אתמול, שוב עלתה לכותרות הוועדה לבחירת שופטים. במוקד המחלוקת הפעם – בחירת נשיא ושופטים לבית המשפט העליון.
שלא במפתיע, גם הסבב הנוכחי מלווה בשלל ספינים ודיס-אינפורמציה. לכן, את השרשור הזה נקדיש רק לצורך העמדת העובדות על דיוקן. הפרשנות – בהמשך.
כדי לא לייגע אתכם יותר מידי ברקע ההיסטורי, ברשותכם לא נפרק כל שלב בדרך, אלא נסתפק בתקציר הפרקים הקודמים:
הגוף שממנה שופטים במדינת ישראל הוא הוועדה לבחירת שופטים, שמונה תשעה חברים: שר המשפטים, שר נוסף, שני ח"כים, שני נציגים של לשכת עורכי הדין, נשיא ושני שופטי ביהמ"ש העליון.
שר המשפטים משמש גם כיו"ר הוועדה, וככזה ממונה על כינוס ישיבותיה.
על מנת לבחור שופטים חדשים לבית המשפט העליון, יש צורך ברוב מיוחס של 7 מתוך 9 חברי הוועדה. לצורך כל מינוי אחר (שופטים לכל שאר הערכאות, וכן בחירת נשיא לבית המשפט העליון) – די ברוב רגיל, כלומר של 5 מתוך 9 החברים.
כיום, חברי הוועדה הם השרים לוין וסטרוק, חברי הכנסת קרויזר ואלהרר, עורכי הדין סקר ונעאמנה, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון פוגלמן, והשופטים סולברג וברק-ארז.
מבחינה פוליטית, עם או בלי מרכאות, יחסי הכוחות בוועדה הם שלושה חברים מול שישה – מצד אחד חברי הקואליציה, ומצד שני כל השאר.
מכאן גם נובע שלגוש השישה יש רוב רגיל בוועדה, כלומר ביכולתו של הגוש הזה למנות כל מועמד לכל תפקיד – למעט שופטים חדשים לבית המשפט העליון, שבחירתם מצריכה רוב מיוחס.
עוד נובע מכך שלגוש שלושת חברי הקואליציה יש מעין זכות ווטו, והם יכולים לסכל בחירת שופטים חדשים לבית המשפט העליון.
הלאה.
כמו שכולכם יודעים, בתאריך 4.1.2023 השיק שר המשפטים לוין את "הרפורמה המשפטית". גולת הכותרת של "הרפורמה" היה רצון לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ולהעניק לקואליציה רוב בוועדה, כך שתוכל למנות (ולפטר) שופטים כרצונה.
למרבה השמחה, היוזמה הזו נכשלה (לפחות נכון לעת הזו).
לפיכך, עד להודעה חדשה הרכב הוועדה הוא כפי שפירטתי קודם, כך שהגוש שלוין משתייך אליו נמצא בה במיעוט.
זה כמובן פחות מוצא חן בעיניי שר המשפטים, ולכן במשך חודשים ארוכים הוא סירב לכנס את הוועדה כדי שזו תבחר שופטים חדשים לבתי המשפט השונים. כי מה שווה הוועדה אם הוא לא שולט בה?
נגד "השביתה האיטלקית" הזו הוגשה עתירה לבג"ץ, בדרישה שיכפה על לוין לכנס את הוועדה ולבחור שופטים כדי למלא את התקנים החסרים.
לוין ניסה למרוח זמן, אבל בשלב מסוים – ובחסות המלחמה – הבין שהוא עומד להפסיד, ולכן שינה טקטיקה: הוא הסכים לכנס את הוועדה, אבל דרש מינויים "בהסכמה רחבה".
כלומר, לאחר שנכשל ניסיונו להשתלט פוליטית על הוועדה לבחירת שופטים, והיות שהגוש שלו נותר בה במיעוט – לוין ניסה לארגן לעצמו זכות ווטו על כל המינויים. מבחינתו, מינוי שלא יעשה פה אחד – לא יעשה.
