היום מלאו שבעים שנים לנשיאת בית המשפט העליון, נוכח שעתה הקשה של ישראל, הנשיאה חיות פרשה ללא טקס, ללא צילומי פרידה וכמעט ללא תשומת לב – בדיסוננס חריף ומריר מהעיסוק הבלתי פוסק במערכת המשפט שהיה מנת חלקנו עד האפוקליפסה של שבעה באוקטובר.
על כל מה שהתרחש פה בעולם הישן, שנחרב ועלה השמיימה צרור בנשמותיהם של למעלה מ-1300 בני אדם – עוד יכתבו תילי תילים של מילים ופרשנויות.
שום ספין, שום ניסיון הסטת דעת קהל ושום נאום מלא באוויר חם לא יצליחו למלט מאחריות את מי שבמשמרתם הפכו שדותיה המוריקים של מדינת ישראל לגיא הריגה.
אבל עתה היא עת המלחמה. זמנם של התחקירים לגבי כיצד הגענו עד הלום הוא, כמאמר הקלישאה, רק בשש אחרי המלחמה. בעתיד.
אלא שלהבדיל מהעתיד – ההווה כבר כאן. גם אם בעבר התרחשו מחדלים שכבר לא ניתן לתקן, הרי שבהווה בהחלט אפשר, ואף צריך, לפעול על מנת לצמצם את הנזק שממשיך ונגרם.
צו ההווה – הוא אחדות והבנת גודל השעה.
ממשלת ישראל, שהיא היא שאחראית לספק לנו ביטחון, רווחה, בריאות, חינוך צמיחה, תשתיות ושאר שירותים חיוניים – נכשלה כישלון נורא. אם היא מבקשת שלא נתחקר את הכישלון הזה בעת שהתותחים יורים (והיא צודקת בכך), מוטב שתבצע אף היא את תפקידה בצו ההווה.
ההתאבדות הקולקטיבית שכונתה "הרפורמה" – אינה קיימת עוד. התקופה שבה שוסה איש באחיו לא תשוב לעולם.
אם ניתן היה, בדוחק רב, להבין את ההתעקשות לפגוע במכוון בכלל אזרחי ישראל באמצעות "ייבוש" בתי המשפט עד אזעקות בוקר יום שבת שעבר – היא הופכת להיות בלתי ניתנת להכלה בעת הזו.
עבור חלקכם, עד לא מזמן נשיא בית המשפט העליון היה כמטרה להשליך לעברה חיצי תרעלה. חלקכם האחר, אדיש למראה דיוקנותיהם של נשיאי העבר.
אבל עבור חלק בלתי מבוטל, לרבות כותב שורות אלה, נשיא בית המשפט העליון הוא סמל לאומי, ודאי לאור התרחשויות השנים האחרונות. צו ההווה הוא שלא לפגוע בו.
אז אדוני שר המשפטים,
את הנעשה אין להשיב. על ה-"רפורמה" הארורה ההיא עוד נדון, מיד לאחר כניעת האויב. אך כעת, ולא בשש אחרי המלחמה, יש צורך לאומי – ממש כך – שתבין גם אתה את גודל השעה.
עוד נלך בשדה, וגם בדרכים שסמרו מאימה ומדם. ביחרו *עכשיו* נשיא חדש לבית המשפט העליון.
🇮🇱