ודאי שמעתם, שהבוקר זיכה בית המשפט המחוזי בנצרת את עאדל הייב, שהואשם באונס אישה כבת 82 שנים.
שלא במפתיע, התפתחה סערת תקשורתית וטוויטרית סביב הזיכוי, אך נדמה כי מרבית הדיווחים אודותיו היו – איך לומר – לא מדוייקים, ולא מלאים.
אז מה הסיפור האמיתי?
תחילה אציין כי הכרעת הדין הותרה לפירסום בכפוף להסתרת כל פרט שעלול להביא לזיהוי המתלוננת – ומכאן ההשחרות המופיעות בתמונות המצורפות.
וכעת, לעובדות כתב האישום:
ביולי 2022 שהה הייב (הנאשם) סמוך לבית בו מתגוררת המתלוננת עם בעלה ועובד זר. כאשר המתלוננת יצאה מביתה, הייב פנה אליה.
הייב הציג את עצמו כמי שעוסק בשיפוצים, ועל רקע זה המתלוננת מסרה לו את מספר הטלפון שלה. בהמשך, התפתח שיח בעל אופי מיני, והייב אף חשף בפני המתלוננת את איבר מינו. המתלוננת לא נענתה להצעות המיניות של הייב, וחזרה לביתה.
לאחר המפגש הנ"ל, השניים שוחחו ביניהם בטלפון מספר פעמים.
לבסוף, ועל רקע העובדה שהייב הציג עצמו כשיפוצניק, המתלוננת הסכימה שיגיע לביתה כדי לבדוק אפשרות לבצע שיפוץ מסוים. הייב הגיע לבית, ושהה ביחידות עם המתלוננת – בנפרד מבעלה הסיעודי ומהעובד הזר. הייב עשה עצמו בוחן את האפשרות לשיפוץ, ובהמשך פנה אל המתלוננת והציע לה לקיים יחסי מין.
המתלוננת סירבה, והייב הלך לחדר השינה. המתלוננת הופתעה והלכה אחריו. אז, הייב סגר את הדלת, ואנס בכוח את המתלוננת, תוך שהוא מתעלם מבקשותיה לחדול ממעשיו.
ועד כאן עובדות כתב האישום.
יריעת המחלוקת בין הצדדים היתה מצומצמת יחסית, משום שהייב הודה בכך שקיים יחסי מין עם המתלוננת.
הייב גם לא כפר בכך שנגרמו למתלוננת חבלות.
המחלוקת בין הצדדים היתה האם יחסי המין היו בהסכמה, שאז מדובר כמובן במעשה מותר, או שלא בהסכמה – ואז מדובר באונס. לטענת הייב, החבלות נגרמו בשל גילה ומצבה הרפואי של המתלוננת, ולא בשל הפעלת כוח במסגרת אונס.
את הכרעת הדין כתב השופט קולה.
קולה חילק את ההתרחשויות לשלוש "מערכות", כלשונו: המפגש הראשון, שיחות הטלפון, והמפגש בבית המתלוננת. נתחיל איפוא במערכה הראשונה, היא המפגש האקראי בין השניים סמוך לבית המתלוננת. גרסתה של המתלוננת לאירוע היא כמפורט בכתב האישום, ואילו גרסתו של הייב היתה שונה בתכלית.
הייב טען שהמתלוננת פנתה אליו, והוא הציע לספק לה שירותי מין. הייב אף הכחיש שחשף את איבר מינו.
לבית המשפט הוגש תיעוד חזותי של האירוע (שלא כלל סאונד). בתיעוד נראים המתלוננת והייב נינוחים, אין שום אירוע שיכול ללמד על כך שהייב חשף את איבר מינו, ובשום שלב לא נראה שהמתלוננת מופתעת.
בנוסף, השניים נראים נותנים "כיף" זה לזו, ובתום האירוע המתלוננת המשיכה בשגרתה.
לפיכך, קולה העדיף את גרסתו של הייב, לפיה השיח בין השניים עסק בתיאום מפגש מיני, וציין כי בלתי סביר שאם אכן המפגש הראשון התרחש כפי שנטען על ידי המתלוננת, היא היתה מסכימה שהייב יבוא לביתה לצורך שיפוץ.
