קטגוריותפרשת הפיגוע בדומא

הקמפיין למען עמירם בן אוליאל

אני מניח שרובכם נתקלתם לאחרונה בהתבטאויות כאלה ואחרות בנוגע לעמירם בן אוליאל, שהורשע בביצוע פיגוע הטרור היהודי בכפר דומא. אז לכבוד החג הארוך, בואו ננסה להיזכר מה בדיוק התרחש באותו לילה נורא, וגם לנסות ולהבין מה באמת עומד ברקע של הקמפיין.

"הפיגוע בדומא" הוא שמו הרווח של רצח עלי, רהאם וסעד דוואבשה, ופציעתו הקשה של אחמד דוואבשה, באמצעות בקבוק תבערה שהושלך לתוך ביתם, בעת שישנו, בליל יום 30.7.2015.
מכלול הנסיבות הצביע מיד על כך שמדובר בפיגוע טרור שבוצע על ידי יהודים, והשב"כ פתח בחקירה סמויה שנמשכה כארבעה חודשים.

בן אוליאל עצמו נעצר ביום 1.12.2015, ונחקר בחקירת שב"כ ממושכת ואינטנסיבית, בה היה מנוע מפגש עם עו"ד.
בשלהי חקירתו, הופעלו "אמצעים מיוחדים" כלפי בן אוליאל וכלפי חשוד נוסף – לראשונה (ולאחרונה) אי-פעם כלפי חשוד ממוצא יהודי. לאחר מכן, בן אוליאל הודה בביצוע הפיגוע, ואף שחזר אותו.

הודאותיו אלה של בן אוליאל הובילו להגשת כתב אישום בו יוחס לו ביצוע הפיגוע.
במסגרת ההליך המשפטי, נוהל תחילה "משפט זוטא" ממושך, בו נבחנה שאלת קבילות ההודאות שמסר *לאחר* הפעלת "האמצעים המיוחדים". מבחינה משפטית, השאלה שהוכרעה היתה האם הודאותיו המאוחרות ניתנו באופן "חופשי ומרצון".

שאלה *נפרדת* משאלת הקבילות היתה שאלת המשקל, כלומר האם ההודאות הן הודאות אמת.  
כלומר, שאלה אחת היא האם ההודאות של בן אוליאל ניתנו מרצונו החופשי, או תחת כפייה. שאלה אחרת לחלוטין היא האם תוכן ההודאות שמסר היה אמת, או שהודה במעשה שלא ביצע.
וחשוב מאוד להבחין בין שתי השאלות הללו.

במשפטו של בן אוליאל, ובמיוחד בשלב הערעור שהגיש לביהמ"ש העליון לאחר בביהמ"ש המחוזי – בן אוליאל התמקד בטענות נגד קבילות הודאותיו. לעומת זאת, הוא כמעט שלא העלה טענות נגד *משקל* ההודאות. במילים אחרות, בן אוליאל *עצמו* לא ממש טען שהודאותיו אינן הודאות אמת, או שהודה ברצח שלא ביצע.

שימו לב לדברים שקבע השופט אלרון, שכתב את פסק הדין המוביל בערעור:
לפי אלרון, להבדיל משאלת הקבילות, שעוררה התלבטות, הממצאים לגבי היות הודאותיו של בן אוליאל הודאות אמת הם "ברורים בהרבה, ולא בכדי בחרו סנגוריו של בן אוליאל למקד את טענותיהם במישור קבילות ההודאות, להבדיל ממשקלן".

אלרון הוסיף וקבע שהודאותיו של בן אוליאל – כמו גם השחזור שביצע בזירת הפיגוע – היו עשירות בפרטים שרק מבצע הרצח היה יכול לדעת, וכי "אין עסקינן בשרשרת ניחושים 'מוצלחים'. הודאות בן אוליאל מלמדות על היכרות מעמיקה עם הזירה, מתיישבות עם העובדות כהווייתן ומצביעות על היותן הודאות אמת".

