מאחר שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, זאבים מתגוררים עם כבשים ונמרים רובצים לצד גדיים – אין לממשלה ולקואליציה שום דבר חשוב להתעסק בו, ולכן נשלפה מהבוידעם, בפעם המי יודע כמה, היוזמה הפוליטית לסגירת / הפרטת התאגיד.
השאלה היא, עד כמה הזיכרון שלכם קצר.
בשנת 1965 הקימה הכנסת, באמצעות חוק, את רשות השידור.
מקורות המימון העיקריים של רשות השידור היו אגרת טלוויזיה או רדיו, פירסום ("תשדירי שירות") ותקציב המדינה. לא מצאתי נתונים לגבי החלקים השונים של הרכיבים בתקציב הכולל, אבל אין שום ספק שמדובר בשידור ציבורי, שמומן על ידי הציבור.
רשות השידור, שברוב שנות פעילותה היתה למעשה מונופול, הפכה לגוף מסואב, מסורבל ומושחת. כאשר התגברה התחרות בשוק התקשורת האלקטרונית, מצבה של הרשות הלך והתדרדר.
בספטמבר 2013 הקים שר התקשורת דאז, גלעד ארדן, בתמיכה נלהבת של ראש הממשלה אז והיום, בנימין נתניהו, את "ועדת לנדס".
במרץ 2014 הגישה הוועדה דו"ח מפורט, לפיו רשות השידור סובלת מכשלים חמורים ומתמשכים, שלא ניתן לפתור אותם במסגרת רפורמה שתיערך בתוך הרשות עצמה.
בהתאם, הוועדה המליצה על סגירת רשות השידור, ועל הקמת תאגיד שידור ציבורי חדש מהניילונים, "בעל אתוס ארגוני וניהולי שונה לחלוטין".
ותאמינו או לא, בימים הרחוקים ההם – טרם בחירות 2015 ו-"תיקי האלפים" שאחריהן (ועוד נשוב לכך) – הממשלה והכנסת הרימו את הכפפה, וביולי 2014 נחקק חוק השידור הציבורי, שהקים את התאגיד "כאן" המוכר לכולנו.
מועד עלייתו לאוויר של התאגיד נקבע בחוק לאפריל 2015.
ואז התחילו הבעיות.
מהר מאוד, הסתבר שתאריך העלייה לאוויר היה אופטימי מידי, ושהתאגיד לא הספיק להתארגן. לכן, שר התקשורת ארדן דחה אותו בשלושה חודשים, כלומר ליולי 2015.
בפרק הזמן הזה, ולאחר הבחירות שהתקיימו במרץ 2015 – בחודש מאי הוקמה "ממשלת נתניהו הרביעית", שבה נתניהו עצמו כיהן גם כשר התקשורת.
כאשר ביוני הסתבר שהתאגיד עדיין לא מוכן לעלות לאוויר – נתניהו דחה את המועד בשלושה חודשים נוספים, קרי לאוקטובר 2015. עד כאן, סביר בהחלט.
בינתיים, הממשלה והקואליציה התחילו להתארגן, ועלייתו לאוויר של תאגיד השידור, כמו גם פירוקה הסופי של רשות השידור – התחילו להתעכב באופן משמעותי.
במהלך 2016, הלכו והתרבו הרמזים לכך שהממשלה מגלה הרהורי חרטה סביב המהלך בכללותו, ולא "רק" בנוגע למועד פירוק רשות השידור ותחילת שידורי "כאן".
כך, בקיץ 2016 אמר נתניהו שהוא מצטער על הקמת התאגיד, דבר ש-"חמק לו בצוק איתן", ומירי רגב שאלה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?".
עם פתיחת מושב החורף של הכנסת, בסוף אוקטובר 2016, סימני השאלה הפכו לקריאה, כאשר נתניהו התחייב בנאומו כי "אנחנו נשקם את רשות השידור".
במילים אחרות, הממשלה והקואליציה רצו לעשות סיבוב פרסה: במקום לפרק את רשות השידור ולהחליפה בתאגיד – לשקם את רשות השידור ולבטל את הקמת התאגיד.
