הזמן הרב שחלף מאז טבח ה-7.10, יחד עם האירועים מאז ומה שנראה כמו התכנסות לסיום האירוע – הביא לכך שיש עיסוק הולך וגובר בשאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית.
ההחלטה האם להקים ועדת חקירה ממלכתית היא קודם כל שאלה פוליטית – אבל גם שאלה משפטית.
תחילה, בואו נסביר – ממש בקצרה – מה זה בכלל ועדת חקירה ממלכתית.
בגדול, החוק מכיר בכמה מנגנוני בדיקה וחקירה של אירועים (בדיקה של מבקר המדינה, ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בדיקה ממשלתית ועוד).
המנגנון עם הכי הרבה "שיניים" – הוא ועדת חקירה ממלכתית, שמי שמוסמכת להקימה זו הממשלה.
לועדת חקירה ממלכתית יש סמכויות נרחבות, במידה מסוימת אפילו יותר מאשר של בית משפט – והיא גם לא כפופה לדיני הראיות וסדרי הדין.
סוגיה חשובה נוספת בהקשר זה היא שהסמכות להקים את הועדה היא אומנם של הממשלה – אבל מי שממנה את חבריה הוא נשיא בית המשפט העליון, ויושב ראש הוועדה יהיה שופט.
לעומת ועדת חקירה ממלכתית, לממשלה יש אפשרות להקים גם ועדת בדיקה ממשלתית (למשל, "ועדת פגסוס" היא ועדה כזו). גם לוועדת בדיקה יש לא מעט "שיניים", אם כי לועדת חקירה ממלכתית יש גם יותר סמכויות וגם יותר "מעמד ציבורי".
ההבדל המרכזי בין שני סוגי הוועדות הוא זהות הגורם שממנה את חבריה.
בעוד הרכבה של ועדת חקירה ממלכתית נקבע כאמור על ידי נשיא בית המשפט העליון – את חברי ועדת הבדיקה הממשלתית ממנה הממשלה (או השר הרלבנטי).
והנה הגענו אל שאלת מיליון הדולר: האם יש מצבים שבהם הדין מחייב את הממשלה להקים דווקא ועדת חקירה ממלכתית, ולא להסתפק בשום מנגנון בדיקה אחר?
השאלה הזו בדיוק התעוררה סביב "ועדת וינוגרד". זוכרים?
לאחר מלחמת לבנון השנייה, החליטה ממשלת אולמרט להקים ועדת בדיקה ממשלתית, ולא ועדת חקירה ממלכתית.
בעקבות ההחלטה הזו הוגשו עתירות לבג"ץ, שהוכרעו בהרכב מורחב של שבעה שופטים.
את פסק הדין המוביל כתב ריבלין.
ריבלין קבע שיש לממשלה סמכות רחבה בכל הנוגע במנגנוני לבדיקת פעולותיה, והיא רשאית לבחור האם להקים ועדה לבדיקת אירוע מסוים, וכמובן לקבוע איזה סוג של ועדה.
כפועל יוצא מכך העמדה העקבית של בג"ץ היא שהיקף התערבותו בהחלטה האם להקים ועדת חקירה ממלכתית אם לאו – הוא "מצומצם ביותר".
ריבלין הוסיף וקבע שהוא דוחה את הטענה שועדת בדיקה ממשלתית "מתאימה" לבדיקת נושא נקודתי, בעוד אירוע מכונן כמו מלחמה כוללת מחייב חקירה על ידי ועדת חקירה ממלכתית.
ריבלין גם לא מצא פגם ממשי בכך שהגוף הנחקר (הממשלה) – הוא שמינה את החוקר (ועדת הבדיקה). זה אולי לא מיטבי, אבל חוקי.
בהתאם, ריבלין למעשה הסכים שמוטב היה שאירוע בסדר גודל של מלחמת לבנון השנייה יבדק על ידי ועדת חקירה ממלכתית, אבל מצא שהגוף שמוסמך לחייב בכך את הממשלה – הוא הכנסת, ולא בית המשפט. בנוסף, ההחלטה תעמוד כמובן ל-"משפט הציבור", ביום הבחירות.