ומכאן, למערכה השנייה – שיחות הטלפון.
גם ביחס לכך, לבית המשפט הוגשו ראיות אובייקטיביות,
שכן כל ארבעת שיחות הטלפון בין המתלוננת לבין הייב – הוקלטו. לפיכך, תוכנן יכול ללמד האם מטרת המפגש בין השניים היתה לצורך קיום יחסי מין, או לצורך "שיפוץ", בהתאם למצג השווא כביכול שיצר הייב.
כאן צריך לפתוח סוגריים:
חקירת הפרשה החלה לאחר שהמתלוננת הגיע לבית החולים, עברה ניתוח – ואז מסרה את גרסתה הראשונה לחוקרת המשטרה. לפי גרסתה הראשונה של המתלוננת, השיחות בינה לבין הייב עסקו, כאמור, באפשרות שיבצע שיפוץ בביתה.
בעקבות התלונה, הייב נעצר, נחקר ומסר את הקלטת השיחות.
הסתבר, שהשיחות היו בעלות אופי מיני מובהק, בוטה בחלקו, והמתלוננת אף שאלה את הייב
מה מחיר "השירותים" שהציע כ-"ג'יגולו". את אחת השיחות אף יזמה המתלוננת.
המתלוננת עומתה עם תוכן השיחות, הן במשטרה והן בבית המשפט, ולא הצליחה לספק גרסה קוהרנטית ממשית (בתרגום לעברית, המתלוננת שיקרה).
בשיחות המוקלטות אף עלה כי המתלוננת שוחחה עם הייב על האפשרות שיספק "שירותים" גם לחברותיה, וכן שהשניים תכננו "סיפור כיסוי" לסיבה שהייב יגיע לבית ויכנס לחדר השינה, והיא שהוא הוזמן על מנת לתקן את מכשיר הטלוויזיה שבחדר. הצורך בסיפור כיסוי הוא משום שכאמור המתלוננת לא התגוררה לבדה.
ועד כאן, המערכה השנייה.
כעת עבר קולה למערכה השלישית, והמכרעת, והיא האירוע בבית המתלוננת. כזכור, אין מחלוקת שהייב והמתלוננת קיימו יחסי מין באותו מפגש, והשאלה היא שאלת ההסכמה.
מטרת המפגש, כאמור, לא היתה כדי לבחון אפשרות לשיפוץ – אלא לצורך מפגש מיני, והדבר הוכח בהקלטות השיחות.
גם בנוגע להתרחשות בבית המתלוננת, בית המשפט מצא תמיהות וסתירות בגרסתה.
לדוגמה, היא לא ידעה להסביר כיצד הייב ידע איפה חדר השינה, איך ידע שהמתלוננת שוהה בחדר זה לבדה (ולא עם האנשים הנוספים שמתגוררים עמה), או מדוע המתלוננת לא פנתה לעובד הזר טרם שנכנסה לחדר השינה עם הייב.
כלומר, עד לרגע שבו השניים הגיעו למצב שבו הם שוהים ביחידות בחדר השינה של המתלוננת, העדיף בית המשפט באופן גורף את גרסת הייב. האם משמעות הדברים היא שבהכרח יש לקבל את גרסתו לפיה יחסי המין היו בהסכמה? כמובן שלא. קולה אף מדגיש ש-"*אין צורך* בהתנגדות אקטיבית". אבל מה בכל זאת נדרש?
ובכן, נדרש להוכיח שהייב לא היה מודע להיעדר ההסכמה לכאורה מצד המתלוננת. בהיעדר כל ראיה זולת גרסאות שני המעורבים, ובשים לב לרף ההוכחה הנדרש לצורך הרשעה בפלילים – קולה קבע שאינו יכול להעדיף את הגרסה המרשיעה. וכמובן, שנסיבות ההתרחשויות הקודמות מקשות מאוד על קבלת גרסת המתלוננת.
בנקודה זו עבר קולה להתרחשויות שלאחר "המערכה השלישית".
