רובכם ודאי שמע שאתמול בג"ץ דחה את עתירת "רגבים" נגד ממשלת ישראל, בדרישה לפנות את המאחז "חאן אל אחמר". פסק הדין הקצר, השתלשלות האירועים שקדמה לו, והספינים שהתרגשו לאחריו מספקים דוגמה מופלאה להמחשת הפער בין הרטוריקה המתלהמת למציאות האפורה.
נתחיל בסיפור המעשה:
למי שלא מכיר, חאן אל אחמר הוא שמו השגור של מאחז הבנוי על אדמות מדינה בשולי כביש מס' 1 בין ירושלים לים המלח. כיום, אין עוד בדל של מחלוקת שהבנייה במקום אינה חוקית. כבר בשנת 2009, לפני 14 שנים, הוצאו צווי הריסה למבנים – והחלה הסאגה המשפטית הבלתי נגמרת.
שלוש העתירות הראשונות הוגשו בשנים 2009, 2011 ו-2013. בשלושת המקרים, עמדת המדינה היתה שהיא עומלת על מציאת פתרון תכנוני, שייתן מענה לתושבי המאחז. בג"ץ, כדרכו בקודש, נמנע מלהתערב בשיקול הדעת של גורמי הממשלה, ודחה את העתירות. העתירות הבאות הוגשו בשנים 2016 ו-2017, והוכרעו ב-2018.
בעתירות האלה, המדינה הציגה עמדה שונה, ולפיה כל ניסיונות ההידברות ומציאת מתווה מוסכם כשלו, ולפיכך בכוונתה לממש את צווי ההריסה "במועד קרוב". ובג"ץ, כדרכו בקודש, נמנע גם הפעם מלהתערב בשיקול הדעת של גורמי הממשלה, ודחה את עתירות תושבי המקום נגד ההחלטה לממש את הצווים.
זמן קצר לאחר מכן, ועדיין בשנת 2018, הוגש "הסבב החמישי" של העתירות, שבו ניסו תושבי המאחז לבטל את הקביעה שאין להתערב בהחלטת המדינה לממש את צווי ההריסה – אלא שהעתירות נדחו, בהסתמך על פסק הדין הקודם. בשורה התחתונה, המדינה התחייבה לפנות את המתחם "במועד קרוב", ובג"ץ לא התערב.
אלא שהזמן חלף, ודבר לא התרחש בשטח. בשנת 2019 "רגבים" החליטה להגיש עתירה נוספת, ולפתוח את "הסבב השישי" של הדיונים סביב המאחז, בטענה כי על המדינה לממש את התחייבותה ולפנות את המאחז. עתירה זו היא שהוכרעה אתמול. ואיך הגענו מעתירה שהוגשה בשנת 2019 לפסק דין בשנת 2023?
טוב ששאלתם.
לאורך השנים הללו, ממשלות ישראל השונות עשו כל תרגיל אפשרי בספר על מנת "לגרור רגליים", או "להמשיך לשבת על הגדר" – העיקר לא להגיע לסיטואציה שבה הן צריכות "למשול". הממשלה לא השיבה שבכוונתה לממש את התחייבותה ולפנות את המאחז, וכמובן גם לא הודיעה שהיא חוזרת בה מכוונתה זו. כלום.
בג"ץ, שגילה סבלנות מופלגת לממשלה, נעתר פעם אחר פעם לבקשות דחייה מצידה (גם כאשר הבהיר שזו "הפעם האחרונה" וכו'), ובהמשך חייב את המדינה – כלומר אותנו – בהוצאות משפט, וגם הוציא צו על תנאי.
ובכל זאת, ממשלת ישראל עשתה כל מה שביכולתה כדי לא להביע את עמדתה, ולא "למשול".