מעבר לפארסה הפוליטית שבכך, לגרירת הרגליים (בהתחלה) ולרצון לעשות סיבוב פרסה (בהמשך) – היה מחיר כלכלי אדיר, של מאות מיליוני ש"ח לפחות.
הסיבה למחיר הגבוה הזה היתה, כמובן, שהכסף הציבורי בעצם המשיך לממן את פעולת רשות השידור, ובמקביל את עבודת התאגיד "כאן", שהיה אמור להחליפה.
בתקופה שלאחר הקמת הממשלה, כבר לא היו מחלוקות ממשיות בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר התקשורת נתניהו.
עם זאת, בזבוז הכספים המשווע שנבע מהמשך פעולת רשות השידור בד בבד עם פעולת התאגיד, כמו גם מהשאיפה לשפוך כסף ל-"שיקום רשות השידור" – גרם למחלוקות בין נתניהו לבין שר האוצר כחלון.
לאחר הרבה כיפופי ידיים בין השניים, וכאשר התאגיד כבר היה מוכן לעלות לשידור – הסכימו נתניהו וכחלון ששידוריו יחלו בסוף אפריל 2017. סוף הסאגה? מה פתאום.
רגע לפני כן, במהלך חודש מרץ, הגה נתניהו תוכנית חדשה – פיצול התאגיד. כדי להרוויח זמן, עליית התאגיד לאוויר נדחתה לאמצע חודש מאי.
במקביל, הממשלה קידמה את הצעת החוק לפיצול התאגיד, שנחקקה במהירות הבזק.
משמעותו העיקרית של הפיצול היתה שבמקום תאגיד אחד שישדר גם חדשות (באמצעות חטיבת חדשות שהיא חלק ממנו) וגם תכנים נוספים – יוקם תאגיד נוסף.
התאגיד החדש יעסוק בשידורי חדשות, והתאגיד "המקורי" יעסוק בשאר התכנים.
מירוץ הזמנים המסחרר להשלמת חקיקת פיצול התאגיד הושלם לבסוף בפוטו פיניש, והתיקון שקבע את הפיצול פורסם רשמית ברגע האחרון ממש, בתאריך 14.5.2017 – יום אחד בלבד לפני המועד הסופי של עליית התאגיד "המאוחד" לאוויר.
במקביל, הוגשו לבג"ץ מספר עתירות בנושא החקיקה המתגבשת לפיצול התאגיד.
בעקבות השלמת החקיקה בעניין פיצול התאגיד, באותו יום – קרי בתאריך 14.5 – הוציא בג"ץ (מלצר, עמית, סולברג) צו ביניים אשר משהה את כניסת הפיצול לתוקף.
המשמעות היא שעליית התאגיד לאוויר, שהתרחשה למחרת – נעשתה לפי התכנון המקורי, כלומר במסגרת של תאגיד אחד, שכולל בתוכו חטיבת חדשות.
אז התאגיד עלה לאוויר כשהוא בלתי מפוצל. אבל, נתניהו סירב לוותר על כוונתו לפצלו.
בג"ץ קיים דיון ראשון בעתירות, הוציא צו על תנאי, והתקיים דיון נוסף בפני הרכב שופטים מורחב. בנובמבר 2017, חצי שנה אחרי עליית התאגיד "המאוחד" לאוויר – הממשלה והכנסת שבו והודיעו שהן עומדות על הפיצול.
ואז, נטע ברזילי חוללה נס – ישראל זכתה באירוויזיון 2018.
הסתבר, שאם התאגיד אכן יפוצל – עלולות להיות לכך השלכות כבדות משקל על האפשרות שישראל תארח את התחרות בשנת 2019.
בעקבות זאת, הודיעו לפתע הממשלה והכנסת שבדעתן לשוב ולשנות את החוק, וביולי 2018 – פיצול התאגיד בוטל כלא היה.
ביטול פיצול התאגיד הביא כמובן להתייתרות העתירות, והתאגיד "המאוחד" המשיך לשדר, כפי ששידר מאז מאי 2017 – ועד עצם היום הזה.
באופן כללי, בשנים 2019-2020, בהן ישראל הסתחררה במערכות בחירות אינסופיות, התאגיד לא ממש הפריע לאף אחד. כך גם בזמן "ממשלת השינוי".
