תכננתי חופשה, אבל נדמה שראוי לקטוע אותה לרגע כדי להתייחס לחשיפת "החדשות" את הקלטת שיחתם של היועמ"ש מנדלבליט ואפי נוה.
בשרשור המאוד מתיש והעובדתי לחלוטין הזה אנסה לשכנע אתכם שכרגיל – רוב מהומה על לא מאומה. איפה כדאי להתחיל?
כדאי להתחיל בכך שמנדלבליט ונוה הם חברים 👇. איך אני יודע? כי להבדיל מתיקי נתניהו, בפרשת נוה מנדלבליט פסל את עצמו מלכתחילה מטעם זה. כלומר, מדובר בשיחה פרטית *בין חברים*, שבה הרשה לעצמו מנדלבליט לדבר באופן פחות מהודק, ולכלול בה ביטויים ציוריים יותר מאלה שהיה נוקט בהם באופן פומבי.
ועוד כדאי לזכור, שתקופה ארוכה שנוה מאשים את שי ניצן כמי ש-"תפר לו תיק", כביכול על רקע רצונו של ניצן להתמנות לשופט בביהמ"ש העליון, והתנגדותו לכאורה של נוה – אז יו"ר לשכת עו"ד – למינוי שכזה.
נוה טען כי העמדתו לדין היא בגדר אכיפה בררנית, וטענתו נדחתה – הן בבימ"ש השלום והן בבג"ץ.
וכעת לגוף העניין. ככל שהצלחתי לבדוק, מטעמים שונים החליטו ב-"חדשות" לא לפרסם מתי *בדיוק* התנהלה השיחה, אך נאמר שהיא מ-2016, ולאחר כניסת מנדלבליט לתפקידו. ברם, הבדיקה (אפילו לא חקירה) נגד רה"מ החלה רק ביולי 2016. לכן, די בהנחה שהשיחה התקיימה לפני כן כדי להפריך כל קשר לתיקי רה"מ.
ועתה נאחוז את השור בקרניו: נניח ששי ניצן אכן ביקש "לאחוז בגרונו" של מנדלבליט, מסיבה כזו או אחרת. האם בכלל היתה לו יכולת לכך? כדי להבין למה התשובה לשאלה הזו היא בלאו מוחלט, צריך לחזור רגע לעבר.
על "פרשת הרפז" כולכם שמעתם. ספיח של הפרשה היה חקירתו של מנדלבליט באזהרה ביחס לפרשה.
מנדלבליט, שהיה הפצ"ר בזמן פרשת הרפז, נחשד בכך שאי שם ב-9.8.2010 הודיע לו הרמטכ"ל אשכנזי כי הוא מחזיק במסמך הרפז. באותו יום קיים מנדלבליט שיחה גם עם רז נזרי, עוזר היועמ"ש, ולא מסר לנזרי שידוע לו שהמסמך נמצא בידי אשכנזי, כאשר המחלוקת היתה איזו שיחה מבין השתיים היתה מוקדמת יותר.
מכל מקום, אין מחלוקת *שיום למחרת* אמר מנדלבליט לאשכנזי להודיע לוינשטיין, אז היועמ"ש, כי המסמך בידו – ואשכנזי פעל בהתאם.
וזהו *כל חלקו* של מנדלבליט בפרשת הרפז. כלומר, לכל היותר, ובהנחה הכי מחמירה, מנדלבליט אמר לאשכנזי להודיע על הימצאות המסמך בידיו בחלוף פחות מיממה, ולא מיידית.
פרשת הרפז המסועפת נחקרה והוכרעה באיטיות. באשר למנדלבליט, ההסכמה הגורפת בפרקליטות היתה שיש לסגור את התיק. השאלה היתה – באיזו עילה.
כאן צריך לפתוח סוגריים, ולציין שככלל ישנן שלוש עילות אפשריות לסגירת תיק: חוסר ראיות, חוסר עניין לציבור (אגב, שם עילה זו שונה לימים) או חוסר אשמה.
מהשתלשלות האירועים עולה כי למנדלבליט היה חשוב מאוד שהתיק יסגר מחוסר אשמה, ולא מעילה אחרת. למה?
כי הוא חשש שאם התיק יסגר מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור – הדבר עלול לפגוע ביכולתו להתמנות ליועמ"ש או לשופט. ולכן, מנדלבליט פנה בעניין לוינשטיין, ואף הגיש עתירה לבג"ץ (שנדחתה).
בתאריך 20.5.2015 החליט וינשטיין רשמית לסגור את התיק נגד מנדלבליט – אך לא ציין מפורשות את עילת הסגירה.
