בואו תשמעו סיפור, די מטורף, על פסק דין שפורסם היום בעניינה של אישה בשם יסמין ח'טיב – שנולדה כיהודיה, שירתה בצה"ל, ובהמשך נישאה למוסלמי והתאסלמה. הסיפור הזה ממחיש את המציאות הכאוטית שנקראת "מדינת ישראל" – וגם משלב בה סוגיה משפטית מעניינת.
נתחיל, כרגיל, בעובדות:
ח'טיב נולדה כיהודיה. בגיל 18 היא התגייסה לצה"ל – ונקראה כמקובל לשירות בן 20 חודשים (בפועל השתחררה לאחר 18 חודשים, שנחשבו כשירות צבאי מלא). לאחר שחרורה, היא הכירה את בן זוגה, שהוא בן מיעוטים מוסלמי. השניים נישאו, וח'טיב התאסלמה ומתגוררת כיום בטמרה.
ואיפה הבעיה?
ובכן, יתכן שאינכם יודעים, אבל לפי הסדר שקבוע בתקנות המכרזים, בשילוב עם החלטה מסוימת של רשות מקרקעי ישראל – המדינה מעניקה לעיתים זכויות במקרקעין לבני מיעוטים ששירתו בצה"ל שנתיים לפחות, לצורך בניה למגורים ביישובי המיעוטים. ובהסדר הזה התמקדה עתירתה של ח'טיב.
ח'טיב טענה, שהיא נכללת בתוך ההסדר הזה.
אומנם, היא לא שירתה שנתיים – אבל היא כן שירתה שירות מלא בהתאם למה שנדרש ממנה, ולכן לשיטתה אין מקום להפלותה לעומת מי שנקראו לשירות של שנתיים ומעלה.
בנוסף, ח'טיב טענה כי כיום היא בת מיעוטים, משום שהתאסלמה – ולכן זכאית לקבל זכות במקרקעין.
אלא שבג"ץ (שטיין, בהסכמת סולברג וכשר) חשב אחרת.
תחילה, שטיין היה מוכן להניח, לטובת ח'טיב, שאכן יש מקום לתקן את ההסדר ולקבוע שהזכאות המדוברת תחול גם על נשים ששירתו שירות צבאי מלא, בהתאם למה שנדרשו לו – אך שירות זה ארך פחות משנתיים.
אבל גם תחת הנחה זו, ח'טיב לא זכאית לדבר.
לפי שטיין, ההטבה בהסדר, כלומר הענקת הזכות במקרקעין, נועדה לחול על מי ששירת בצה"ל בהיותו בן מיעוטים – ולא על מי ששירת בצה"ל כיהודי, והפך לבן מיעוטים בהמשך. הטעם לכך שהוא שההטבה נועדה למי שהתנדבו לשרת בצה"ל חרף היותם בני מיעוטים שלא חייבים בכך, ותכליתו לעודד המשך התנדבות כזו.
כלומר, גם תחת ההנחה שצריך לתקן את ההסדר, כך שיחול על כל מי ששירת שירות צבאי מלא, גם אם נמשך פחות משנתיים – עדיין ח'טיב לא זכאית לכלום. השאלה הבאה שבג"ץ שאל את עצמו הוא האם "לנצל" את עתירתה של ח'טיב כדי להכריע בשאלה חוקיותו של ההסדר, בדגש על הדרישה לשירות בן שנתיים לפחות.
גם על השאלה הזו שטיין השיב בשלילה.
מי שיכולות לעתור נגד ההסדר הן מן הסתם בנות מיעוטים, ששירתו שירות מלא בצה"ל – אך כזה שנמשך פחות משנתיים. מהנתונים שהוצגו לבג"ץ, הסתבר שיש עותרות פוטנציאליות כאלה – אך הן לא עתרו נגד ההסדר.
כלומר, קיימים עותרים ישירים שיכולים לעתור בנושא.
במצב דברים כזה, כלומר כאשר קיים נפגע ישיר שיכול לעתור – הדין הוא שככלל אין מקום לשמוע "עותר ציבורי". המקום שבו כן ישמע עותר ציבורי הוא כאשר אין עותר ישיר שיכול לעתור (למשל, במערך הנסיבות שנוצר בעתירות נגד אי-כינוס הועדה לבחירת שופטים). האם עניינה של ח'טיב מצדיק חריגה מהכלל?
שטיין קבע שלא, משום שלא מתקיימים אחד החריגים שהוכרו בעניין (חשיבות חוקתית, פגיעה בזכויות אדם וכו') ושיש לאפשר למדינה להמשיך ולעבוד על שינוי ההסדר – בלי שבג"ץ יוציא צו כלשהו.
סולברג (שהחמיא לשטיין ש-"נימוקיו משכנעים") וכשר הצטרפו, והעתירה נדחתה פה אחד.
ועד כאן סיפורנו לערב זה.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/1IpjUuBhb7