שבמרכזו הואשם עמירם בן-אוליאל ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה (ובעבירות נוספות, שלא נעסוק בהן). זו הזדמנות טובה לחזור לפרשה הזו, ולנסות לעשות סדר בין הספינים והטענות השונות, ומה קבע בית המשפט.
הרצח בדומא בוצע ב-31.7.2015. בן אוליאל נעצר ב-1.12.2015, והועבר לחקירת שב"כ. במשך 17 יום, שמר בן אוליאל על זכות השתיקה. אז, הופעלו כלפיו "אמצעים מיוחדים", קרי אמצעים פיזיים, והוא הודה בביצוע הרצח ושחזר אותו. בכל אותו זמן, ובסך הכל 21 ימים, היה בן אוליאל מנוע מפגש עם עורך דין.
הראיה המרכזית נגד בן אוליאל היתה הודאותיו בחקירה ובשחזור. השאלה היא, מה המשמעות המשפטית של ההודאות. וכאן צריך להבחין בין שתי שאלות, שבדרך כלל נשאלות בערבוביה: א. האם מותר לעשות שימוש ראייתי בהודאות נחקר שהופעלו כלפיו אמצעים פיזיים? ב. בהנחה שכן, האם ההודאות הללו הן הודאות אמת?
בשפה משפטית, לשאלה א' קוראים "קבילות", ולשאלה ב' קוראים "משקל", והן שאלות *נפרדות*. יכול להיות שהודאה תהיה אמת לאמיתה מבחינה עובדתית, אבל תיפסל כראיה בגלל סיבה כזו או אחרת (תיכף נדבר על זה). ויכול להיות שלא נפל שום פגם בחקירה, אבל הנחקר הודה הודאת שווא במשהו שבכלל לא עשה.
נתחיל בשאלת הקבילות. בדין הישראלי יש כמה כללים שמונעים מבית המשפט לקבל ראיה. הכלל הרלבנטי בענייננו הוא סעיף 12 לפקודת הראיות (תמונה מצורפת) , שקובע שהודאת נאשם תהיה קבילה רק אם היתה "חופשית ומרצון". כלומר, התביעה צריכה לשכנע את בית המשפט שהנחקר הודה מרצונו החופשי, ולא מתוך כפייה או לחץ פסול.
אם נאשם טוען שהודאתו לא היתה "חופשית ומרצון", מתקיים הליך שנקרא "משפט זוטא", שבו נבחנת בדיוק השאלה הזו – האם ההודאה של הנאשם קבילה אם לאו. ובתיק דומא היה משפט זוטא ארוך ומייגע, שבו נבחנו בזכוכית מגדלת כל ההודאות שמסר בן אוליאל. אבל, כדי להבין מה נקבע שם, צריך לחזור אחורה.
ברור לחלוטין, שאם חוקרים מכים נאשם והוא מודה – אזי הודאתו *אינה* "חופשית ומרצון", ואינה קבילה. לכן, בענייננו היתה *הסכמה* שההודאה שמסר בן אוליאל בחקירה שבה הופעלו כלפיו "אמצעים מיוחדים" – אינה קבילה. המחלוקת היתה לגבי ההודאות המאוחרות לה, בחקירות שבהן *לא* הופעלו אמצעים שכאלה המחלוקת הזו לא התעוררה לראשונה בתיק דומא. ההלכה בנושא נקבעה בעניינו של אחד בשם עבאס אל סייד, אולי בכיר מחבלי החמאס בכלא, שדם ישראלים רבים על ידיו (אחראי, בין השאר, על הפיגוע במלון פארק). גם נגדו הופעלו "אמצעים מיוחדים", ואז הוא הודה בביצוע הפיגוע, וגם שם התנהל "משפט זוטא".
בימ"ש העליון קבע שצריך לבחון כל הודאה לגופה. כלומר, עצם העובדה שהופעלו על נחקר "אמצעים מיוחדים" – לא מביאה אוטומטית לפסילת כל ההודאות שהנחקר מסר. נקבע, שבהחלט יתכן שהודאה מאוחרת של הנחקר, בחקירה "רגילה", תהיה "חופשית ומרצון", אפילו אם בחקירה קודמת הופעלו כלפיו "אמצעים מיוחדים".