נקודה חשובה נוספת היתה "איכות" הוועדה.
ביחס לועדת וינגורד, הממשלה העידה בראשה, כאמור, נשיא בית משפט מחוזי בדימוס. בנוסף, הממשלה העניקה לועדה סמכויות ומנדט נרחבים מאוד, שלפי ריבלין טישטשו מאוד את ההבדל בין ועדת הבדיקה לבין ועדת חקירה ממלכתית.
ולכן, ריבלין קבע שההחלטה להקים ועדת בדיקה היא סבירה, ודחה את העתירות.
מאחר שאנחנו בטוויטר – רוחב היריעה אינו מאפשר כניסה לדקויות (החשובות) של כל פסקי הדין של שבעת חברי ההרכב. לכן, אגלה לכם שעמדתו של ריבלין היתה דעת הרוב (אל ריבלין הצטרפו גרוניס, ג'ובראן וחיות).
את פסק הדין המרכזי של דעת המיעוט כתבה פרוקצ'יה (אליה הצטרפו נאור ורובינשטיין).
פרוקצ'יה הסכימה עקרונית עם ריבלין שסמכות הממשלה לקבוע את מנגנוני הבדיקה והחקירה – היא רחבה, וכפועל יוצא מכך היקף הביקורת השיפוטית הוא מצומצם. אבל, מצומצם אין פירושו בלתי קיים.
והיקף הביקורת לגבי טיב המנגנון הוא רחב יותר מאשר בעצם ההחלטה האם בכלל להקים מנגנון בדיקה.
לפי פרוקצ'יה, יש "להתאים" את מנגנון הבדיקה לגודל ולחשיבות של הנושא הנבדק. בהתאם, כאשר מדובר ב-"אירועים רחבי היקף, בעלי משמעות כלל-לאומית" – אי אפשר להסתפק בועדת בדיקה ממשלתית, שמתאימה לבדוק נושא מסוים ומצומצם יחסית.
וכמובן, שאירוע כמו מלחמת לבנון השנייה הוא אירוע "ענק".
לפיכך, כאשר מקימים גוף שיחקור אירוע בסדר גודל של מלחמה כוללת, אין מנוס מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, כדת וכדין.
שום מנגנון בירור אחר לא יכול להוות תחליף ראוי, כי מלחמה גדולה על מידותיה של ועדת בדיקה ממשלתית.
ואם זה לא מספיק, פרוקצ'יה קבעה שיש בעייתיות בשני מישורים נוספים.
לפי פרוקצ'יה, קיים ניגוד עניינים בכך ששר ממנה ועדה שאמורה לבדוק גם את אחריותו האישית (ואולי אף לבוא בהמלצות).
הדרך לרפא את הפגם הזה היא, כמובן, הקמת ועדת חקירה ממלכתית – שאז נשיא ביהמ"ש העליון הוא שבוחר את חברי הועדה, וניתק הקשר בין הממשלה ושריה לבין חברי הועדה שבודקת אותם.
בנוסף לכל אלה, פרוקצ'יה גם קבעה שהחלטת הממשלה להקים ועדת בדיקה ממשלתית, ולא ועדת חקירה ממלכתית – חורגת ממתחם הסבירות.
ההנמקה לכך היתה דומה: כאשר מדובר באירוע בסדר גודל של מלחמה כוללת, אי אפשר לבדוק אותו באמצעות ועדת בדיקה שנועדה לבחינת נושא מצומצם, ויש להשתמש בגוף שמיועד לכך.
לכן, פרוקצ'יה קבעה שיש לקבל את העתירות, לבטל את ההחלטה על הקמת "ועדת וינוגרד" – ולחייב את הממשלה לקבל החלטה מחודשת (שזה, בעברית שימושית, להורות לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית).
אבל, וכאמור לעיל, בסופו של דבר פרוקצ'יה נותרה בעמדת מיעוט, והעתירות נדחו ברוב דחוק של 4:3.