עד הבחירות האחרונות.
מיד לאחר הבחירות – הקואליציה הנוכחית עסקה בתאגיד.
למעשה, הצעת החוק לסגירת / הפרטת התאגיד, שעברה בשבוע שעבר בקריאה טרומית, נוסחה על ידי שר התקשורת עצמו, שלמה קרעי, אי שם ב-12.12.2022, כלומר לפני השבעת הממשלה. בשל מינויו של קרעי לשר, היא "הפכה" להצעת חוק פרטית מטעם טלי גוטליב.
בדומה, מיד לאחר שמונה לשר התקשורת, קרעי קידם שלל יוזמות במטרה לפגוע בתאגיד, כגון קיצוץ בתקציב ודרישה מהתאגיד לשחרר את תכניו לגופי שידור אחרים ללא תמורה (כך שפלטפורמות שונות יוכלו להציע אותן כ-VOD).
בצירוף מקרים מדהים, סמוך לאחר היוזמות הללו – אילה חסון הצטרפה לתאגיד.
הצטרפותה של חסון הביאה ל-"הודנה" בין הצדדים. לאחר מכן, ישראל שקעה בטירלול "הרפורמה המשפטית", ובהמשך פרצה פה מלחמה. וכאמור בפתח השרשור, מסתבר שכעת בשלה העת לשוב ולחדש את הצעדים הממשלתיים השונים נגד התאגיד.
ועד כאן השתלשלות האירועים. ולמה טירחנתי וסיפרתי לכם את כל זה?
ובכן, כי אם נזכרים בהיסטוריה של הקמת התאגיד, אם מביטים במבט מפוכח ביחסו של נתניהו לתקשורת, ואם לא מתעלמים מנתונים נוספים במציאות חיינו הנוכחית – קל מאוד להגיע למסקנה שהמוטיבציה לפגוע בתאגיד לא נובעת, בשום אופן, מדאגה לכספי ציבור או מ-"אידיאולוגיה" לגבי קיומו של שידור ציבורי.
אדם שדואג לכספי ציבור, או מתנגד לשידור ציבורי, לא מנסה "לשקם את רשות השידור" אחרי שהסתבר לו שהתאגיד עומד להיות עצמאי, ולא לשרת אותו פוליטית.
ואדם כזה בטח שלא מבזבז מיליונים בדחיית שידורי התאגיד, כך שמשלם המיסים יממן שני גופים במקביל, או מוביל מהלך חסר פשר של פיצול התאגיד.
אדם שדוגל בהפרטה ובמגזר ציבורי "רזה" – לא יכול להקים ממשלה מנופחת עם שרים לענייני כלום, ולחלק שיא של ג'ובים, קצבאות וכספים קואליציוניים למטרות בלתי יצרניות בעליל.
בהנחה שאתם לא סופר נאיביים, מכלול הנתונים לא יכול להביא, בשום אופן, למסקנה שיש "אידיאולוגיה" מאחורי המאבק בתאגיד.
מה שמפריע לנתניהו זו לא ההוצאה התקציבית, וגם לא הרצון לעודד תחרות חופשית בשוק התקשורת.
מה שמנחה אותו גם הפעם, כמו באירועים שבבסיס "תיקי האלפים" והתיחזוק של מפעל התעמולה האדיר שהקים – זו התועלת הפוליטית הצרה שלו. הבעיה היא לא התאגיד כשירות ציבורי, אלא שהוא לא ביביסטי.
כאשר נתניהו רצה "לשקם את רשות השידור", הוא רצה רשות "משוקמת" שתהיה כנועה לו.
כשביקש לפצל את התאגיד, הוא רצה תאגיד חדשות בשליטתו.
וכשהוא מאיים ביוזמות חקיקה חדשות, הוא פשוט מעוניין בעוד אילה חסון שילרלרו תעמולה בשבחו.
ואין לכך שום קשר לעמדה עקרונית לגבי שידור ציבורי באשר הוא.
דו״ח ועדת לנדס המלא:
https://t.co/YI6EOBD2Wb
פסק הדין המלא בעניין פיצול התאגיד:
https://t.co/S12wLIFXIr
בוקר טוב.