ביהמ"ש העליון (וילנר, בהסכמת עמית ומינץ) פירסם אתמול פסק דין שעסק – שוב – בשאלה כיצד מחלקים את הרכוש בין בני זוג שנפרדו. הפעם, הנסיבות העובדתיות הביאו לתוצאה חריגה בביהמ"ש המחוזי – ולפסק דין שלדעתי הוא חשוב ובעל השלכות רוחביות.
נתחיל, כרגיל, בעובדות.
האישה היא חברת קיבוץ, שעבר הליך של שיוך נכסים – כלומר תהליך שבו הדירות שבהן התגוררו חברי הקיבוץ עברו מבעלות של הקיבוץ לבעלות של החברים. בשנים 2002-2017 האישה והגבר היו בני זוג (אך לא נישאו זה לזו), ואף נולדו להם שני ילדים. ובשנת 2017, השניים נפרדו.
וכאן התחילו הבעיות.
המחלוקת העיקרית בין בני הזוג עסקה, כמה מפתיע, בדירת המגורים בקיבוץ, שבה התגוררו יחדיו.
הגבר טען כי הוא זכאי למחצית מהדירה, בהיותה רכוש משותף של בני הזוג. לעומתו, האישה טענה כי הדירה היא בבעלותה בלבד, שכן השניים התכוונו לשמור על הפרדה רכושית ביניהם.
ביהמ"ש לענייני משפחה (שהוא בימ"ש שלום) קיבל את טענות הגבר, וקבע כי השניים התנהלו באופן שיתופי, ולכן יש לחלק את הדירה באופן שווה בין בני הזוג. האישה ערערה לביהמ"ש המחוזי – שקיבל את עמדת האישה באופן חלקי, וקבע כי זכויותיו של הגבר בדירה הן בשווי של רבע בלבד.
אבל הגבר לא ויתר.
הוא הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון – והנה הגענו לפסק הדין מאתמול. אבל, לפני שנדרש לפסק הדין, נעשה הקדמה קצרה לגבי הדין. מה שחשוב לדעת הוא שאופן חלוקת הרכוש בין בני זוג מוסדר בשתי מערכות דינים:
האחת, חוק יחסי ממון בין בני זוג משנת 1973;
והשנייה, "הלכת השיתוף".
״הלכת השיתוף״ היא בעצם הדין כפי שעוצב בפסיקת בית המשפט העליון ב-25 השנים הראשונות של המדינה, בהיעדר חקיקה שהסדירה את אופן חלוקת המשאבים בין בני זוג שנפרדו. בגדול, שופטי בית המשפט העליון קבעו שיש חזקה – כלומר הנחת מוצא – לפיה בני זוג שחיו יחדיו התכוונו ליצור שיתוף מלא ביניהם.
הנחת המוצא הזו ניתנת לסתירה, למשל אם מוכח שבני הזוג הסכימו על משהו אחר, כגון הסכמה שרכוש מסוים, שנמצא בבעלות אחד מבני הזוג – אינו חלק מהשיתוף ביניהם. אבל, ובמיוחד לגבי דירת המגורים, הפסיקה לאורך השנים הלכה וחיזקה יותר ויותר את ההנחה הזו, והקשתה מאוד על סתירתה.
בשנת 1973 בא לעולם חוק יחסי ממון, שבאופן כללי עיגן את הפסיקה בחוק הכתוב, וקבע גם הוא כלל מוצא לפיו הנכסים יחולקו שווה בשווה, בכפוף לחריגים כאלה ואחרים. אבל, חוק יחסי ממון חל רק על מי *שנישאו* משנת 1973 והלאה. הוא לא חל על מי שנישאו לפני כן, או על בני זוג שלא התחתנו.
על מי שלא התחתנו, כמו בני הזוג בענייננו, ממשיכה לחול הלכת השיתוף. ומכאן, להכרעתה של וילנר.
וילנר פתחה בהצגת הלכת השיתוף, לפיה "הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג הוא רכושם המשותף, אשר שייך לשניהם בחלקים שווים, בהיעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה ביניהם כוונה אחרת".
הרציונל המרכזי שמאחורי הלכת השיתוף הוא תפיסה של "מאמץ משותף", לפיו שני בני הזוג תורמים באופן שוויוני למשפחה. אין חשיבות לשאלה כמה כל אחד מבני הזוג השתכר, וגם לא לכמה נכסים כל אחד הביא איתו.
אם מדובר בזוג "רגיל", שבנו משק בית משותף – החלוקה בעת פרידה תהיה שווה בשווה.
