ביהמ"ש העליון פירסם אתמול פסק דין מעניין, שהכריע באופן סופי בתביעת לשון הרע שהגיש השר זוהר נגד עמותת "חוזה חדש" (המוכרת יותר כ-"קריים מיניסטר"). מעבר לפיקנטריה הפוליטית, פסק הדין הוא גם אנליטי מאוד, ויש לו חשיבות משפטית רוחבית ממשית.
נתחיל בעובדות:
בינואר 2021, במהלך מערכת הבחירות שבסיומה קמה "ממשלת השינוי", פירסם זוהר ציוץ תקיף נגד המפגינים שהשתתפו במה שידוע כ-"מחאת בלפור", אשר ניסו לכאורה לפרוץ למעון רה"מ.
בתגובה, מסרה העמותה תגובה בה כונה זוהר "חייל בכיר בארגון הפשע של נתניהו שלא מפסיק להסית ולשקר".
נוכח אמירה זו, הגיש זוהר תביעת לשון הרע נגד העמותה.
בימ"ש השלום דחה את התביעה, וקבע כי מדובר ב-"מטאפורה פוליטית". אלא שזוהר ערער לביהמ"ש המחוזי, שקיבל את ערעורו וקבע כי בפירסום העמותה כללה טענה עובדתית לפיה זוהר הוא "חבר בכיר בארגון פשיעה" – טענה שכמובן אינה אמת מציאותית.
הפעם הגיעה תורה של העמותה לערער, והיא פנתה לביהמ"ש העליון, שכאמור הכריע בעניין אתמול, כאשר את פסק הדין כתב סולברג. השלב הראשון, שסולברג בעצם פסח עליו, הוא בחינת השאלה האם הפירסום הוא בכלל דיבה, קרי לשון הרע כהגדרתו בחוק, כי לא כל עקיצה מרושעת ואפילו נאצה של ממש הן כאלה.
ככל הנראה, סולברג ויתר על השלב הזה משום שכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי – די ברור שלטעון שאדם הוא חבר בכיר בארגון פשע, אם במציאות איננו כזה, זה בגדר לשון הרע. בהינתן הנחה זו, סולברג פתח בשאלה המשפטית המרכזית שסביבה נסוב הדיון: האם האמירה המדוברת היתה הבעת דעה, או ציון עובדה.
ככלל, עובדה היא תיאור של מציאות, שיכולה להיות אמת או שקר. לעומת זאת, דעה היא התרשמות סובייקטיבית, וככזו יכולה להיות הגיונית או סבירה יותר – אך לא אמיתית או שקרית.
לדוגמה, טענה לפיה "מלפפון טעים יותר מעגבניה" היא כמובן הבעת דעה. הטענה לא יכולה להיות שקר, ולא יכולה להיות אמת.
אבל, ישנם מקרים קשים הרבה יותר – כמו המקרה שלנו. במקרים הקשים, המבחן המשפטי שהתעצב בפסיקה הוא "מבחן האדם הסביר": כיצד אדם סביר יתפוס את האמירה – האם כדעה אישית שמביע המפרסם, או כציון של נתון עובדתי המתאר את המציאות? האם יחשוב שמדובר במטאפורה, או שיבין את המקרא כפשוטו?
לשאלה הזו יש משמעות משפטית ניכרת, כפי שנראה בהמשך. אם נלך מהכלל אל הפרט, השאלה היא:
האם אדם סביר, שקרא את הפירסום, חשב שהכוונה היתה לטעון שזוהר הוא *באמת* חבר בכיר בארגון פשיעה, או שהוא היה מסיק שמדובר במטאפורה שלילית במיוחד המבטאת את דעתה של העמותה על זוהר ופועלו הפוליטי?
כלומר, אין מחלוקת שאם אדם סביר היה קורא את הדברים כפשוטם, אזי מדובר בתיאור עובדתי. לכן, הטענה המרכזית של העמותה היתה איפוא שמדובר באופן ברור במעין משל רטורי, ושכל בר דעת הסיק מהאמירה דווקא משמעות *שאינה מילולית*. וכאן עבר סולברג לדוגמאות, שלא קשה להניח מדוע השתמש דווקא בהן.
