בתוך פחות מ-48 שעות, מהערב של יום חמישי ועד לשעות אחר הצהריים של יום שבת, זכו ספורטאים שמייצגים את ישראל באולימפיאדה בלא פחות משש מדליות.
אני מניח שרובכם ראה, התרגש לרגע, והמשיך הלאה בחייו. בכל זאת, המצב מחורבן וממילא מי בכלל מתעניין בענפים המוזרים האלה.
אבל תתפלאו:
יש ביננו גם כאלה שעבורם ספורט אולימפי זה הדבר הכי מרגש שיש. בשבילם, האולימפיאדה (או המשחקים האולימפיים, בשמם הרשמי) היא חוויה של פעם בארבע שנים.
נכון, במהלך ארבעת השנים הללו יש אליפויות עולם, ואליפויות יבשתיות וכו' – אבל הן בסך הכל מעין הכנה וחזרות לדבר האמיתי.
וכן, כדורגל זה נחמד, למונדיאל יש את הקסם שלו, והשמועה מספרת שיש גם אירועי ספורט כמו ליגת האלופות, יורוליג ופרמייר ליג.
אבל דחילק, איך אפשר להתעניין בקורותיו של איזה שחקן ממרכז הטבלה בישראל, כאשר ממולו עומד ספורטאי שהגיע לפסגת האנושות, בצ'אנס האחד שיש לו לעשות זאת בארבע שנים?
אז אני כזה. ראיתי משחקים של מכבי באירופה, הניצחון בפארק דה-פרנס הוא זיכרון נצחי, ומונחים כמו "משחק השרוכים" ו-"הפיצה של צ'ורצ'יץ'" לא זרים לי.
אבל שום דבר לא משתווה לספורטאים האלמוניים, שעובדים מתחת לרדאר כל יום (ובדרך כלל כמה פעמים ביום), וחולמים על הרגע הגדול שלהם.
זה אולי הקסם הגדול של האולימפיאדה:
יש בה ענפים קבוצתיים או זוגיים, וגם בענפי היחידים יש משמעות לנבחרת וללכידות החברתית. אבל בסופו של דבר, מדובר בלוחמים בודדים. בסוליסטים שלא צריכים לשתף פעולה עם אף אחד – אלא פשוט לנצח את עצמם ואת היריבים.
ויש להם רק הזדמנות אחת בארבע שנים.
למי שהתמכר, כמוני, לסם האולימפי הזה – השנים הראשונות היו קשות. קשות מאוד.
בכל אולימפיאדה יש סיפורים שנוגעים בכל לב אנושי. אבל גם מטבע האדם, גם מהאופי הישראלי המיוחד, וגם משום שהמשחקים האולימפיים מעוצבים כך – מרבית תשומת הלב, והלב כולו, ממוקדים במי שמייצגים את המדינה שלנו.
אלא שמדינתנו הוקמה כידוע ב-1948, וב-1952 כבר שלחנו נציגים להלסינקי. ופעם אחר פעם אחר פעם, הספורטאים שלנו שבו בידיים ריקות.
באותם ימים הייתי כמובן רק בתכנון, וממילא לא היה סיקור בטלוויזיה (שלא היתה קיימת) – אבל זה האתוס שעליו אתה גדל. שאין לנו אפילו מדליה אולימפית אחת לרפואה.
ואתה כל כך רוצה אחרת.
מאחר שאת מונטריאול 1976 אני לא זוכר, ומוסקבה 1980 הוחרמה על ידי המערב – ההזדמנות הראשונה לעקוב מקרוב היתה בלוס אנג'לס 1984.
שום ספורטאי ישראלי לא התקרב אז למדליה, ולכן נאלצנו "להסתפק" בסיפורים העולמיים, כמו זה של קרל לואיס, שכביכול חיקה את ג'סי אוונס.