כדי לסתור את הלכת השיתוף, על הטוען להוכיח כי *שני* בני הזוג התכוונו להשאיר נכס מסוים מחוץ ל-"סל הנכסים המשותפים". בכל הנוגע בדירת המגורים, נקבע שגם אם מדובר בנכס שהיה בבעלות בלעדית של אחד מבני הזוג לפני שהשניים נפגשו, צריך ראיות חזקות במיוחד כדי להוציא אותה מה-"סל".
וילנר המשיכה וקבעה שהצמדות לחלוקה שיוויונית גם תורמת לבריאות התא המשפחתי, ושוללת את התמריץ של בני הזוג לערוך "התחשבנות" ביניהם. התערבות שיפוטית בחלוקה השיוויונית חותרת תחת הרציונל המרכזי שבסיס הלכת השיתוף, תיצור מתח במהלך קיומו של התא המשפחתי – ולכן, ככלל, יש להימנע ממנה.
ומן הכלל אל הפרט.
וילנר קבעה שדירת המגורים היא בגדר רכוש משותף, שכן האישה והגבר היו בני זוג במשך כ-15 שנים, נולדו להם שני ילדים, והם קיימו אורח חיים זוגי שיתופי "רגיל". אומנם, הזכויות בדירה רשומות על שם האישה בלבד, אבל תרומתו של הגבר למשק הבית המשותף מקנות לו מחצית ממנה.
כלומר, דירת המגורים של בני הזוג היא חלק מ-"סל" הנכסים המשותפים, והאישה לא הציגה ראיות ממשיות לכך שיש לסטות מהכלל הבסיסי לפיו נכסים אלה יחלקו שווה בשווה במקרה של פירוק התא המשפחתי.
לפיכך, וילנר קיבלה את ערעור הגבר – ואליה הצטרפו כאמור עמית ומינץ (שהוסיף חוות דעת קצרה).
ועד כאן פסק הדין. כעת, קצת הערות ופרשנות.
א. המסר המרכזי מפסק הדין הוא, כמובן, חיזוק נוסף של כלל הבסיס לפיו כל הרכוש של בני זוג שנפרדו, ובמיוחד הדירה שבה התגוררו – יהיה חלק מ-"סל" נכסים שיחולק שווה בשווה. הלכה למעשה, נראה שכדי לסתור את הכלל צריך הסכם *מפורש* שיקבע אחרת.
ב. מבחינה זו, מדובר בהמשך המגמה שגם באה לידי ביטוי בדיון הנוסף בעניין "הדירה והבגידה" – פסק דין שגם אוזכר מספר פעמים בחוות הדעת של וילנר. כזכור, באותו מקרה הגבר הוא שהביא לזוגיות את דירת המגורים, וטען כי "בגידת" האישה מביאה למסקנה לפיה אינה זכאית למחצית הזכויות בה.
לדעתי, קריאה מפוכחת של שני פסקי הדין מביאה למסקנה שלפי שופטי ביהמ"ש העליון לא יאפשרו סטייה מהעיקרון של חלוקה שווה, כמעט בכל מערכת נסיבות עובדתיות. לא משנה מה קרה בדרך, לא משנה מי הביא את הנכס לזוגיות, לא משנה מי היה בעל הזכויות הרשום בזמן הזוגיות. הכל "חצי בחצי", כמאמר הגשש.
ג. בפסק הדין שבענייננו, מי שנהנה מההכרעה היה הגבר. אבל, התפיסה הבסיסית מאחורי הלכת השיתוף, שלמרבה הצער כוחה יפה גם כיום, היא הגנה על הצד החלש יותר, שהוא ברוב המקרים דווקא האישה – שלדאבוננו גם בשנת 2023 משתכרת בדרך כלל פחות מהגבר, ונושאת בנטל רב יותר בגידול הילדים.
ההלכות שקבע ביהמ"ש העליון, לכל אורך הדרך, הדגישו שאין טעם ב-"התחשבנות" בין בני הזוג, והקדימו בהרבה את המחוקק. במילים אחרות, הלכת השיתוף, שעומדת במרכז פסק הדין, מדגימה שוב כיצד ביהמ"ש העליון מגן על זכויותיהם של המוחלשים, ועומד כחומה בצורה מול ניסיונות לפגוע בחלוקה שיוויונית.
נסכם:
פסק הדין מדגים ואף מעמיק את העיקרון המשפטי לפיו כמעט בכל מקרה שבו בני זוג נפרדים – הנכסים של שניהם יחולקו שווה בשווה. בפני מי שמנסה לסטות מהעיקרון הזה ניצבת משוכה גבוהה, במיוחד לגבי דירת המגורים, גם אם היתה בבעלות של אחד מבני הזוג בלבד.
זוגיות בריאה לכולנו, ובוקר טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/HESkT6D4Rw