לכן, התיק אומנם *נסגר* מבחינה מהותית, אך פורמלית נותר פתוח, מבחינת בירוקרטית, ברישומי המשטרה (שם הוא הוגדר כמב"ד, ממתין לבירור דין, קרי תיק שטרם הוכרע האם להגישו או לסוגרו).
נוכח סגירת התיק נגד מנדלבליט , נסללה דרכו להתמנות ליועמ"ש לאחר וינשטיין, וועדת האיתור שהוקמה מצאה אותו כמועמד היחיד שאודותיו המליצו 4 מתוך 5 החברים. יודגש, שגם גרוניס, שנמנע מלהמליץ על המינוי, עשה כן בשל מעברו של מנדלבליט מתפקיד מזכיר הממשלה ליועמ"ש, *ולא* בשל חלקו בפרשת הרפז.
הממשלה, בראשות אחד בשם בנימין נתניהו, אישרה פה אחד את המלצת הועדה, ומינתה את מנדלבליט ליועמ"ש. בעקבות המינוי, הוגשו עתירות לבג"ץ – שהיו, מן הסתם, עתירות "משמאל".
פסק הדין התייחס למספר סוגיות שאינן מענייננו, בעוד ענייננו הוא בהתייחסות השופטים השונים לחלקו של מנדלבליט בפרשת הרפז.
כל חמשת השופטים אישרו *פה אחד* את מינויו של מנדלבליט.
את פסק הדין המוביל כתב ג'ובראן, והוא קבע שמנדלבליט הוא אדם שלאורך שנותיו לא דבק בו כל רבב או דופי, ושגם בפרשת הרפז אין כדי להטיל בו דופי *ערכי-נורמטיבי*. ואם כך, בודאי ובודאי שאין בפרשה זו כדי להטיל במנדלבליט דופי פלילי.
פסק דין נוסף נכתב על ידי סולברג, וכדאי לשים לב היטב לדבריו. לדוגמה, לאחרונה נפוצה הטענה שאילו התיק נגד מנדלבליט היה נסגר מעילה שאינה חוסר אשמה, הדבר היה מונע את מינויו ליועמ"ש. אלא שכאמור, הממשלה כולה אישרה פה אחד את מינויו הגם שעילת הסגירה נותרה עמומה, ואף סולברג התייחס לכך.
סולברג קבע (אני מפשט), כי משאין מחלוקת שלא דבק במנדלבליט רבב פלילי, הרי שהחלטה לפיה בכל זאת לא ניתן למנותו ליועמ"ש היא מרחיקת לכת ביותר, הן ככלל והן בפרט, בשעה שלכל היותר מיוחסת למנדלבליט החלטה "לישון על זה לילה" לפני שהורה לאשכנזי לדווח ליועמ"ש על הימצאות המסמך בידיו.
זאת ועוד: סולברג קבע כי לכל היותר, ניתן לראות במעשיו של מנדלבליט בפרשה כהפעלה רגעית לקויה של שיקול הדעת. וכמו מי ששראה את הנולד, הוא הזהיר שפסילה אדם מכהונה מטעם שכזה, עלולה להביא לכך שמועמדים לכהונה יחששו מפני נבירה בכל פרט בעברם, בניסיון לסכל את מינוים או להשחירם. נשמע מוכר?
וסולברג קבע עוד משהו חשוב: מנדלבליט, ועל כך יצא קצפו בהקלטה, סבר שחקירתו עשתה לו עוול גדול, וציין כי הלקח שהפיק מכך הוא החובה של גורמי אכיפת החוק להיזהר בהפעלת סמכותם. וסולברג ציין, שחזקה על מנדלבליט, כמי שנכווה בעצמו, *שכך יפעל כיועמ"ש*, וכי מערכת אכיפת החוק תצא נשכרת מכך.
השופט האחרון היה עמית, שבעצם רמז שלדעתו ספק גדול אם בכלל היה מקום לחקור את מנדלבליט בפרשה, ואם הוא בכלל טעה בכך ש-"ישן לילה" לפני שאמר לאשכנזי לדווח על הימצאות המסמך בידיו. כלומר, כל חמשת שופטי בג"ץ קבעו למעשה שלא נפל כל פגם, לא פלילי ולא ערכי, בהתנהלותו של מנדלבליט בפרשת הרפז.
בעקבות פסק הדין המהדהד, מנדלבליט מונה ליועמ"ש, והוא שב וביקש את סגירת התיק נגדו מחוסר אשמה.