וזה בדיוק מה שנקבע בעניינו של אל סייד: הוא נחקר בשב"כ, הופעלו כלפיו "אמצעים מיוחדים", והוא הודה. ההודאה הזו כמובן פסולה. אבל, בחלוף זמן מה הוא נחקר על ידי שוטר, ומסר הודאה נוספת, וזו כבר הודאה קבילה, כי היא *כן* היתה "חופשית ומרצון". הנה (תמונה מצורפת) הפיסקאות החשובות לגבי העובדות וההלכה.
נחזור לבן אוליאל. במשפט הזוטא, המדינה טענה שאת מה שקבע בימ"ש העליון בעניין אל סייד, צריך ליישם בענייננו, כלומר מוסכם שההודאה שניתנה סמוך לאחר הפעלת "האמצעים המיוחדים" היא פסולה, אך ההודאות המאוחרות יותר דווקא קבילות, והן כן ניתנו מרצונו החופשי של בן אוליאל, וללא הפעלת לחץ פסול.
בימ"ש המחוזי, לאחר הליך זוטא ממושך מאוד, *ולאחר שהתרשם במו עיניו מחקירה ומהשחזור שתועדו ויזואלית*, קבע שההודאות המאוחרות של בן אוליאל, וכן השחזור – קבילים. כלומר, השופטים ראו בעיניהם את מהלך החקירות והשחזור, והתרשמו שבן אוליאל הודה מרצונו החופשי, ולא מחמת איום או לחץ פסול.
עד כאן בעניין הקבילות, שהוכרע כאמור במשפט הזוטא. אבל, הקביעה שההודאות קבילות, קרי שהן ניתנו מרצונו החופשי של בן אוליאל – עדיין איננה מחייבת מסקנה שההודאות הן הודאות אמת. וזו כבר הכרעה לגבי *משקל* ההודאות, והיא נבחנה בהליך הפלילי עצמו, שהתנהל לאחר שהסתיים משפט הזוטא.
בהכרעת הדין, בימ"ש המחוזי קבע שההודאות של בן אוליאל עקביות וסדורות, עשירות בפרטים (כולל פרטים שבן אוליאל מסר אפילו מבלי שנשאל לגביהם), והן ניתנו מזכרונו וידיעתו של בן אוליאל, ולא מתוך ניסיון לרצות את החוקרים. בהתאם, בימ"ש קבע שלהודאות יש משקל גבוה ביותר, קרי שהן הודאות אמת.
וכך גם לגבי השחזור: בימ"ש המחוזי, שכאמור צפה במו עיניו בשחזור המוסרט, קבע כי מדובר בשחזור מדויק ואותנטי, ודחה באופן מוחלט את טענת ההגנה כאילו בן אוליאל "ניחש והסיק מהיהגיון" את מהלך הדברים. בעברית שימושית: נקבע שאין אפילו ספק סביר שמדובר בשחזור אמת של מי שביצע את הרצח.
בימ"ש המחוזי נדרש גם לפרטים מוכמנים רבים שבן אוליאל ידע לציין בהודאותיו, לרבות פרטים שאפילו החוקרים לא ידעו. לדוגמה, בן אוליאל אמר שהסיט רשת נגד יתושים טרם שהשליך את בקבוק התבערה. הרשת התכלתה כמעט לחלוטין כתוצאה מהשריפה, ורק בעקבות ההודאה התברר שאכן היתה רשת שכזו בחלון המדובר.
בהמשך, דחה בימ"ש המחוזי את כל הסבריו של בן אוליאל ביחס למקור ידיעתו אודות הפרטים המוכמנים הנ"ל. נקבע, שאין כל ממש בטענות בן אוליאל כאילו למד את הפרטים מאמצעי התקשורת, או מהחוקרים עצמם, ומכאן שהדרך היחידה שבה היה יכול בן אוליאל לדעת את הפרטים הללו – היא משום שהוא ביצע את הרצח.
