יסוד: הממשלה, וקבע לראשונה תנאי כשירות לשרים. כפי שתוכלו לראות בסעיפים 👇 , שלא שונו עד היום, החוק קובע, למשל, לאן יוגש כתב אישום נגד שר.
כמו כן, החוק קובע שאם שר הורשע בעבירה הכוללת קלון – כהונתו תיפסק. מכאן, שלכאורה אפשר לטעון שפרשנות נכונה של חוק היסוד במתכונתו כיום היא שהמחוקק התערב בהלכת דרעי-פנחסי, וקבע שאין שום חובה לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, חמור ככל שיהיה. והטענה הזו גם נטענה לאחרונה במקומות שונים.
אלא שפרשנות זו כבר הובאה בפני בג"ץ, שדחה אותה. ולא פעם אחת. פסק הדין שאישרר את תוקפה של הלכת דרעי-פנחסי לאחר שינוי חוק היסוד ניתן בעתירה שדרשה כי רה"מ שרון יפטר את צחי הנגבי.
העובדות לא ממש חשובות. מה שחשוב הוא שבג"ץ שב וקבע את מה שקבע ברק – תנאי כשירות לחוד, ושיקול דעת לחוד.
נקבע, שהעובדה שהמחוקק קבע תנאי כשירות לשרים (להבדיל מחוק יסוד: הממשלה בזמן הלכת דרעי-פנחסי, ששתק בעניין), *לא משנה* את חובתו של רה"מ להפעיל שיקול דעת סביר בשאלה האם לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום. ואת שיקול הדעת הזה רה"מ צריך להפעיל בהתאם להלכת דרעי-פנחסי, ש-"עומדת על מכונה".
בג"ץ שב ואישרר את תוקפה של הלכת דרעי-פנחסי במקרים רבים נוספים, שבחלקם נעסוק בשרשור הבא, וגם השופט סולברג עשה כן באחת הפרשות 👇. היחיד שהציג עמדה שונה בעניין היה גרוניס, שדווקא כן ראה בשינוי חוק יסוד: הממשלה כנתון שמכרסם בהלכה 👇.
אבל, בשורה התחתונה, זו *חד-משמעית* ההלכה גם כיום.
לסיכום:
הלכת דרעי-פנחסי קובעת שאם הוגש נגד שר או סגן שר כתב אישום, יש לתת לכך משקל רב בהחלטה האם לפטרו. אם מדובר בכתב אישום הכולל עבירות חמורות, יהיה זה בלתי סביר שלא לפטר שר. הלכה זו עומדת בעינה גם כיום.
ומה דינו של כתב אישום *נגד רה"מ*, להבדיל משר? על כך בשרשור הבא.
קישור לפסק הדין בעניין דרעי: https://t.co/MVAzPxGtSz
קישור לפסק הדין בעניין פנחסי: https://t.co/5c3yoYOE2j
קישור לפסק הדין בעניין הנגבי (אישרור הלכת דרעי-פנחסי לאחר שינוי חוק יסוד: הממשלה):
https://t.co/xaQo4oingn