בהתאם, אלרון קבע שאין ספק שהודאת בן אוליאל בביצוע הפיגוע – היא הודאת אמת.  
השופט עמית, בפסק דינו הקצר, הוסיף בסרקזם: "אסב תשומת לב הקורא לעובדה, הזניחה וחסרת החשיבות, כי בן אוליאל לא העיד במשפטו ולא טען בערעור כי הוא חף מפשע".
כלומר, לא היתה מחלוקת שבן אוליאל ביצע את הפיגוע.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
קודם כל, כי הקמפיין הנוכחי למען בן אוליאל מערבב – מן הסתם במכוון – בין כל השאלות הנוגעות בפרשה. כמעט כל מי שמשתתף בקמפיין נוטה "לשכוח" את *העובדה* שאפילו במשפט של בן אוליאל לא היתה ממש טענה שהוא לא ביצע את הרצח.
כזכור, אפילו הוא עצמו לא טען לחפותו.

לפיכך, דיון רציני על בן אוליאל – ככל שיש הצדקה לקיים דיון כזה בעת הזו – חייב לצאת מתוך הסכמה שהוא ביצע את הפיגוע, ורצח בדם קר שלושה בני אדם חפים מפשע, ופצע קשה אדם נוסף.
אדם הגון לא יכול לחלוק על כך, כי אפילו בן אוליאל לא חלק על כך.
ומה כן *עשוי* להיות שנוי במחלוקת?

ובכן, יש שתי סוגיות כאלה:
הסוגיה הראשונה, והפחות מעניינת, היא שאלת תנאי כליאתו של בן אוליאל. הסיבה ששאלה זו פחות מעניינת היא שלבן אוליאל, כמו לכל אסיר, יש זכות לעתור לבית המשפט המחוזי בטענה לפגיעה בזכויותיו.
ולפיכך, המקום לנהל את הדיון בטענות אלה הוא, כמה מפתיע, בית המשפט.

הסוגיה השנייה, והמורכבת יותר, היא שאלת השימוש ב-"אמצעים מיוחדים" בחקירותיו של בן אוליאל.
כאמור, אין מחלוקת שבעת שבן אוליאל נחקר בשב"כ, הופעלו כלפיו שיטות חקירה פיזיות, המכונות "אמצעים מיוחדים". מה בדיוק כוללים אותם "אמצעים מיוחדים" – איננו יודעים, משום שהפרטים אסורים בפירסום.

לפיכך, אפשר לטעון טענה *עקרונית* לפיה מאחר שאנו חברה דמוקרטית ושוחרת זכויות אדם, איננו מוכנים לאפשר מצב שבו מופעלים על נחקר אמצעי חקירה פיזיים. אפילו אם אותו נחקר מודה בעקבות זאת בביצוע פיגוע טרור רצחני, ואפילו אם אין ספק שמדובר בהודאת אמת – אנו נעדיף לזכותו בדין ולא להרשיעו.

אם אתם אנשים שמחזיקים בעמדה הזו באופן *עקבי* – אין לי ויכוח איתכם. אני יכול להסכים, יכול שלא להסכים, אבל אז באמת מדובר בדיון ערכי-מוסרי מורכב וקשה. הצרה היא, שגם הפעם – כמעט כל מי שמשתתף בקמפיין למען בן אוליאל לא תומך בעמדה הזו באופן עקבי, אלא באופן סלקטיבי. *מאוד* סלקטיבי.

למה הכוונה?
קחו לדוגמה התבטאות מהיום של מיודענו גדי טאוב 👇.
נניח לכך שטאוב סתם צווח שמדובר ב-"עינויים" וב-"אמצעים סטליניסטיים", בעוד בפועל אין לו מושג מה באמת התרחש בחדרי החקירות. נניח גם לכך שהוא, בהיותו תועמלן פוליטי, "לא יודע" אם בן אוליאל "עשה את המעשה הנורא אם לאו".

הנקודה היא שבן אוליאל (לצד חשוד נוסף) הוא אומנם *היהודי* הראשון והאחרון שהופעלו כלפיו "אמצעים מיוחדים" – אבל הוא ממש לא *האדם* הראשון או האחרון שנחקר כך. בעשורים האחרונים השב"כ הפעיל "אמצעים מיוחדים" כלפי חשודים רבים – אלא שרובם ככולם היו ערבים, ולכן הם לא מעניינים את גדי.