בסיאול 1988 זה כבר היה קרוב. היה לנו מתאגרף בשם יעקב שמואל, שהקרבות שלו שודרו בערוץ היחיד דאז, ושהגיע עד לרבע הגמר – בענף שבו מחלקים שתי מדליות ארד.
והיו גם את יואל סלע ואלדד אמיר, שכל בוקר קמנו לקרוא בעיתון מה הם עשו אתמול, ושהגיעו למקום הכי גרוע באולימפיאדה – המקום הרביעי.
את המדליה ההיסטורית שהיתה יכולה להיות להם, סלע ואמיר הפסידו בגלל שהמשחקים בסיאול נערכו בספטמבר, ולא ביולי – ולכן אחד מימי התחרות היה יום כיפור. הם לא התחרו, ואיבדו שיוט. אגב, האחים דן ורן טורטן כן יצאו לשוט ביום כיפור, אבל זה לא עזר להם.
וכך, עוד אולימפיאדה הסתיימה במפח נפש.
לקראת ברצלונה 1992, כל המדינה התרכזה ביעל ארד, שהיתה ה-תקווה להביא סוף סוף מדליה ראשונה לאחר 2000 שנות גלות.
וארד, באופן הכי לא ישראלי שיש (במובן החיובי של הדברים) – עמדה בציפיות, ניפצה את תקרת הזכוכית, באחר צהריים אחד ביום חמישי, שאף חובב ספורט אולימפי בישראל לא ישכח לעולם.
יום אחד בלבד לאחר מכן, עלה למזרן הג'ודו ספורטאי שאף אחד לא הכיר, בשם אורן סמדג'ה. ובסוף אותו יום, שכמעט כולו בכלל לא שודר – היתה לנו גם מדליית ארד.
זו היתה אופוריה אדירה. אבל האולימפיאדות שלאחר מכן, הגם שברובן זכינו לפחות במדליה אחת, היו גדושות גם הן באינספור אכזבות.
באטלנטה 1996 גל פרידמן זכה בארד, בלי שידור בטלוויזיה. בשאר הענפים, ישראל חזרה להיות ישראל:
יעל ארד וגוצ'ה ציציאשווילי בהיאבקות כבר נגעו במדליית ארד, אבל נכנעו. פבריקנט וקדמי לא היו במיטבן בשייט.
המכורים האמיתיים שביניכם קמו באמצע הלילה, כמוני, כדי לראות גמר היסטורי בשחייה.
סידני 2000 היתה אולימפיאדה שאיתגרה את הנפש.
אריק זאבי הפסיד מדליה בהחלטת שופטים. המתאבק יורי ייבסייצ'יק סיים רביעי, וכמוהו פבריקנט וקדמי. מטוסביץ' הפסיד מדליה באתלטיקה בגלל פסילות, עמית ענבר אכזב – ומיכאל קלגנוב, התקווה הגדולה והאחרונה, סיים במקום הרביעי בקיאק ל-1000 מטר.
ישראלי שאהב אולימפיאדה חי אז בתוך לופ של שיברון לב.
ברגע האחרון ממש, דקה לפני טקס הנעילה, קלגנוב זכה בארד בקיאק ל-500 מטר, וקצת המתיק את צנצנת הגלולות המרות. חוץ ממנו איתן אורבך עשה גמר אולימפי, לפני שהפך לרווק מבוקש.
ואז הגיעה אתונה 2004, וסיפקה חוויה דומה מאוד לברצלונה.
מצד אחד, בישראל כמו בישראל, מרבית חברי המשלחת לא הצליחו להתעלות.
מצד שני, אריק זאבי תיקן את השערוריה מסידני עם ארד מרגש, וגל פרידמן הצליח, ברגע האחרון ובשיוט המדליות, לזכות בזהב היסטורי. התקווה סוף סוף נוגנה במשחקים האולימפיים, ואפילו לימור ליבנת לא הצליחה לפגוע בהתרגשות.