לפי גרסתה של *המתלוננת עצמה*, בתום המפגש ביניהם בביתה היא נפרדה מהייב בכך שהשניים שתו יחד מים, היא הודתה לו ואמרה לו שהם ישוחחו בהמשך על "הצעת מחיר". המתלוננת נשאלה על כך, ולא הצליחה לספק הסבר ממשי להתנהלותה.
בהמשך, וגם על כך לא היתה מחלוקת, הסתבר למתלוננת שהיא נחבלה במהלך קיום יחסי המין, ופנתה לבית החולים. לטענת הייב, משנאלצה המתלוננת לבקש טיפול רפואי, ונוכח בושתה לספר שקיימה יחסי מין בתשלום עם גבר זר – היא העלילה עליו את עלילת האונס. השופט קולה מצא שמדובר בהסבר סביר והגיוני.
ומה לגבי החבלות?
התביעה הסתפקה בהגשת מסמכים רפואיים מטעם בית החולים המתעדים את החבלות. אלא שהסתבר שהמתלוננת נבדקה גם במכון לרפואה משפטית, שבחוות דעתו נקבע שבשל הנסיבות (ומצבה הרפואי המוקדם של המתלוננת, שלא פורט) – לא ניתן לדעת את עוצמת החדירה או האם יחסי המין היו בהסכמה.
בשורה התחתונה, קולה מצא שיש להעדיף את גרסתו של הייב הנאשם כמעט לכל אורך הדרך, בהיותה נתמכת בראיות אובייקטיביות, ולכל הפחות שיש איזון בין מהימנות גרסתו לבין מהימנות גרסתה של המתלוננת, לרבות בנוגע לשאלת ההסכמה. במצב דברים זה, לא נותר לקולה אלא לזכות את הייב מאשמת האונס.
השופטים צרפתי וגלפז-מוקדי הצטרפו, והנאשם זוכה פה אחד. בצד הזיכוי מאונס, הייב הורשע בהפרת צו פיקוח לעברייני מין שהוצא נגדו בגין הרשעה קודמת.
ועד כאן הכרעת הדין. אך לא נפרד בלי שתי הערות:
א. נדמה, שאין צורך להכביר במילים על הפער בין הכרעת הדין המלאה לבין המיסגור התקשורתי שלה.
הסיבה לכך היא טבעית:
כלי התקשורת מחפשים רייטינג, והתחרות העזה מחייבת אותם לפעול במהירות. כתב משפט, שבדרך כלל אינו בעל השכלה משפטית, מזדרז להעלות כותרת מפוצצת – ואינו מקפיד בזוטות כמו קריאת המסמך המלא, על מנת לשקף את הדברים לקורא באופן שלם. ואחרי זה, לך תוכיח שאין לך אחות.
ב. חשוב להדגיש, שבית המשפט המחוזי נזהר *מאוד* בכבודה של המתלוננת, ונמנע מלקבוע באופן מפורש שהיא שיקרה. אלא שמקריאת הכרעת הדין עולה תמונה בעייתית למדיי, לפיה המתלוננת עשתה כל שביכולתה כדי להתחמק ממתן גרסת אמת לגבי ההתרחשויות שקדמו למפגש בביתה.
ולמה זה כל כך קריטי בענייננו?
משום שהתיק הוכרע על מצב ראייתי של "מילה מול מילה" – גרסת המתלוננת למול גרסת הנאשם. כדי להרשיע, אין די בהעדפת גרסת המתלוננת, ויש צורך להעדיפה ברמה כזו שלא ישאר אפילו ספק סביר בחפות הנאשם.
וכאשר המהימנות נסדקה במערכה הראשונה, ההרשעה במערכה השלישית היא כמעט בלתי אפשרית.
ערב טוב.
הארה בעקבות הערות חוזרות:
בשלב בירור האשמה, *אסור* לבית המשפט להיחשף לעבר הפלילי של הנאשם, קל וחומר שאסור להביאו בחשבון. זו אפילו לא ראיה נסיבתית. לכן, העובדה שהנאשם הורשע בעבר – חסרת כל חשיבות לעניין הכרעת הדין. היא יכולה לבוא בחשבון רק בשלב הטיעונים לעונש, לצורך גזר הדין.
קישור להכרעת הדין המלאה:
https://t.co/hhCzWVHkvz