שאר "השחקנים" בוועדה העדיפו, מטעמים שונים, שלא לעורר מהומה, והשתדלו "לזרום" עם לוין.
אם תרצו, גוש השישה בוועדה העדיף להיות חכם ולא צודק.
חברי הגוש בחרו שלא להתעמת עם לוין, ולאט לאט למלא את השורות בבתי המשפט השונים, שסבלו ממחסור חמור בשופטים בשל תקופת "השביתה האיטלקית" שבה הוועדה לא התכנסה כלל – וכולנו, כל אזרחי ישראל, קיבלנו שירות פחות טוב מהרשות השופטת.
ובגדול, זה הצליח. אומנם, נותרו מספר מוקדים שבהם לוין מנע מינויים בשל היעדר "הסכמה רחבה", אבל בחודשים האחרונים מונו עשרות שופטים – דבר שעד לפני שנה היה נראה כמדע בידיוני.
אבל, היתה ערכאה אחת שבה לא בוצע שום מינוי – בית המשפט העליון.
בבית המשפט העליון אמורים לכהן 15 שופטים.
אחד (או אחת, כל האמור בשרשור נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות) מאותם שופטים אמור לשמש כנשיא בית המשפט העליון, וכראש הרשות השופטת. שופט אחר אמור לשמש כמשנה לנשיא.
באוקטובר 2023, זמן קצר לאחר שפרצה המלחמה, פרשו מבית המשפט העליון הנשיאה חיות והשופטת ברון, ולא מונו להן מחליפים.
המשמעות היא, שמאז ועד עצם היום הזה, מכהנים בבית המשפט העליון 13 שופטים בלבד. בנוסף, בית המשפט העליון והרשות השופטת כולה מתפקדת ללא נשיא, וגם ללא משנה לנשיא – פולגמן, שהיה משנה לנשיא עד פרישת חיות, מונה לממלא מקום הנשיא.
ובעוד קצת יותר מחודש, ימלאו 70 לפולגמן, והוא יפרוש.
מאחר שלוין לא הסכים בשום אופן למנות נשיא או שופטים לבית המשפט העליון, ובהיעדר "הסכמה רחבה" העדיף את מסלול השביתה האיטלקית הילדותי – בחודש פברואר הוגשה נגדו עתירה נוספת.
הפעם, התבקש בג"ץ לכפות על לוין לכנס הוועדה לצורך בחירת נשיא ושופטים חדשים לעליון.
וכך קיבלנו "שידור חוזר".
ראשית, ושלא במפתיע, גם הפעם לוין בחר קודם כל בטקטיקה של מריחת זמן.
למי אכפת ששופטי בית המשפט העליון כורעים תחת העומס, וכולנו מקבלים שירות פחות טוב? למי אכפת שאין נשיא לרשות השופטת, ולכן אין מי שיקבל החלטות משמעותיות ויניע תהליכים כדי לשפר את המערכת?
אבל בג"ץ היה סבלני. מאוד.
אף על פי שמדובר במצב בלתי נסבל, שבו תקנים בכירים לא מאוישים בגלל גחמה פוליטית של שר המשפטים – הדיון בעתירה התקיים רק ב-18 ביולי, כלומר כחמישה חודשים לאחר הגשת העתירה.
לדיון הזה התייצב לוין עם ייצוג פרטי של עו"ד ציון אמיר, שדיבר בפאתוס אותנטי על הצורך במינויים "בהסכמה רחבה".
מטבע הדברים, אין קשר בין החוק והדין לבין הרצון – שאני מניח שכולנו שותפים לו – שמינויים יעשו בהסכמה רחבה. זה מגניב להגיע להסכמות, אבל כאשר הדבר לא מצליח – יש מנגנונים שבהם מכריעים מחלוקות.
ובכל הנוגע בבחירת שופטים, המנגנון הוא קיום הצבעה בוועדה.
אבל, בג"ץ היה סבלני. מאוד.
בתום הדיון, השופטים קבעו שהם "מייחסים חשיבות רבה להידברות ולהסכמות", מכירים ב-"רגישות והמורכבות" של הסוגיה – ולכן הם מוכנים שלא להכריע לפי הדין, ולתת ללוין עוד שלושה שבועות כדי לנהל משא ומתן עם שאר הגורמים בוועדה.