רק ברגע האחרון, במועד הדיון ממש, סוף סוף יצאה בת קול מהממשלה:
אחרי שהגורמים הבכירים ביותר, לרבות ראש הממשלה, שר הביטחון, ראש המל"ל ועוד נדרשו למאחז של כמה עשרות או מאות מבנים ארעיים – יצאה הודעה כי קיימים טעמים חסויים, המצדיקים את דחיית פינוי המאחז, משיקולי ביטחון ויחסי חוץ.
בדיון, השופטים עיינו בחומר החסוי, ובסופו של דבר קבעו – כדרכם בקודש – שהם לא יתערבו בשיקול הדעת של הממשלה. אומנם, המאחז בלתי חוקי; צווי ההריסה הוצאו כבר ב-2009; המדינה הצהירה ב-2018 שהמאחז יפונה "במועד קרוב"; ועוד ועוד. אבל, בג"ץ לא מתערב בשיקול הדעת הרחב של הדרג המדיני הבכיר.
לפיכך, בשורה התחתונה העתירות נדחו פה אחד (שטיין, גרוסקופף, סולברג). משלמי המיסים חויבו בהוצאות משפט נוספות בסך 20 אלף ש"ח, לטובת "רגבים".
ועד כאן פסק הדין. כעת, הערות, פרשנות וניפוץ ספינים.
ראשית, נכרית את הספין (העלוב) בגנות בג"ץ, כאילו הוא נוקט במדיניות מפלה נגד יהודים.
מעבר לעזות המצח שבהעלאת טענה כזו, כאילו הפלסטינים זוכים ליחס מועדף בבג"ץ, הספין מערב שתי סוגיות משפטיות שונות: האחת, אכיפת האיסור להקים התיישבות אזרחית על קרקע פלסטינית פרטית; והשנייה, אכיפת דיני התכנון והבנייה בכלל. הפינויים של יישובים יהודים הם חלק מהקטגוריה הראשונה.
כל המקרים שאתם יודעים לדקלם – עמונה, מגרון, נתיב האבות, בתי האולפנה וכו' – כולם מבנים שבג"ץ הורה על פינויים בשל הקמתם על קרקע פלסטינית פרטית, ולפי "הלכת אלון מורה" שקבע השופט (״הטוב״) לנדוי עוד בשנות ה-70'. לעומת זאת, בג"ץ היה סלחן הרבה הרבה יותר לגבי הפרת דיני התכנון והבניה.
דוגמה יפה לכך היא… דרך האבות. לצד המבנים שנהרסו, היו גם מבנים – שהוגדרו כ-"מבני מידות בני 2-3 קומות" – שנבנו שלא כדין. המאחז גם חובר לתשתיות חשמל, מים וביוב, כאילו אין דין ואין דיין. ב-2015 הוגשה עתירה בדרישה להרוס את המבנים הבלתי חוקיים, ולהעמיד את האחראים לבנייתם לדין.
7 שנים תמימות היתה העתירה תלויה ועומדת, תוך שבג"ץ נותן למדינה שהות אינסופית להסדיר את המבנים, וגם להקים גוף שיחקור כיצד הוקם יישוב מפואר "מתחת לאף" של כל הרשויות. בסופו של דבר, אף על פי שהמבנים עדיין לא "הולבנו", ואף שהמדינה "גררה רגליים" בחקירת המחדלים – בג"ץ מחק את העתירה.
דוגמה נוספת היא מצפה כרמים:
למי שהספיק לשכוח, דווקא בג"ץ הנוכחי – השמאלני, עוכר ישראל, מחבק המחבלים – דווקא הוא, בפעם הראשונה מאז "הלכת אלון מורה", מצא פיתרון משפטי שימנע הרס של בנייה יהודית-אזרחית על קרקע פלסטינית פרטית. זה קרה ביולי 2022, אבל לכו תזכרו פסיקה כל כך עתיקה.