ביהמ"ש גם התייחס לאפשרות שכלל לא מדובר בפיגוע לאומני, אלא באירוע על רקע פלילי. ויודגש, כי למרות התהודה הרבה של הטענה הזו בתקשורת ובטוויטר – לא הובאה כל ראיה לכך מטעם ההגנה. בהכרעת הדין נקבע מפורשות כי האפשרות הזו נבדקה על ידי השב"כ, ובסופו של דבר הוזמה, ונקבע שמדובר בפיגוע.
לקינוח, נדחתה מכל וכל טענת האליבי של בן אוליאל, עליה העידה רעייתו, כאילו בזמן שבוצע הפיגוע הוא שהה בביתו. לא זו בלבד שהטענה הזו הועלתה רק בשלהי המשפט, אלא שעדותה של אוריין, רעייתו של בן אוליאל, נמצאה בלתי מהימנה, וכזו שלא מקימה אפילו ספק סביר בכך שבן אוליאל ביצע את הרצח.
נוכח כל המסקנות הללו, ואחרי עשרות דיונים שהתקיימו במשך כ-4.5 שנים (!) שלושת שופטי בימ"ש המחוזי קבעו כי לא נותר ספק סביר בכך שבן אוליאל הודה הודאות אמת, ושחזר שחזור אמת, וכי הוא הרוצח שהשליך את בקבוקי התבערה לבית משפחת דוואבשה, ורצח בכוונה תחילה שלושה בני אדם חפים מפשע.
הסוגיה האחרונה, שאיננה קשורה במישרין לשאלת אשמתו של בן אוליאל, היא האם מדובר בעינויים. כידוע, האמירה השגורה בפי תומכיו של בן אוליאל היא כי "האמצעים המיוחדים" שהופעלו כלפיו הם בעצם עינויים. לטענה הזו יש גם משמעות משפטית (לא נרחיב על כך הפעם), אבל בעיקר משמעות ציבורית-פוליטית.
השאלה האם "האמצעים המיוחדים" שמפעיל השב"כ על מי שמוגדרים כ-"נחקרי צורך" (או "פצצה מתקתקת") – גם היא אינה חדשה, וגם היא הוכרעה בעניינו של מחבל פלסטיני בשם אסעד אבו גוש, לפני שהושמעה ביחס לפרשת דומא. הפעם היה מדובר בעתירה לבג"ץ, שבה נטען שאותו אבו גוש עונה על ידי חוקרי השב"כ.
במענה לעתירה, טענה המדינה שאכן הופעלו על אבו גוש "אמצעים מיוחדים", אך *שלא* מדובר בעינויים. לאחר בחינה של כלל החומרים, בג"ץ קבע שעמדת המדינה לפיה לא מדובר בעינויים – היא סבירה. בתרגום לעברית, בג"ץ בעצם דחה את הטענה כאילו "האמצעים המיוחדים" הם עינויים לפי הדין הבינלאומי.
במשפט הזוטא בענייננו, בימ"ש המחוזי נמנע מלקבוע האם "האמצעים המיוחדים" שהופעלו בחקירה עולים כדי עינויים, בעיקר משום שההכרעה בכך, כאמור, לא ממש קשורה לשאלת אשמתו של בן אוליאל. מכל מקום, הטענה כאילו בימ"ש קבע שהחוקרים הפעילו עינויים על בן אוליאל– היא טענת כזב. *אין* קביעה כזו.
שלשום, נגזרו על בן אוליאל, שרצח בדם קר את סעד, רהאם ועלי דוואבשה, ופצע באורח קשה את אחמד דוואבשה, שלושה מאסרי עולם ועוד 20 שנות מאסר, לצד פיצויים למשפחת דוואבשה. אך העיסוק המשפטי בפרשת דומא לא הסתיים. מן הסתם, בן אוליאל יערער לעליון, בעיקר על הקביעות במשפט הזוטא. תם ולא נשלם.
קישור להחלטה במשפט הזוטא: https://nevo.co.il/psika_html/mechozi/ME-16-01-932-44.htm
קישור להכרעת הדין: https://nevo.co.il/psika_html/mechozi/ME-16-01-932-22.htm
קישור לגזר הדין: https://nevo.co.il/psika_html/mechozi/ME-16-01-932-33.pdf