ואיך אני יודע שהם לא מעניינים את גדי שלנו?
כי לא הוא, ולא כל שאר הצווחנים ש-״נזכרו״ בחשיבות זכויות נחקרים בשב"כ לכבודו של בן אוליאל – מעולם לא העלו שום טענה ביחס לנחקרים שאינם יהודים. לכן, גם *העובדה* שאף לאחר "פרשת דומא" השב"כ המשיך להפעיל "אמצעים מיוחדים" – לא מטרידה אותם.

כלומר, גדי שלנו ודומיו לא מחזיקים בעמדה עקבית בנוגע לגבולות המותר והאסור בחקירות שב"כ.
אין להם שום עניין בזכויותיהם של פלסטינים שחשודים בביצוע פיגועי טרור,
אלא אך ורק בזכויותיו של רוצח אחד – שממש במקרה הוא אחד משני היהודים היחידים אי-פעם שנחקרו תוך שימוש באמצעים פיזיים.

בהערת אגב, נעיר ש-"המוטרדות הסלקטיבית" הזו כמובן לא מאפיינת רק את פרשת דומא.
כך, לדוגמה, טאוב ושות' גילו עניין עצום בסוגיות כמו שימוש בעדי מדינה, האזנות סתר, תנאי מעצר או הקפדה על מנגנון אישורים רק כאשר מדובר בעניינו של נאשם בשם בנימין נתניהו. שאר הנאשמים, פחות העסיקו אותם.

אבל נחזור לעניין.
לאבחנה בין בני אדם על סמך מוצא אתני יש שם: "גזענות", והיא הסיבה העיקרית לכך שאנשים "מזדעזעים" מהאופן שבו בן אוליאל נחקר (או, למען הדיוק, מן האופן שבו הם *מדמיינים* שנחקר) – אבל הם מעולם לא הוטרדו מהאופן שבו פלסטינים נחקרו, כולל פלסטינים שלא רצחו שלושה אנשים.

אבל, לדעתי הקמפיין למען בן אוליאל לא נשען רק על גזענות.
אני לא מתיימר להיות פסיכולוג, אבל לשיטתי העובדה שאנשים כמו טאוב "שוכחים" שלא היתה בכלל מחלוקת שבן אוליאל הודה ברצח *שכן* ביצע, או שהם עוסקים רק בבן אוליאל ולא בהרבה יותר פלסטינים שנחקרו בשב"כ – נובעת מעוד משהו.

*העובדה* שבן אוליאל ביצע פיגוע טרור נפשע בו נרצחו שלושה בני אדם חפים מפשע – סותרת את תפיסת המציאות של רבים. העובדה הזו סודקת להם את האמונה לפיה רק ערבים מסוגלים לבצע מעשים כאלה, ולא יתכן שיהודי, בן עמם, יחטא בכך. מצב כזה, שבו המציאות סותרת את האמונה – הוא מצב שיוצר כאב נפשי.

המצב הזה, שמכונה "דיסוננס קוגנטיבי", מכריח את האדם לעשות אחת משתיים:
או להכיר בכך שטעה, או "להנדס" מחדש את המציאות. כי האפשרות השלישית היא פשוט להשתגע.
לכן, כאשר מתרחש במציאות אירוע ש-"מפריע" לאמונה של אדם, ואותו אדם מתקשה להודות בטעות – יווצר מצב של הכחשת המציאות.

וזה בדיוק מה שקרה בפרשת דומא:
למן הרגע הראשון, הופצו תיאוריות כאלה ואחרות על כך שמדובר ב-"סכסוך חמולות", ושבן אוליאל הוא חף מפשע שנאלץ להודות ברצח שלא ביצע. כי לשקוע בתוך תיאוריות קונספירציה זה הרבה יותר קל מאשר להכיר בכך שתפיסת המציאות שלך היתה שגויה.

תשאלו את גדי.

חג שמח.

קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/2BV8JPdSU8