חלפו שלושה שבועות, שבהם לא קרה כמובן כלום, ולוין ביקש עוד זמן.
ושוב, שופטי בג"ץ העדיפו להימנע מהכרעה לפי החוק והדין, וקבעו ש-"מפאת החשיבות שאנו מייחסים להגעה לפיתרון מוסכם", וחרף דחיפות הסוגיה – ניתן ללוין עוד פרק זמן של שבועיים כדי לנסות ולהגיע להסכמה.
השבועיים האלה הסתיימו אתמול. אלא שבסיומם, לוין לא הציג הסכמות, אלא "הצעת פשרה".
בהודעה מטעם עו"ד אמיר, שכזכור מייצג את לוין באופן פרטי, הודיע שר המשפטים כי "טרם התגבשו באופן סופי הסכמות", חזר על הרצון במינויים שיעשו "בהסכמה רחבה", וטען שהוא מציע "פשרה הוגנת ומאוזנת".
להודעה מטעם עו"ד אמיר צורף גם מכתב מטעמו של לוין עצמו, ובו פירוט של "הצעת הפשרה".
אני מניח שרובכם שמע את פרטי ההצעה (שכאמור, לא ננתח אותה כאן):
בכל הנוגע במינוי נשיא בית המשפט העליון, לוין הציע שאלרון ימונה למשך שנה, ולאחר מכן יבחר שופט אחר, לפי הצעת השופטים.
אשר לשופטים חדשים, כל ״גוש״ יבחר שופט מטעמו, והשופט השלישי יקודם מבין שופטי בתי המשפט המחוזיים.
תהא דעתכם על "הצעת הפשרה" אשר תהא – לא ברור מה הקשר בינה לבין העתירה.
זה ממש אחלה שלוין הציע הצעה מטעמו, אלא הוא צריך לשכנע את שאר חברי הוועדה לקבל את ההצעה. וכאמור, הוא נכשל בכך, כפי שעולה גם מתשובתו של ממלא מקום הנשיא פוגלמן.
אבל, לשופטי בג"ץ אין שום אפשרות לכפות פשרה.
השופטים יכולים, כמובן, לתת תוקף של פסק דין מחייב להסכמות שאליהן הגיעו הצדדים, וכאמור הם נתנו ללוין אינסוף זמן כדי לגבש הסכמות. אבל, אם הצדדים לא מגיעים להסכמות – מה שנותר לשופטים זה להכריע לפי הדין.
והדין, מה לעשות, לא מכיר בסמכותו של שר להחליט ששוברים את הכלים ולא משחקים.
וזה בדיוק מה שהשופטים הבהירו בהחלטה שפורסמה הבוקר:
החוק קבע מנגנון שבו פותרים מחלוקות לגבי מינויים של שופטים ונשיא לבית המשפט העליון. אם אין הסכמה, אז אין מנוס מפנייה למנגנון שקבוע בחוק.
אבל לא נסיים בלי לחזור להודעתו של עו"ד אמיר, שחוץ מ-"הצעת פשרה" כללה גם איום די מפורש:
"קבלת העתירה תמנע בפועל הגעה לפשרות מתחייבות בנושאים אחרים, לרבות מינוי שלושת השופטים לבית המשפט העליון".
במילים אחרות, לוין "הזהיר" את בג"ץ שאם בחוצפתו יורה לו לפעול לפי החוק – הוא יעשה שביתה איטלקית בכל נושא אחר.
על משמעותו ותבונתו של האיום הזה – בפעם הבאה, אם יהיה ביקוש.
מסתבר, שבערוץ התעמולה – מי שמאיים זה בכלל בג״ץ על השר.
״האיום״ הזה הוא פשוט לחייב את שר המשפטים לפעול לפי החוק. אבל למה לבלבל את יאיר אלטמן בזוטות? עד שסוף סוף הוא הגיע לפסגות עיתונאיות כמו חיטוט בעברה של הפצ״ר?
בוקר טוב.
