כמו שכולכם יודעים, בחודשים האחרונים התרחשו כמה שינויים משמעותיים בממשלה, ובראשם החלפת שר הביטחון "הרופס" גלנט בשר האמיץ כ"ץ, וכמובן הצטרפותו של סער לממשלה ולקבינט – בתחילה כשר בלי תיק, ולאחר מכן כשר החוץ.
הכל, כמובן, מטעמים ענייניים.
נתחיל בסער.
עיזבו רגע את המהפך המושלם שהאיש עשה, ממתנגד חריף לנתניהו – לאחרון הגרופיז של ברדוגו. את זה כבר טחנו פה וב-״קרנף״ בלי סוף.
בואו ניזכר שלאחר טבח ה-7.10, סער – יחד עם גנץ ואייזנקוט – הצטרף לממשלה. אבל, בחודש מרץ 2024 – סער פרש מהממשלה, בעוד השניים האחרים נשארו בה.
סער טען, על רקע הדשדוש לאחר השלמת התמרון בחאן יונס ועיכוב הכניסה לרפיח, כי לשיטתו "ניווט המערכה לא מקרב אותנו כנדרש להשגת יעדיה. התרעתי מראש שהאטת ההתקדמות הצבאית, שמשמעותה הארכת המערכה, תהיה מנוגדת לאינטרס הלאומי".
בקיצור, סער טען שהקבינט לא מספיק "לוחמני" או "תוקפני".
ואז, בספטמבר 2024, יומיים לאחר חיסול נסראללה, סער הצטרף שוב לממשלה. גם במועד זה הוא חזר וטען שעזב את הממשלה במרץ בעקבות "מה שראה כדשדוש".
אבל כעת, כאשר הוא רואה את המלחמה העצימה בלבנון, הוא מבין שהממשלה נוקטת "גישה אקטיביסטית מובהקת, שבה הוא מצדד מאז ומתמיד".
ממש סוס דוהר.
ב-31.10.2024 סער עוד הספיק לצייץ בלעג נגד אייזנקוט על "המהלכים ההתקפיים בלבנון".
בחלוף פחות משבוע, וכמובן מטעמים עניינים בלבד של קידום המלחמה – גלנט פוטר, וסער קיבל סוף סוף משרד אמיתי, הוא משרד החוץ. זה קרה ביום 5.11.2024.
למי שלא זוכר, זה היה גם יום הבחירות לנשיאות בארה"ב.
כזכור מהכרונולוגיה שפורטה לעיל, המערכה בלבנון תוכננה והוצאה ברובה אל הפועל עוד טרם שסער הצטרף לממשלה, וכל שלביה הקריטיים קדמו למינויו לשר החוץ. אבל למה להתעסק בעובדות.
מכל מקום, בחלוף שלושה שבועות בלבד מאז שסער סוף סוף זכה במשרד בעל סמכויות – פתאום, הוכרזה הפסקת אש בצפון.
סער, שלפי דבריו שלו הצטרף לממשלה כדי למנוע "דשדוש" וכדי לקדם "מהלכים התקפיים ואקטיביסטים" – מצא את עצמו יושב בקבינט שהונחת עליו הסכם הפסקת אש בלבנון, שהחזיר אותנו, בשינויים מזעריים, להחלטה 1701 בתום מלחמת לבנון השנייה.
למי שלא זוכר, סער וכל שרי הממשלה שימשו אז כתפאורה בלבד.
את ההסכם הזה סגרו ארה"ב, צרפת, ישראל ולבנון – ורק אז הוא הובא כמוצר מוגמר ל-"אישור" הקבינט והממשלה.
שלא במפתיע, סער הדעתן לא צייץ אפילו מילה אחת לפני ההסכם, ולא טרח להסביר למה לכל הרוחות הוא מסכים לו, או איך הפסקת האש הפתאומית מתיישבת עם הציוץ המלגלג שלו כלפי אייזנקוט.
אבל עזבו אתכם מלבנון.
הלחימה הקשה, הארוכה והמדממת שחווינו מאז טבח ה-7.10 היתה כמובן בעזה. אולי שם סער הצליח להכניס בקבינט רוח קרבית?
ובכן, כמו שכולכם יודעים, מאז שסער הצטרף לממשלה, ובטח מאז שקיבל את התפקיד המשמעותי של שר החוץ – לא קרה בעזה שום דבר דרמטי מבחינה התקפית.
צה"ל עוד הספיק לבצע כמה פשיטות, אבל איכשהו התרומה ההתקפית של גדעון סער לא הורגשה.
ופתאום, לפני שבוע – שוב הסכם דרמטי על הפסקת אש. סער, שהסביר לנו בלהט שהמלחמה מתארכת ושהדבר פוגע בהשגת יעדיה, ודרש התקפיות ומהלכים אקטיביסטיים – מצא את עצמו שוב שותף בממשלה שעשתה בדיוק את ההיפך.
וגם הפעם, הסכם הפסקת האש התבשל כידוע מעל ראשיהם של השרים בכלל, ושל סער בפרט, ולמעשה נתניהו סגר מבחינת ישראל את כל הפרטים עוד לפני שהקבינט והממשלה נדרשו לאשר אותו כחותמת גומי.
