התנועה למשילות פרסמה ציוץ שהודהד בהתלהבות, בו נטען כי בימ״ש העליון קיבל את כל טענותיה
המשפטיות – אך דחה את ״דרישתה״ לקבלת מידע בנוגע ל-״ועדת השתיים״.
זאת, כביכול, בשל נימוק *יחיד* שהוא ״האופי המיוחד של הועדה לבחירת שופטים״.
הבעיה בציוץ הזה, שהוא פשוט שגוי לחלוטין, לכל אורכו.
מה זה ״ועדת השתיים״?
מדובר במעין גוף, שאינו מוסדר בדין, המורכב משתי שופטות בדימוס, שמסייעות בהתנדבות לנשיאה חיות לאסוף מידע אודות שופטי שלום, כאשר תכלית המידע היא גיבוש עמדה בנוגע לקידומם למחוזי. התנועה ביקשה מהנהלת בתי המשפט לקבל את המידע שנאסף, סורבה – ועתרה לבימ״ש המחוזי.
השופט דראל (זוכרים? זה השופט שכל פיד ימין קילס והלל לפני מספר חודשים) דחה את העתירה בנימוק שהמידע אינו ״שייך״ להנהלת בתי המשפט, אלא לנשיאת העליון בכובעה כחברת הועדה לבחירת שופטים.
מאחר שועדה זו אינה מוגדרת כגוף החייב בגילוי מידע לפי חוק חופש המידע – ממילא יש לדחות את העתירה.
על פסק דין זה ערערה התנועה למשילות לבימ״ש העליון, שדחה את הערעור – וכאן אנו מתחברים שוב לציוץ שצוטט.
אז מה *באמת* נפסק?
פוגלמן, שכתב את חוות הדעת העיקרית, אכן קיבל את הטענה כי המידע כן ״שייך״ להנהלת בתי המשפט – וזהו גוף *שכן* כפוף לחוק חופש המידע. זו הטענה *היחידה* שהתקבלה.
לעומת זאת, פוגלמן *דחה* את כל ייתר הטענות (המשפטיות), לפיהן יש לחשוף את המידע מבחינה מהותית.
כלומר, אומנם התקבלה הטענה לפיה הגוף שמחזיק במידע כפוף לחוק חופש המידע, אך אין מקום לגלות את המידע, וזאת בשל *מספר* נימוקים – שאף לא אחד מהם הוא ״האופי המיוחד של הועדה לבחירת שופטים״.
הנימוק הראשון הוא שהמידע שנאסף נוגע בצנעת הפרט של השופטים המועמדים לקידום, וככזה חשיפתו תפגע קשות בפרטיותם. לכן, פוגלמן קבע שיש תחולה לסייג סטטוטורי, בדמות סעיף בחוק חופש המידע הקובע שמידע לא יועבר אם הוא פוגע בפרטיות. לא ״אופי מיוחד של הועדה לבחירת שופטים״ ולא נעליים.
הנימוק השני הוא שהתקשרויות בין ״ועדת השתיים״ לבין הנשיאה הן בגדר מקרה מובהק של התייעצויות פנימיות – שגם הן מוחרגות במפורש מחוק חופש המידע, ומכאן שאין לחשוף אותן. כזכור, התנועה למשילות טענה שהיה רק נימוק אחד – ״אופי מיוחד של הועדה לבחירת שופטים״. העובדות, אפעס, שונות. נמשיך:
הנימוק השלישי היה שעל פי כללי השפיטה, דיוניה של הועדה לבחירת שופטים הם סודיים.
מאחר שהמידע שאוספת ״ועדת השתיים״ נאסף לצורך שימוש בועדה, *ונחשף בועדה* – יש חשש שגילויו מכוח חופש המידע יצור ״מסלול עוקף״ לסודיות דיוני הועדה עצמה.
שוב: לא ״אופי מיוחד״, אלא סודיות הקבועה בדין.
נימוק נוסף, רביעי במספר, שאותו מציין פוגלמן, הוא שיש דרכים נוספות לפקח ציבורית על אופן עבודת הועדה לבחירת שופטים, ושממילא יש בהרכבה המגוון ובאופן עבודתה כדי להבטיח ביקורת אפקטיבית על הליך הבחירה. עד כאן פוגלמן. ומה בנוגע לשני חברי ההרכב הנוספים, השופטים עמית וסולברג?
עמית, אף שכתב שהוא מסכים עם פוגלמן, לא קיבל למעשה *שום* טענה של התנועה למשילות, ובפועל צידד בפסק הדין של המחוזי, תוך שהוא קובע שמדובר במידע שנאסף לצורך דיונים בועדה לבחירת שופטים, שהמידע המוצג בהם איננו גלוי. איך זה מתיישב עם הציוץ הנרגש של התנועה למשילות? שאלה טובה.
אחרון חביב הוא סולברג, שופט שבדרך כלל מותקף דווקא משמאל (ד״ש, משגב).
סולברג הסכים עם פוגלמן, ובהערותיו הקצרות התמקד בעיקר בנימוק לפיו גילוי המידע יפגע בפרטיות המועמדים. כלומר: השופטים *לא* קיבלו את ״כל הטענות המשפטיות״, וגם לא דחו את הערעור בגלל נימוק יחיד אודות ״אופי מיוחד״.
האמור לעיל גם חושף, כמובן, עוד ״אי דיוק״ בציוץ, והוא טענה שהמידע שאוספת ״ועדת השתיים״ חשוף רק ל-״נשיאת העליון וחבריה״, כלומר לשופטים. כאמור בפסק הדין, המידע הזה מובא לידיעתם של *כל* חברי הועדה, כולל פוליטיקאים שחביבים מאוד על התנועה למשילות. אבל למה לטרוח לקרוא, אם אפשר לסלף?
כדי למנוע את התגובות הצפויות, אציין שהביטוי ״אופיה המיוחד של הועדה״ *כן מופיע* בפסק הדין, אך באותה נשימה מובהר כי הטעם לדחיית טענות התנועה למשילות הוא כל הנימוקים הנ״ל, וכן נתונים נוספים – ובהם *גם* אותו אופי מיוחד. לא מאמינים? הנה הפיסקה שבה מופיע התיבה המדוברת:
המסקנה הבלתי נמנעת היא שגם הפעם, יש – איך נאמר – פער דק בין ציוצי הנהי של התנועה למשילות, לבין העובדות. זה לא מפתיע.
מה שיותר מפתיע הוא שמאות אנשים הדהדו את הקשקוש המוחלט הזה, בלי שבכלל קראו או בדקו על מה מדובר, שכן קריאה של פסק הדין מבהירה, מעל לכל ספק, שמדובר בטענות שווא.
ומילה לסיום:
״ועדת השתיים״ היא פשוט עוזרות שמסייעות לנשיאת העליון בגיבוש עמדה בפני הועדה לבחירת שופטים. עוזרים כאלה יש גם ל-4 הפוליטיקאים בועדה, וגם לנציגי לשכת עו״ד.
מדוע יש לחשוף את עבודת עוזרות הנשיאה, אך לא את כל הייתר (למשל, של השרה שקד)? מעניין אם התשובה קשורה לפוזיציה.