וכאן צריך להעיר הערה, שגם אפי נוה העיר למנדלבליט: מה בעצם אכפת לך? הרי חמישה שופטים קבעו שלא נפל כל פגם במעשיך, אז מה זה משנה מה עילת הסגירה, ולמי אכפת שיש נגדך מב"ד ברישום המשטרתי?
התשובה היא, שלאף אחד לא היה אכפת, בטח לא לרה"מ נתניהו או למקורביו. שום דבר כבר לא היה יכול למנוע את מינויו של מנדלבליט, כי בג"ץ הכשיר אותו לחלוטין, וכי הוא מונה בפועל. אז מה לעזאזל זה משנה?
והתשובה היא, שזה באמת לא משנה. זה שינה לאדם אחד בלבד: למנדלבליט. משום מה, לו זה הפריע.
אז מנדלבליט שב וביקש שהתיק נגדו יסגר מחוסר אשמה. וכעת שימו לב היטב למה שנקבע בהחלטת הנציב רוזן: בישיבה שהתקיימה ב-27.9.2016, *עוד לפני שהבדיקה נגד רה"מ הפכה לחקירה פלילית*, התקיימה ישיבה שבה היתה הסכמה פה-אחד שבעקבות פסק הדין של בג"ץ עילת סגירת התיק נגד מנדלבליט היא חוסר אשמה.
אלא מאי? שי ניצן חשש שבשל העובדה שכעת הוא כפוף למנדלבליט, הוא לא יכול להודיע פורמלית על סגירת התיק נגדו מחוסר אשמה. לכן, הוא הסתפק בדיווח בעל פה לעו"ד של מנדלבליט, וכן *העלה את הדברים על הכתב* באופן מפורש, עוד בתאריך 16.3.2017, כאשר חקירות נתניהו היו בחיתוליהן.
ומה זה אומר?
זה אומר שהטענה כאילו היתה לשי ניצן איזושהי יכולת להשפיע באופן פסול על החלטתו של מנדלבליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו, קל וחומר "לסחוט" אותו – מופרכת מיסודה. וכל כך למה?
ראשית, משום שממילא חמישה שופטי בג"ץ, פה אחד, הכשירו את מינוי מנדלבליט, גם כאשר עילת הסגירה היתה עמומה.
שנית, משום שממילא כאשר החקירות היו בתחילתן, שי ניצן כבר החליט, *תיעד זאת בכתב* ואף הודיע בעל פה לעו"ד של מנדלבליט, כי התיק נגדו נסגר מחוסר אשמה.
הדבר *היחיד* שלא נעשה, ועל כך רוזן העיר לניצן, הוא שההחלטה לסגור את התיק מחוסר אשמה לא קיבלה ביטוי פורמלי ברישום המשטרתי.
בנוסף לכך, הנציב רוזן התייחס לטענה כאילו קיים חומר ראייתי נוסף, שלא עמד בשעתו בפני וינשטיין ושופטי בג"ץ, אשר בכוחו לשנות את התמונה. הוא דחה את הטענה הזו מכל וכל, ציין שאין כל חומר ראייתי חדש, ושגם אותה האזנת סתר כה מדוברת ומדובררת לא היתה משנה דבר מבחינת ההחלטה לסגור את התיק.
לסיכום: הטענה כאילו לשי ניצן, או לכל גורם אחר, היה "שוט" נגד מנדלבליט בעניין עילת סגירת התיק נגדו בפרשת הרפז, היא טענה משוללת כל יסוד. בודאי שאין כל קשר בין עניין עילת סגירת התיק, שהוכרע מזמן כי היא מחוסר אשמה, לבין החלטת מנדלבליט להגיש נגד נתניהו כתב אישום. אלה פשוט *עובדות*.
טרם סיום, אדגיש כי אין לי כל טענה ל-@amit_segal או ל-@guypch2news, שעשו מלאכתם העיתונאית נאמנה. בהחלט יש בפירסום הקלטת עניין עיתונאי. עם זאת, מבחינה משפטית אין בקלטת דבר וחצי דבר, וכל שיש בה הוא שימוש בשפה בלתי ראויה מצד מנדלבליט. רוצה לומר, מבחינה משפטית מדובר ברכילות גרידא.
קישור לפסק הדין המלא בעתירות נגד מינוי מנדלבליט ליועמ״ש: https://t.co/ijXjFEJo7N
קישור להחלטה המלאה של הנציב רוזן: https://t.co/aYhqDL1DGP
תוספת:
שרשור מן העבר אודות החלטת בית משפט השלום לדחות (מעשית) את טענת נוה כאילו העמדתו לדין בפרשת ״הברחת הגבול״ בנתב״ג מהווה אכיפה בררנית. אגב, לימים נדחתה גם העתירה לבג״ץ.