ואחרי שראינו את הכרונולוגיה הסערית, בואו נעבור, בקיצור נמרץ, לכ"ץ ולמינוי החיוני שלו לשר הביטחון.
כמו שאתם כבר מבינים, כ"ץ נכנס לתפקידו ביום 7.11, חטף על הראש הפסקת אש בלבנון תוך פחות משלושה שבועות, ובחלוף כחודש וחצי הושג גם הסכם הפסקת אש מול חמאס.
וכמו סער, גם כ"ץ לא ממש היה חלק ממעגל קבלת ההחלטות. הוא אולי שר ביטחון בתואר, אבל ההחלטות המדיניות התקבלו בלי קבלת דעתו.
ביום 12.11 הוא צייץ בלהט "בלבנון לא תהיה שום הפסקת אש ולא תהיה הפוגה… ישראל לא תסכים שום הסדרה שלא תכלול פירוק החיזבאללה מנישקו".
יום אחרי זה הוא הבטיח שלא נוריד את הרגל מהדוושה ונמשיך להכות בחיזבאללה" עד להשגת אותם יעדים.
אלא שבחלוף שבועיים, פתאום קרה ההיפך הגמור.
אף על פי ששר הביטחון הבטיח שישראל תמשיך להילחם עד שחיזבאללה יפורק מנישקו – הושגה כאמור הפסקת אש שתנאיה ממש לא כוללים דבר כזה.
גם תושבי הצפון לא מיהרו, עד עצם היום הזה ממש, לחזור לבתיהם ההרוסים (כי למה לעסוק בשיקום הגליל החרב, כשאפשר להתעסק בדברים אחרים, שתיכף נחזור אליהם).
ובאופן דומה, רק ביום 17.12 כ"ץ הכריז שעמדתו לגבי עזה "ברורה" – נכריע את חמאס, ישראל תשלוט ביטחונית בעזה עם חופש פעולה מלא, ולא תהיה חזרה למציאות של ה-7.10.
בחלוף פחות מחודש, ספק אם הציוץ הזה ראוי אפילו לשמש לעטיפת דגים, כי ישראל חתמה על הסכם הפסקת אש שקובע את ההיפך הגמור.
בקיצור,
איכשהו, חילופי הגברא במשרד הביטחון, שהיו אמורים להיפטר מהמשקולת בדמות גלנט ולספק לצבא מצביא התקפי כמו כ"ץ – יצרו אפקט הפוך.
כ"ץ, שר ביטחון מהולל שמונה כדי להיות סוס מלחמה דוהר, מצא את עצמו מצהיר הצהרות לוחמניות – ובולע הסכמי הפסקת אש שבכלל לא היה שותף לניסוחם.
אז מה בעצם קרה פה?
סער וכ"ץ, שכביכול נכנסו לתפקידים מיניסטריאליים בכירים על מנת להכניס רוח חדשה בקבינט, להשפיע על קבלת ההחלטות ולהעביר את ישראל לגישה התקפית – מצאו את עצמם הופכים לבובות פיתום שמאשרות הסכמי הפסקת אש, שאותם ניסח נתניהו מעל ראשם, ושעשו מההצהרות שלהם בדיחה עגומה.
ולמה בעצם כל זה קרה?
ובכן, אלא אם אתם מתמודדים בכירים בתואר פרס ישראל לנאיביות, אתם אמורים להבין שסער לא הצטרף לממשלה כדי להפוך את הקבינט ל-"התקפי", וכ"ץ לא החליף את גלנט כדי לתרום למאמץ המלחמתי.
ממילא, קרה בדיוק ההיפך, ומי שהחליט את הכל זה נתניהו, שהביא לממשלה מוצר מוגמר.
סער וכ"ץ יכולים לבלבל את המוח עד מחר לגבי ״סיבות ענייניות״ לכניסתם לממשלה או לתפקידיהם החדשים. העובדות מלמדות אחרות.
העובדות מלמדות, שהתכלית של מינוי שני השרים האמיצים לתפקידיהם לא היתה בשום אופן קשורה במהלכי המלחמה, אלא היתה פוליטית – כדי לאפשר את שרידות הממשלה בכל מחיר.
ההבדל בין כ"ץ לגלנט הוא לא בניהול המערכה, כי אחרי מינוי כ"ץ נחתמו במהירות שני הסכמי הפסקת אש.
ההבדל הוא שכ"ץ הסכים לשמש כשטיח של נתניהו במערכה הפוליטית לסילוק הרמטכ"ל – כל הדרך לחוק השתמטות שינציח את הפטור והשנור החרדי.
גלנט לא הסכים, וכ"ץ כן. זה ההבדל האמיתי בין השניים.
וסער?
מילא זה שהוא בלע מכונת רעל שהפכה אותו לעבריין מין סדרתי וביקש עוד – הוא לא ממש הביא לשינוי במידת ההתקפיות של ישראל, אלא נאלץ גם הוא לספוג דווקא הסכמי הפסקת אש.
אבל, האצבעות שלו יאפשרו להעביר את ההשתמטות החרדית, ואז אולי הוא אפילו יקבל שיריון לכנסת הבאה.
שיהיה ערב שקט.