לצד הפעלול המשפטי שאיפשר את השארת המבנים על תילם, נשכחה עובדה איזוטרית לפיה המבנים הללו הם בעצם בלתי חוקיים, והוקמו בניגוד לדיני התכנון והבנייה. אבל, וכאמור לעיל, בג"ץ עושה הפרדה ברורה בין השאלה הקניינית לבין השאלה התכנונית, ולכן העובדה שהבנייה לא חוקית – לא מנעה את התקדים.
ועד כאן הספין – הבאמת ירוד – שניסה לתקוף את בג"ץ על רקע ההשוואה בין פסק הדין בעניין חאן אל אחמר, לבין פסקי הדין לגבי התיישבות יהודית על קרקע פלסטינית פרטית. כעת, אפשר לעבור למנה העיקרית, והיא הדוגמה המי יודע כמה לכך שאף אחד במערכת המשפט, בטח לא בג"ץ, לא מפריע לממשלה "למשול".
ממשלות ישראל לדורותיהן, משנת 2009 ועד עצם היום הזה, לא הצליחו לפנות כמה עשורים פחונים ומבנים ארעיים, שאין שום ספק שהם בלתי חוקיים, ושאף גורם משפטי לא מנע את הריסתם. הממשלה התפללה שבג"ץ יוציא עבורה את הערמונים מהאש: שיאסור על פינוי המתחם, ויאפשר לה להתגולל עליו. אבל זה לא קרה.
זה לא קרה בעניין חאן אל אחמר, לא פחות משש פעמים ברציפות, אפילו כשהמדינה עצמה, מהכסף של כולנו, הכשירה עבור עברייני הבנייה מחאן אל אחמר מתחם חלופי עם תנאים משופרים. גם הפעם, כב-99% מהמקרים, בג"ץ עשה כל מה שהוא יכול כדי לא להתערב בשיקול הדעת של הממשלה, כמו שהוא עושה כמעט תמיד.
בפועל, ממשלות ישראל פשוט לא רוצות, או לא מסוגלות, למשול. שום דבר משפטי לא מפריע לממשלה לפנות את חאן אל אחמר, לספח את איו"ש, למוטט את שלטון חמאס, לתקוף באיראן, לאפשר תפילת יהודים בהר הבית, להילחם ביוקר המחיה, ולסכל טרור וסתם פשיעה פלילית. מה שמפריע לממשלה, זו המציאות.
במקום שאזרחי ישראל ידרשו מהממשלה שלנו להישיר מבט ולהגיד את האמת: "אנחנו לא מסוגלים לפנות כמה עשרות פחונים משולי כביש מס' 1, כי אנחנו חוששים מפגיעה בינלאומית" – כולנו משלימים עם התנהלות של גנבים בלילה, ולאחר מכן עם התגוללות מכוערת על בג"ץ. וזה לא רק חאן אל אחמר. זה בכל תחום.
אם חס וחלילה היינו דורשים מהממשלה שבחרנו, ושגובה מאיתנו מיסים, לומר את האמת – היא היתה נאלצת להודות בכך שהיא לא כל כך גיבורה, ובעצם היא שמגבילה את עצמה. אבל אז, מפלס הזיקפה הלאומית היה עלול לרדת, ואולי אפילו היה נגרם נזק פוליטי. אז הכי טוב להאשים את היהודים (סליחה, את בג"ץ).
הממשלה מוזמנת למשול.
יש לה שלל דרכי פעולה לממש כל מדיניות שהיא חפצה בה. כן, גם בהקשר של מסתננים, טיפול במחבלים או השד יודע מה. במקום זה, הממשלה מעדיפה להתבכיין, לא "למשול" – ולשלוח המון מוסת להתנפל על בית המשפט העליון עם לפידים.
כי חאן אל אחמר לא היה ולא נברא, אלא משל היה.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/POFyuy9tGT
קישורים לפסקי הדין משנת 2018:
https://t.co/WtTn8u4hUd
https://t.co/djXQqf0Kl4
קישור לפסק הדין המלא בעניין מצפה כרמים:
https://t.co/t8OA5xtKJf
שיהיה יום שקט.