זוכרים את פרשת עאישה א-ראבי, שנהרגה כתוצאה מטרור יהודי?
שלשום פירסם בג״ץ פסק דין ״קטן״, שעבר מתחת לרדאר, ובו נדחתה עתירת האלמן להרוס את בית הקטין המואשם בהריגתה.
לפני שנגיע אל פסק הדין הקצר, זו הזדמנות טובה לדבר קצת על הרס בתי מחבלים *יהודים*.
על הסוגיה המשפטית המורכבת של הרס בתי מחבלים בכלל כתבתי בעבר כאן 👇. ממש בתמצית, תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שירשנו בכלל מהבריטים, מאפשרות לצה״ל להרוס את ביתו של אדם שביצע פעולת טרור.
מטבע הדברים, התקנה לא מדברת רק על טרור ערבי, ולמעשה הבריטים חוקקו אותה עבור יהודים.
אבל, ואני משער שלא תופתעו מכך, מדינת ישראל מעולם לא הרסה את ביתו של מחבל יהודי, אף שלצערנו היו גם היו מקרי רצח לאומניים של ערבים.
היו בעבר, פה ושם, התייחסויות אגביות של בג״ץ לשאלת הפעלת סמכות ההריסה נגד מחבלים יהודים, אבל למיטב ידיעתי האמירה הממשית הראשונה היתה בסוף שנת 2014.
מי שהשמיע את האמירה היה סולברג, והוא קבע שאין ממש בטענת הפליה בין ערבים לבין יהודים בעניין הרס בתי מחבלים, וזאת משום שאין צורך בהרתעה במגזר היהודי.
לפי סולברג, הפער בין טרור יהודי לערבי הוא עצום, כדבריו, בכל המישורים – ובעיקר ביחס של הסביבה, שכן הציבור היהודי מגנה טרור מתוכו.
סולברג הוסיף אמירה דומה גם בפסק דין שפורסם כשנה מאוחר יותר, כמה חודשים לאחר הפיגוע בדומא, וגם אז קבע כי במגזר היהודי אין צורך בהרתעה סביבתית, כלשונו, שהיא התכלית של הרב בתי מחבלים (להבדיל מתכלית עונשית). וגם כאן, התייחס סולברג לגינוי הנרחב של הציבור היהודי כלפי טרור מתוכו.
אם קראתם בעיון את הפיסקאות הנ״ל, ודאי שמתם לב שהן מאזכרות את הרצח המזעזע של מוחמד אבו חדיר, עליו כתבתי בהרחבה כאן 👇.
בעקבות הרשעת שלושת רוצחיו, הגישה משפחתו עתירה להרס בתיהם.
וזו היתה הפעם הראשונה שבה הנושא נידון לעומקו, ולא כדיון אגבי בטענת הפליה שהעלו עותרים ממוצא ערבי.
את פסק הדין המרכזי כתב רובינשטיין, והנה 👇 תמצית העובדות. למי שלא זוכר, ולא קרא את השרשור (😡), ביולי 2014, ולאחר מציאת גופות שלושת הנערים ז״ל, שלושה יהודים חטפו, רצחו ושרפו את הנער מוחמד אבו חדיר. בפתח פסק דינו מציג רובינשטיין את השאלה שבמוקד: האם להרוס בתי יהודים לצורך הרתעה?
רובינשטיין הוסיף, כי הוא *אינו* מקבל ״הנחת עבודה״ לפיה יהרסו רק בתי מחבלים ערבים, וכי אין מקום כלל להרס בתי מחבלים יהודים. לפי רובינשטיין, נדרשת בחינה קונקרטית של כל מקרה ומקרה, ויתכן שבעתיד ימצא מקרה שבו תהיה הצדקה הרתעתית גם להרס בית מחבל יהודי. עם זאת, המקרה הנוכחי אינו כזה.
דברים דומים כתב גם הנדל:
לפי נתוני המדינה, קיים פער עצום בין היקף הטרור הפלסטיני שמקורו באיו״ש ובמזרח ירושלים, לבין טרור – יהודי או ערבי – שמקורו בשטחי ״הקו הירוק״. לכן, יש אבחנה מוצדקת, ולא אפליה פסולה, בין המקרים. עם זאת, גם לפי הנדל ראוי לבחון את המדיניות ״בתדירות גבוהה״.
והנה הגענו אל פסק הדין משלשום, בעניין א-ראבי.
את פסק הדין המרכזי כתב פוגלמן, והוא נמנע מלעסוק בשאלת ההפליה בין ערבים לבין יהודים – ודחה את העתירה מחמת שיהוי בהגשתה (אגב, זה היה גם אחד מטעמי הדחייה בעניין אבו חדיר). כלומר, פוגלמן *נמנע מלצדד* באבחנה שנקבעה בפסקי הדין הקודמים.
גרוסקופף הסכים, וברק-ארז הוסיפה דברים קצרים מצידה.
ברק-ארז הסכימה שמחמת השיהוי בהגשת העתירה, אין צורך להכריע בטענת ההפליה. עם זאת, היא שבה וקראה, כפי שקראה בעבר, לבחון מחדש את כל הסוגיה של הרס בתי מחבלים *בכללותה*, מן הסתם על ידי הרכב מורחב של שופטים, שיבחן את חוקתיות התקנה.
עד כאן פסק הדין הקצר. וכעת, מילה של פרשנות:
מצד אחד, אפשר לראות בפסק הדין ״הקטן״ הזה כחסר חשיבות ממשית, נוכח דחיית העתירה מחמת שיהוי, מבלי להיכנס לגופם של דברים. אבל לדעתי זו ראייה מעט צרה, ויתכן שבכל זאת יש לדברים הקצרים משמעות לעתיד לבוא.
וכל כך למה?
משום שכל שלושת השופטים נמנעו – והשתיקה שלהם רועמת – מלשוב ולקבוע שאין הצדקה להרוס בתי מחבלים יהודים, בשל חוסר צורך בהרתעה סביבתית. ברק-ארז אף קוראת לדיון בסוגיה בכללותה, אף על פי שהעתירה נדחתה מחמת שיהוי בלבד. ולדעתי, זהו רמז לכך שיתכן שקרב היום שבו *תישקל* הריסת בית מחבל יהודי.
פסק הדין המלא בבג״ץ 8091/14, בו כלולה אמירתו הראשונה של סולברג: https://t.co/Pm4wY3mTSd
פסק הדין המלא בעניין אבו חדיר: https://t.co/woayAYdB9k
כמו כן, ובמענה להערות של רבים, מצ״ב קטעים מפסק הדין של סולברג בבג״ץ 8091/14, בהם הוא מתייחס למקורות *גלויים* המנתחים את שאלת ההרתעה 👇.