נניח שאבי טוען כלפי בני, שהוא איש ציבור, כי "ידיו שפכו את דמו של גדי". ברוב המוחלט של המקרים הקורא הסביר לא יחשוב שבני המית בפועל את גדי, אלא שמדובר בכלי רטורי.
בדומה, במונח "חולה נפש" נעשה שימוש לאו דווקא כדי לטעון שאדם סובל ממחלה פסיכיאטרית, אלא כגידוף המבטא דעה שלילית.
במקרים כאלה, בית המשפט צריך להכריע האם מדובר בביטוי ציורי, או שמא המפרסם התכוון לפשוטו של מקרא.
ובענייננו?
סולברג קבע, שהמסקנה המתבקשת היא שהאמירה היתה הבעת דעה, בעיקר משום שהטענה כאילו זוהר הוא חבר בארגון פשיעה היה כללית, ושימשה כמעין כותרת לתגובה המפורטת לציוץ של זוהר.
בנוסף, העובדה שמדובר בעמותה שידועה כבת פלוגתא פוליטית של זוהר, על רקע מערכת הבחירות, מטה עוד יותר את הכף לעבר המסקנה שהקורא הסביר הבין שכוונת האמירה היתה לבטא דעה שלילית, ולא לתאר עובדה. נתון תומך נוסף הוא השימוש השגור במונח "ארגון פשיעה", באופן ציורי, כלפי אדם או גוף.
הנה כי כן, סיכום הביניים החשוב לנו הוא שסולברג קבע שמדובר בהבעת דעה.
ולמה הקביעה הזו היתה כל כך חשובה? טוב ששאלתם.
הסיבה היא שלפי חוק איסור לשון הרע, פירסום שהוא בגדר הבעת דעה, שבוצע בתום לב – מקנה הגנה מפני תביעת לשון הרע. דהיינו, גם אם מדובר בדיבה – הנתבע מוגן.
מכאן, שאם מדובר בהבעת דעה – אז הפירסום של "קריים מיניסטר" מוגן מפני תביעת דיבה, בתנאי שבוצע בתום לב. השלב הבא אם כך הוא לבחון האם הפירסום אכן נעשה בתום לב. בעניין הזה,
המחוקק החכם שלנו קבע "כלל אצבע" לשאלה מתי הפירסום נעשה בתום לב, שכמו מחליף מושג שסתום אחד במושג שסתום אחר.
לפי החוק, אם הפירסום "לא חרג מתחום הסביר" – אז הוא נעשה בתום לב. כלומר, צריך להחליף שאלה עמומה אחת באחרת, ולבחון האם הפירסום לא חרג מתחום הסביר. לפי סולברג, העובדה שהפירסום של העמותה היה תגובה לדברים חריפים מצד זוהר, לצד חסינותו – מביאה למסקנה שהדברים לא חרגו מתחום הסביר.
בהתאם, סולברג קבע שאף על פי שהפירסום הוא בגדר לשון הרע – עומדת ל-"קריים מיניסטר" הגנה, שכן הם הביעו דעה (ולא טענו טענה עובדתית), ועשו זאת בתום לב (שכן הפירסום לא חרג מתחום הסביר).
ובהינתן שיש לעמותה הגנה בחוק, לא נותר לסולברג אלא לדחות את תביעתו של זוהר.
אבל היה עוד משהו.
לפני סיום, סולברג הדגיש – מן הסתם בהקשר של חופש הביטוי – כי אומנם יש להצטער על ביטויים מוקצנים בשיח הציבורי, אבל שבית המשפט יגלה זהירות רבה טרם שיכתיב סטנדרטים של טעם טוב, גם במקרים שמדובר בלעג או בסאטירה. כל עוד מדובר בדעה, ולא בתיאור עובדתי, מותר להביע אותה גם בתקיפות.
לשורה התחתונה של סולברג הצטרפה וילנר, שציינה כי בעולם הרשתות החברתיות "הולכת ומתרבה תפוצת האנשים שנחשפים לשיח קיצוני ומשתלח", וגם "קריים מיניסטר" חטאו בכך.
אבל, מבחינה משפטית – מדובר בהבעת דעה, הנהנית מהגנה בחוק.
שטיין הסכים, ובסופו של דבר הערעור התקבל פה אחד.
בוקר טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/Womzc1QHMT