בייג'ינג 2008 היתה שידור חוזר של סידני.
זאבי, שהיה מועמד לזהב, סיפק תחרות גרועה. גל יקותיאל נכנע בקרב על הארד. ב-470 נשים, שוב מקום רביעי. אנדיוני עפו מוקדם.
כמו בסידני, ברגע האחרון שחר צוברי זכה בארד בגלישת רוח – אבל החוויה הכוללת היתה של אוסף אכזבות, עם דובדבן קטן אחד.
ואם בייג'ינג היתה מתסכלת, לונדון 2012 כבר היתה התגשמות של כל הסיוטים.
זאבי, שהגיע כאלוף אירופה במטרה לתקן את בייג'ינג – עף תוך שניות. אנדיוני הפסידו ברבע הגמר.
והטרגדיה הגדולה מכולן היתה התרסקות במאני-טיים של לי קורזיץ, אלופת העולם ארבע פעמים, שהפסידה מדליה בשיוט האחרון.
מי שחי משבת לשבת, המשיך כרגיל. מי שחי, כמוני, מאולימפיאדה לאולימפיאדה, לא ידע את נפשו. האם אנחנו חוזרים לדור המדבר? האם הפרטאץ' הישראלי, החובבנות והלוזריות חזקים מהכל?
ב-8 באוגוסט 2016, עמוק בתוך אולימפיאדת ריו, כבר היה נדמה שהנאחס לא ישבר לעולם. שברצלונה ואתונה לא ישובו.
ביום ההוא, שגיא מוקי העפיל לחצי הגמר האולימפי. ניצחון אחד, מתוך שני קרבות, ויש מדליה. אבל מוקי הפסיד בחצי הגמר, ואז הפסיד בקרב על הארד, וחובבי האולימפיאדה בארץ לא ידעו הם מה לעשות, אם לצחוק או רק לבכות.
כנראה שרק אישה היתה יכולה לעשות זאת שוב, ואז באה ירדן ג'רבי וזכתה בארד.
מכאן, זו כבר היסטוריה קרובה, ואני מניח שרובכם זוכרים את הפרטים:
אחרי ג'רבי הגיע אורי ששון, שביום חייו הצליח לזכות במדליית ארד.
בטוקיו, אבישג סמברג הגיעה משום מקום וזכתה במדליה ביום התחרויות הראשון, מה שסלל את הדרך לנבחרת הג'ודו – ולשתי מדליות זהב של דולגופיאט ולינוי אשרם.
אבל שום דבר מאלה לא היה יכול להכין את הלב של עכבר האולימפיאדה הישראלי לטירוף של שש מדליות בשתי יממות, אחת מהן מזהב ועוד ארבע מכסף.
בגלגול הקודם, היינו צריכים לעבור כמה עשורים של אכזבות כדי לראות בעיננו כמות כזו של הישגים, ובעצם גם אז לא (כי בכלל לא היו שידורים של הכל).
אז אם במקרה באתם היום לעבודה וראיתם, בפינה איזה קולגה שלא יודע את נפשו, ולא הבנתם איך זה יתכן שהוא כל כך שמח ונרגש בזמן שהמדינה שלנו מתפרקת – זה כנראה הסיפור.
כנראה שהוא משלנו, אלה שבוכים למראה ישראלי שזוכה במדליה, אלה שיודעים את החוקים של כל הענפים, אלה שזוכרים את ברצלונה.
אבל לא נסיים, בכל זאת, בלי משהו קצת אחר.
לצד יעל ארד, מי שפרצו את הגבולות היו אורן סמדג'ה, ילד מאופקים; אריק זאבי, שהתאמן במקלט בפרדס כץ; שחר צוברי שגדל באילת; פיטר פלצ'יק שעלה לארץ בלי אבא ועוד ועוד.
אף אחד מהם לא התבכיין על "קיפוח". כולם הגיעו לפסגת העולם בעבודה קשה.
🥇