ביהמ"ש העליון (כבוב, בהסכמת אלרון ושטיין) פירסם היום פסק דין מעניין, שבמרכזו נאשמת בשם ליאת כהן, שהואשמה בסחיטה באיומים.
בסופו של הליך הוכחות מתיש במיוחד – כהן *זוכתה* מהעבירה שיוחסה לה. אבל, כהן הורשעה בסיוע ללקיחת שוחד. הכיצד?
נתחיל בכתב האישום.
בתמצית, מדובר בסוכנת נסיעות בשם בטי, שבשנת 2004 "מיזגה" את הסוכנות שלה לתוך הסתדרות המורים, ולכן פרנסתה היתה תלויה לחלוטין בהזמנות מטעם ההסתדרות.
כהן, יחד אביה, שעבד באותה עת בהסתדרות המורים, ויחד עם מזכיר ההסתדרות – החליטו לנצל את תלותה של בטי לטובתם.
וכך, השלושה – תוך שהם "מזכירים" לבטי שפרנסתה תלויה בהם – דרשו ממנה להעביר להם תשלום בגין חופשות פרטיות שבהן נפשו.
כל השלושה הועמדו לדין, אך שני הנאשמים הנוספים כרתו הסדר טיעון, וההליך נוהל במלואו רק נגד כהן.
ובחלוף כארבע ורבע שנות דיונים, פורסמה הכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי.
ביהמ"ש המחוזי (לוי) קבע, כממצא עובדתי, שבטי אכן העבירה לכהן ולשני נאשמים הנוספים טובות הנאה בסך כולל של כ-76 אלף ש"ח. אבל, באותה נשימה לוי קבע שלא הוכח שכהן ושותפיה סחטו את בטי – ולכן זיכה אותה מהעבירה של סחיטה באיומים.
השאלה שנותרה היא מה המשמעות המשפטית של מה *שכן* הוכח?
מי שעוקב אחרי "תיקי האלפים" יודע שבנקודה הזו נכנס לתמונה סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, שמאפשר לבית המשפט להרשיע אדם על סמך עובדות שהוכחו, גם אם העבירה שהעובדות משכללות לא יוחסה לנאשם בכתב האישום – ובלבד שניתנה לנאשם "הזדמנות סבירה להתגונן" 👇.
וזה בדיוק מה שביהמ"ש המחוזי בחן.
לאחר שנשמעו כל העדים, ובשלב הסיכומים, המדינה ביקשה לראשונה מלוי להרשיע את כהן בסיוע ללקיחת שוחד ובסיוע להפרת אמונים (כמובן, רק אם יחליט לזכות אותה מסחיטה באיומים, כפי שאכן קרה בפועל).
כהן מצידה טענה, כמובן, שלא ניתנה לה הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה בעבירות אלה.
לאחר סקירה נרחבת של הדין בנוגע לפרשנות המונח "הזדמנות סבירה להתגונן" – ביהמ"ש המחוזי קבע כי לכהן היתה גם היתה הזדמנות להתגונן מפני העובדות המשכללות את עבירת לקיחת השוחד, ולכן אין מניעה להרשיעה בכך.
יודגש, כי בסופו של דבר, מנסיבות שאינן מענייננו, לוי הרשיע את כהן "רק" בסיוע.
והנה הגענו לפסק הדין בערעור.
בהלכה נקבע מבחן כפול לגבי סעיף 184 הנ"ל:
מבחן טכני, העוסק בשאלה האם לנאשם היתה הזדמנות לזמן עדים רלבנטיים, לחקור את עדי התביעה לגבי העבירה המדוברת, וכו'; ומבחן מהותי, שבודק האם היתה להנאשם הזדמנות לגבש קו הגנה מפני ההרשעה בעבירה השונה או הנוספת.
כבוב קבע, שבנסיבות העניין אכן ניתנה לכהן הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה בשוחד – ומה שקרה בפועל הוא שגרסתה נמצאה בלתי מהימנה, ושיש שלל ראיות שמוכיחות את העברת טובות ההנאה מבטי אליה ואל הנאשמים הנוספים, וכן את שאר רכיבי עבירת השוחד (העובדה שטובות ההנאה הן בגדר "מתת" וכו').
בנוסף, כבוב קבע שכהן לא הצליחה להסביר כיצד היתה מנהלת באופן שונה את הגנתה, אם היתה מואשמת מלכתחילה בלקיחת שוחד. בפועל, כהן הכחישה לחלוטין קבלת טובות הנאה, ובכך התגוננה הן מפני סחיטה באיומים והן מפני שוחד.
לכן, לא ברור מה היה משתנה אם כהן היתה מתגוננת מפני אישום בשוחד.
כבוב הזכיר גם שיש הבדל עמוק בין הרשעה בעבירה שונה או נוספת על סמך מערכת עובדתית שקשורה בליבת האישום, לבין הרשעה על סמך עובדות שהתגלו אגב המשפט, אך הן נעדרות זיקה לעובדות שנטענו בכתב האישום.
וכמובן, שהשימוש בסעיף 184 יהיה טבעי בהרבה בסוג המצבים הראשון, כבענייננו.
לכן, בשורה התחתונה כבוב דחה את הערעור, וכאמור אלרון ושטיין הצטרפו אליו.
עד כאן פסק הדין, וכעת קצת הערות ופרשנות.
ראשית, עיניכם הרואות – פעם נוספת – שהשימוש בסעיף 184 לחסד"פ אינו נדיר, ואף אחד לא המציא כלום רק בשביל "תיקי האלפים". אלא שבפסק הדין הנוכחי יש משהו יותר מעניין.
הפעם, לא מדובר בשימוש "קל", כמו הרשעה בהפרת אמונים כשהאישום היה בשוחד, כלומר מצב שבו העבירה המקורית מכילה את העבירה שבה הורשע הנאשם בסופו של דבר.
כאן, מדובר בעבירה מ-"ז'אנר" די נפרד, ולא ניתן לטעון שסחיטה באיומים מכילה עבירה של לקיחת שוחד (אם כי יש הרבה דימיון בין העבירות 👇).
שנית, העברות הכספים מבטי לנאשמים בוצעו בשנים 2006-2008, ורק עתה, בשנת 2022, כהן עתידה לתת על כך את הדין. זה בהחלט עינוי דין, ולא מצב "נורמלי" – אבל הנה לכם הוכחה לכך שהטיפול בעבירות שכאלה הוא מורכב, ארוך ומייגע, וזה ממש לא מעיד על "רדיפה" או "תפירת תיקים" (ד"ש לגל הירש).
שלישית, כדאי לשים לב למבחן המהותי המדובר:
אם נאשם מכחיש לחלוטין עובדה מסוימת, אזי אם אותה עובדה מוכחת בסופו של דבר – הנאשם יתקשה מאוד לטעון שאין מקום להרשיע אותו בגין עבירה הנובעת מאותה עובדה, גם אם העבירה כלל לא יוחסה לו בכתב האישום.
מה המשמעות על "תיקי האלפים"? תחליטו לבד.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/3lgxbAiI2J