להשלמת התמונה, אביא קטע מתוך פסק דינה של נאור (הצטרפה לפרוקצ'יה). טעם מרכזי שנאור ציינה היה שהממשלה לא הסבירה מדוע היא מקימה ועדת בדיקה ממשלתית, ולא ועדת חקירה ממלכתית. היא רק השיבה לבג"ץ שמותר לה לבחור את מנגנון הבדיקה, מבלי לנמק.
ובמצב כזה, היקף ההתערבות של בג"ץ גדל.
ועד כאן פסק הדין מ-2006.
בשורה התחתונה שלו, וברוב של ארבעה שופטים מול שלושה, כאשר גם שופטי הרוב מתחו ביקורת על ההחלטה להסתפק בועדת בדיקה (הגם שלא קבעו שהיא בטלה) – בג"ץ נמנע מלהתערב, וועדת וינוגרד יצאה לדרך.
כעת, ננסה לעשות תרגיל רעיוני, וליישם את פסק הדין הזה על ימינו.
לדעתי, אם ממשלת אולמרט נחלצה בקושי מפסק דין תקדימי שמורה לה להקים ועדת חקירה ממלכתית לגבי מלחמת לבנון השנייה – קשה מאוד לראות תרחיש שבו בג"ץ לא יתערב בהחלטה דומה שתקבל ממשלת נתניהו לגבי טבח ה-7.10 ומלחמת עזה.
וכל כך למה?
קודם כל, בגלל שמחדל ה-7.10 הוא בסדר גודל אחר לגמרי.
אין ספק, שגם במלחמת לבנון השנייה היו כשלים רבים, במערכים שונים. יחד עם זאת, ועם כל "הכבוד" לכשלים אלה – שום דבר, כולל שום דבר, לא יכול אפילו להתחיל להתקרב לעוצמת הקריסה הקולוסאלית שחווינו בטבח ה-7.10.
גם האופן שבו נוהלה המלחמה לאחר מכן – בשלל החזיתות – הוא, אפעס, לא מזהיר.
לכן, אם בג"ץ בלע, בקושי, שועדת בדיקה ממשלתית תחקור אירוע בסדר גודל של מלחמת לבנון השנייה – קשה להעלות על הדעת שארמגדון כמו ה-7.10 יבדק באופן דומה.
נקודה חשובה נוספת שעזרה לממשלת אולמרט לצלוח את מבחן בג"ץ הוא הרכבה של ועדת וינוגרד – שופט מוערך, משפטנית, אקדמאי ושני אלופים.
לא היתה שום מחלוקת, שמדובר בוועדה שהורכבה מאנשי מקצוע מעולים, ענייניים – וחסרי הטייה פוליטית. לכן, וכאמור גם זה בקושי רב, בג"ץ הסכים להניח שוועדה שמורכבת מאנשים כל כך איכותיים, לא תהסס להגיע למסקנות קשות.
לעומת זאת, כל הסימנים מראים שלממשלת נתניהו יש כוונות מעט שונות.
אלא אם כן אתם מתמודדים לפרס ישראל בהיתממות לרוחק, די ברור שהדבר האחרון שנתניהו יעשה זה להקים וועדה מקצועית שעלולה – חס וחלילה – לקבוע שיש לו אחריות כלשהי למה שמתרגש עלינו בשמונת החודשים האחרונים.
במיוחד אמורים הדברים לגבי הרתיעה מהצבת שופט בראשות הוועדה (ודרורי כבר תפוס).
זוכרים את הדברים של נאור?
אם וכאשר ממשלת נתניהו תקים ועדה בדיקה ממשלתית, ותעמיד בראשה דחליל פוליטי מטעמה – היא תתקשה מאוד (מאוד) לתת הנמקה כלשהי מדוע בראשות הוועדה שבודקת את המחדל הכי גדול בתולדות האומה לא עומד שופט בכיר.
ולא, הנמקה ש-"השופטים פוליטיים" – לא תספיק.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/859NESDlww